הסתננות

"תישאר צמוד לגוף שלי," אני אומר לאלפא, "הקטע הוא שנדפוק בדלת, יפתחו לנו, ובגלל שאנחנו בלתי נראים לא יראו שאנחנו נכנסים לתוך הבית!"

"הכיסוי המושלם!" אומר אלפא ונעלם, אני איתו. מנועי הסילון שהיו על גבי נמסים עד לתערובת סגולה, וחודרים אל תוך הגוף של אלפא.

"אנחנו מוכנים, תדפוק עכשיו", הוא אומר. אני ניגש לעבר הדלת, ודופק בה בחזקה. אני מחכה כמה שניות, חושב לעצמי איך אני עומד להתגנב בין הרגליים של הילד שיפתח לי, לקחת לו את המצלמה ולרסק אותה, ולאחר מכן לרסק גם את עצמותיו של הילד חסר הרחמים. לפתע, הדלת נפתחת.

אני ציפיתי שהילד יפתח לי את הדלת, אך בממקומו פתחה את הדלת אישה עצומה. היא הייתה בגודל של היפופוטאס או סנורלאקס או לפחות ווילורד בתקופת ייחום.

"איך אנחנו עומדים לעבור את הבטטה הזאת עכשיו?" אני שואל בלחישה את אלפא, בעודי מסתכל על ספק אישה-ספק בהמה, והיא מסתכלת סביבה לראות מי דופק לה את הדלת.

"אין לי מושג!" לוחש אלפא, "נראה לי שהתכנית שלך נהרסה!"

"אז בוא נסתלק מכאן ונחשוב על תכנית חדשה", אני אומר. אלפא מהנהן, ואני מזנק משם עם רגלי הקקליאון שלי, לעבר הגג של הבית. לאחר הניתור, אני שומע את הדלת של הבית נטרקת בחזקה.

"מה עכשיו?" אני שואל את אלפא, שיורד מעליי וחוזר לצורתו המקורית.

"אולי…" אומר אלפא, "אולי אם אנחנו נשנה את הצורה שלנו לצורה של…"

"מה קרה? מה הרעיון?" אני שואל בציפיה.

"הרעיון הוא", אומר אלפא, "זוכר אז שהאור המסנוור של המצלמה של הילד הזה סנוור אותנו לגמרי והימם אותנו לכמה שניות?" אני מהנהן. "אז מה אם אני אהפוך לדבר כזה ויהמם את אותה אישה, ואז אנחנו נתגנב מהר לתוך הבית שלה ונתחבא?"

"רעיון טוב," אני אומר, "אבל תצטרך להתפצל ולהעלים אותי שוב".

"זה בטיפול," אומר אלפא ומשנה את צורתו תוך כדי שהוא עוטף אותי, עד שהוא הופך לקקליאון. אני שוב מרגיש את אותה תחושה צורבת, אבל אפשר להגיד שכבר התרגלתי אליה. תוך כדי, אלפא חוצה את עצמו וחצי אחד הופך למצלמה עם פלאש.

"תדפוק!" קורא אלפא, ואני דופק בדלת בחזקה. לאחר כמה שניות, אותה אישה שוב פותחת את הדלת, ואז אלפא פועל, ופלאש מסנוור יוצא מגוף המצלמה שלו. האישה סוגרת את עיניה בפתאומיות, נופלת על הרצפה, מסננת קללה קולנית ופוקחת את העיניים שוב. אבל כשהיא פוקחת אותם, אנחנו כבר בתוך הבית.

"אוקיי, אנחנו בפנים", אומר אלפא, "מה עכשיו?"

"עכשיו מחפשים את הנבל", אני אומר. שנינו הולכים בעדינות חרישית בתוך המסדרונות הצרים של הבית, מחפשים בכל חדר את אותו ילד, ולבסוף מוצאים אותו מאחורי דלת שעליה כתוב 'החדר העלוב  של כריס'.

"אז זה השם שלו, אה?" אני אומר, ונכנס בשקט לתוך החדר. אני רואה את אותו כריס, יושב על כיסא מרופד ולוחץ על כל מיני לחצנים מוזרים שיש לו במכשיר בעוד שמסך קטן מקרין את התמונה שלנו.

"מה זה?" אני מסנן חרישית.

"חכה," אומר אלפא ומכוון אותי שוב לכיוון המסך. הפעם נראה שהמסך השתנה, והפעם כתובים בו כל מיני דברים עליי. על המסך המוזר, רואים תמונה מצוירת שלי.

"מה זה אמור להיות?" אני שואל.

אלפא עונה "אמרתי לך שאין לי מושג!"

כריס קם ממקומו, לוחץ על כפתור שמכבה את אותו מסך, ומתכוון לצאת מהחדר. "אי אפשר לתת לזה לקרות!" אני קורא ומזנק ממקומי.

"לא, חכה! זה מסוכן!" אומר אלפא בלחץ, אבל כבר מאוחר מדי. אני טורק את הדלת.

"מה זה היה?" שואל כריס בבהלה.

"אני", אני אומר ומגלה את עצמי, "זוכר אותי?"

"מה זה?!" שואל כריס, "מה קורה פה?"

"אלפא!" אני קורא, ואלפא בתגובה יורד ממני, ומגלה את צורתי האמיתית. הפעם כריס נבהל אפילו יותר.

"סנדסלאש!" הוא קורא בפחד.

"נכון מאוד", אני אומר, "ואתה לא יוצא מהחדר הזה".

אני ניגש לעבר המצלמה, שמונחת על שולחנו של כריס, והפעם מצליח לשסע אותה בהצלחה. אני ניגש לעבר המסך המוזר, ומרסק גם אותו. "עוד משהו?" אני שואל בכעס.

"זה לא ישנה אפילו אם תהרוס את כל מה שיש בבית הזה," אומר כריס, "לקחתי את כרטיס הזיכרון של המצלמה והחבאתי אותו במקום סודי, שבחיים לא תמצא".

"איפה זה?" אני שואל, ומחמת זעמי מטיח את טפריי ברצפה ומשסע אותה כאילו הייתה חמאה. "גם אם תהרוג אותי, זה לא יעזור, הכרטיס הזה יישאר במקום שלו, ובסוף מישהו ימצא אותו, וזה לא יהיה אתה", אומר כריס.

"מה זה כרטיס זיכרון?" אני שואל בבלבול.

"זה הדבר הזה ששומר את התמונות שבמצלמה", אומר אלפא. "אז כדאי מאוד שתביא לי את זה," אני אומר באיום, "או שאני אחריב את כל הבית הזה!"

"אהא!" אומר כריס בהתחכמות, "ואז בכלל לא יחשדו בקיום שלך".

"הוא צודק," אומר אלפא, "זה יסכן אותנו אפילו יותר".

"אז אנחנו נמצאים במבוי סתום?" אני שואל, ואלפא מהנהן להסכמה. אני מסתכל על כריס בזעם, משייף את טפריי זו בזו, ומזנק עליו.

"חכה!" הוא קורא בפחד. אני מסתכל עליו תוך כדי שאני מרתק אותו לרצפה, "מה?!"

"יש דרך מוצא", הוא אומר, "אבל אני יגיד לך אותה רק אם תעזוב אותי ותתן לי להסביר". אני עוזב אותו, והוא מתיישב במקום. "אני רוצה שתסבירו לי איפה אתם באמת חיים".

"אל תדאג, בהזדמנות הראשונה שתהיה לנו נהרוג אותו", לוחש לי אלפא, ואני מתחיל להסביר על עמק הפוקימונים, על כל הפוקימונים שחיים בו, על איך שפעם קבוצת שודדים ניסתה להרוס את העמק, ולא הותרנו מהם זכר. על איך שחשוב לשמור על זה בסוד.

"אז למה אתם פה, בניו יורק?" שואל כריס. אני ממשיך לספר לו על מטרתנו, על כך שאנו רוצים לחסל את היוצר של סדרת הטלויזיה 'פוקימון'.

"עכשיו תמלא את חלקך בעסקה" אני אומר לו.

הוא בתגובה אומר – "אני רוצה להצטרף אליכם".

"להצטרף אלינו?" אני ואלפא שואלים יחד בהפתעה.

"זה בלתי אפשרי!" אני קורא, "זה לא אפשרי שאדם יצטרף אלינו למשימה שכזו!"

"אתם לא מבינים אותי נכון", הוא אומר, "החיים שלי אומללים. אין לי אבא, אמא שלי מתייחסת אליי כמו לזבל, אין לי חברים, ויותר גרוע, כולם שונאים אותי. אין לי מה לחפש כאן, וגם תמיד רציתי לצאת למסעות כאלו. אני מעריץ מושבע של פוקימון, אבל שונא את הדרך שבה מייצגים אתכם. אני חושב שליצורים כמוכם מגיע הרבה יותר".

"אז למה צילמת אותנו?" אני שואל בכעס, ומצביע לעבר שברי המצלמה.

"חשבתי," הוא אומר, "חשבתי שאולי התמונה הזאת, זה מה שיהפוך אותי לפחות שנוא. אולי אפילו למקובל. יאהבו אותי. הרגשתי שאין לי ברירה, וצילמתי. החבאתי את כרטיס הזיכרון אחרי שהבנתי שאתם רודפים אחרי, כשאתה התנפלת עליי, והפכת למין מפלצת מתכת מוזרה כזאת".

כריס משפיל את ראשו, ואומר, "עכשיו אני מבין שזו הייתה טעות".

אני מסתכל עליו בעיניים, רואה את הכאב בעיניו, ושוב אומר, "לא תוכל להצטרף אלינו".

"אה, כן", אומר כריס, "אני גם יכול להראות לכם את מיקומו של סאטושי".

"אתה יודע איפהה הוא נמצא?!" אנחנו שואלים שוב ביחד.

"אני יכול לגלות בקלות", אומר כריס, "אבל הרסתם את המסך של המחשב שלי".

"אין בעיות," אומר אלפא, ומשנה את הצורה שלו לצורה מדויקת של אותו מסך שהרסתי קודם.

"זה בסדר?" אפלא שואל.

"וואו, מגניב!" אומר כריס, ומחבר לאלפא כמה חוטים מוזרים. הוא מוציא את אותה מקלדת של לחצנים, לוחץ על כמה לחצנים, ואני בינתיים רואה שעל המסך\אלפא, מופיעות המילים "סאטושי טאג'ירי". כריס לוחץ על עוד כמה דברים, ותמונה של בניין גדול עולה.

"בימים אלו ממש," קורא כריס מתוך המסך, "סאטושי עובד על מיזם סודי במגדל ה'אמפייר סטייט', בניו יורק. זה אומר שיש לנו עוד הרבה הפתעות, מעריצי פוקימון, התכוננו!"

הוא מכבה את המסך, ואלפא משנה חזרה את צורתו לצורת המקור. "אז הוא נמצא בבניין האמפייר סטייט?" אני שואל.

כריס מהנהן, ואומר "עכשיו, תוכלו לצרף אותי אליכם?"

"שוב, לא!" אני קורא בכעס. כריס מסתכל עליי במבט מיואש, ואומר "אבל אם תצרפו אותי אליכם, אני ישמיד את אותו כרטיס זיכרון, וגם אני לא אצור יותר קשר עם מי שאני מכיר. אני אוכל לרגל בשבילכם, להתנהג כרגיל בסביבה של ניו יורק, ולגרום למה שאתם עושים להראות הרבה יותר קל!"

"אבל הבעיה היא", אני אומר, "שאני לא סומך עליך". "ואם אני אראה לך כמה החיים שלי אומללים, אתה תסכים?"

אני מסתכל על אלפא, שמסתכל עליי בחזרה במבט שואל, ואני אומר, "אם תראה לי, ואני אהיה משוכנע שאין לך טעם בעולם בני האדם, אז אסכים לך להצטרף אלינו, אבל בתנאי אחד".

"מה התנאי?" שואל כריס.

"מיד לאחר שאנחנו גומרים את המשימה, אני חייב להרוג אותך". כריס בולע את רוקו בפחד, חושב כמה שניות, ולבסוף אומר, "גם ככה החיים שלי לא שווים כלום. אני מסכים".

אני מהנהן לעבר אלפא, והוא מהנהן אליי בחזרה. "וגם אסור לך יותר ליצור קשר עם בני האדם, לעולם", אני אומר.

כריס מהנהן, ואומר, "אבל כדי להראות לכם כמה אני אומלל, אני צריך ליצור קשר". אני מסכים, ומסמן לאלפא שיעטוף אותי שוב. אני נעלם כלא הייתי, וכריס יוצא מהחדר.

6 תגובות

  1. אהבתי P:

  2. פרק יפה 🙂 סוף סוף אחרי כל הפילרים פרק מעניין!!!
    ואגב…להרוג אותו אחרי זה?זה לא קצת…אכזרי?
    טוב אני מניח שאף פעם אי אפשר לצפות למה שיקרה…
    מקווה שבפרק הבא סוף סוף תתחיל העלילה כמו שצריך!

  3. Hit Man

    פרק מוזר. אני לא חשבתי שפוקימונים יצליחו להביא את עצמם לסמוך על בני אדם. הרי הם אלה שהרסו להם את הבית ומתכננים להרוס להם את הקיום, אז בפעם הראשונה שהם פוגשים בן אדם שמנסה גם הוא לעשות להם את אותו דבר, הם שוכחים מהמדיניות שלהם ושמים את כל מבטחם בו? זה מאוד לא רציונלי לפעול ככה.

  4. יוסי, אל תשכח שלו יש את המידע על מיקומו של סאטושי, והוא בערך הרעיון היחיד שיש להם לגביו באותו רגע, כך שבין אם הוא דובר אמת או שקר, זו בערך האפשרות היחידה שלהם. כמו כן הוא ילד מסכן וממש לא בכושר שהסיכויים שיצליח לברוח או להערים עליהם בלתי אפשריים. וגם אחרי כל זה הם הורגים אותו, כך שאדם או לא, הוא סה"כ שבוי שבידו מידע.

  5. סאטושי צודק… הפוקימונים אלימים מדי!

  6. והגיבור שלנו מדרדר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.