ראשי / יצירה / הסיפור של סנדסלאש / תיקון טעות: לא להירגע, להילחץ!

תיקון טעות: לא להירגע, להילחץ!

"וואו, המקום הזה יפהפה!" קוראת בלוסום בקול מוקסם, ונשכבת על הדשא הרך. חוץ ממנה, כולנו נופלים על הדשא, מותשים.

"מהיר… זו לא… מילה", אומר כריס, מתנשף. "איך… הגענו ל… קנדה… בדקה?"

"הטילים שלי די חזקים", אומר מטאגרוס, "מספיק חזקים כדי להגיע למהירות כזאת.

"ולא עשית… חור בתקרה?" שואל כריס.

"יריתי קרן אנרגיה על הקיר מאית שניה לפני שטסנו", עונה לו מטאגרוס.

"קרן על?" שואל כריס ומתיישב במקום.

"אני משער שאפשר לקרוא לזה ככה…" אומר מטאגרוס, "למרות שזאת סתם קרן של אנרגיה חזקה". כולנו קמנו ממקומנו, ושמנו לב לכל המפלים שמסביב, לריח הסביבה המשכר, לדשא הרך והיפה. בפעם הראשונה מזה זמן רב, התרשמנו מהנוף שהיה סביבנו.

"זה מה שנקרא 'הסגנון של עמק הפוקימונים', אומר פלייגון ומריח את ריח האוויר. הוא נשכב על גבו ומנמנם לקול המפל המרגיע.

"למי בא לקפוץ למפל?" אני שואל בהתלהבות, ומזנק לבריכת המים שמתחת למפל. אני צולל פנימה, עולה אל מעל פני המים וקורא "המים האלו כל כך נפלאים! בואו פנימה!"

כריס נראה מבולבל. "הוא לא פוקימון חול?"

"יש לו יכולות שמוגדרות כחול, אבל סוג?" שואל דאסטוקס, "מוזר…"

"בכל מקרה", אומר פלייגון, "הוא קיבל נגיעה מפוקימון אגדי בשם קיוגר, וזה נתן לו את היכולת לשרוד מעולה במים".

"אה!" קורא כריס בהפתעה, "קיוגר? הוא לא אמור להיות ענק?"

"הוא כן" אומר פלייגון, "ממש ענק". כריס מסתכל עליי כשאני שוחה בתוך המים, ורועד מפחד. הוא מגלה שהמרחק בינו לבין הבריכה, מבחינת הגובה, הוא עשרה מטרים לפחות.

"קדימה, קפוץ למים!" אני צועק לו, "אני הצלחתי, גם אתה יכול!" הוא מסתכל עליי ונד בראשו כשפרצוף מפוחד על פניו, ומתכונן לחזור לדשא, אך היטמונלי, ששם לב למתרחש, בועט בישבנו של כריס ומפיל אותו למים.

"מההתחלה לא חיבבתי אותו במיוחד, עכשיו אנחנו תיקו", הוא אומר ומתיישב חזרה על הדשא.

"אתה לא מרחם עליו?" שואל פלייגון.

"לא", אומר היטמונלי, "הוא לא שווה את הרחמים שלי".

כריס נופל בצרחות לעבר המים, ונוחת, לצערו, על הבטן.

"אאוץ'!" קורא היטמונלי מלמעלה, "עכשיו הקטע שבאמת צריך לרחם עליו!"

"הכל בסדר?" אני שואל את כריס, שמחייך בפרצוף עקום ומרים את האגודל כאות לחיוב.

"מממממממש מצצצויין", הוא אומר ברעד.

אני תופס אותו ואומר "בוא נצלול קצת!"

"אף פעם לא צללתי", אומר כריס.

"אז הגיע הזמן שתתחיל", אני אומר. אני דוחף את ראשו לתוך המים הצלולים, לא לפני שהוא מספיק לנשום נשימה עמוקה ולחוצה. הוא עוצם את העיניים בחזקה, מסרב לפתוח אותם. "תפתח את העיניים", אני אומר מתחת למים (אם תהיתם איך אני מדבר מתחת למים, מסתבר שקיבלתי הרבה השפעות לוואי מקיוגר ההוא). נראה שכריס מנסה להגיד משהו, הוא מנער את ראשו בחזקה, אבל אני לא מצליח להבין מה זה. פתאום אני נזכר שהוא לא יכול לנשום מתחת למים. אני מוציא אותו בחיפזון, והוא מתחיל בפרץ נשימות מהירות וקצרות. כשהוא נרגע, הוא מנסה לצוף על פני המים, אך גופו השמן לא נותן לו לעשות כן, והוא צולל בפנים.

אני תופס אותו במהירות. "המצב שלך גרוע משחשבתי", אני אומר, "תחזיק בי ותפקח את העיניים, אתה תתפלא שמתחת למים דווקא נחמד". הוא מהנהן בחשש, ואני נכנס יחד איתו לתוך המים. אני צולל לאט לאט, והוא פוקח את העיניים, ונדהם לגלות שונית אלמוגים מדהימה למראה, שבה שוכנים אינספור דגים מסוגים וצבעים שונים. כריס פוער את עיניו בתדהמה, ועולה מהר למעלה לנשום אוויר. אני נשאר עוד קצת להסתכל על הדגים. מעניין, הדגים שאני זוכר הם יותר עגולים כאלה ולוויתניים, או בצורת לב, או כל מיני דברים שלא דומים לדגים שפה. חיות… איזה דבר מוזר זה.

אני עולה למעלה, ורואה שכריס די מצליח להסתדר בזכות עצמו, בעזרת תנועות מעגליות עם הידיים. אני מסתכל קדימה, ורואה את אחד המפלים הגדולים של הניאגרה. "בא לך לעשות משהו אתגרי?" אני שואל את כריס.

"יש לי ברירה אחרת?"

"האמת היא שלא כל כך", אני אומר ומצביע לעבר המפל, "אנחנו נכנסים".

"לאלאלאלאלא, הכל חוץ מזה!" כריס קורא בפחד, "זה יהרוג אותי!"

"לא כשאני איתך", אני אומר ומושך אותו לעבר המפל, "מעניין אותי לדעת אם יש משהו מאחורי המפל הזה".

"לדעתי, חוץ מסלעים ואבנים, לא יהיה שם כלום", אומר כריס, אבל אני משיך בשלי, ומתקדם בשחייה לעבר המפל. אני מתחיל להרגיש כבר את הזרם החזק שהמפל גורם לו, למרות שאני נמצא לפחות כשלושים מטרים רחוק ממנו. אני ממשיך להתקדם בעקשנות, והזרם הולך וגובר.

"אני לא אשרוד את זה!" קורא כריס בפחד, אבל אני ממשיך, בלי לעזוב את היד שלו. הוא מנסה למשוך אותי לכיוון השני, אך הוא לא מבין שהוא מתעסק עם הסנדסלאש החזק בעולם, ולכן זה לא כל כך מזיז לי. כעת אני נמצא כעשר מטרים מהמפל, והזרם כבר ממש גועש. אני מסתכל למטה, ורואה שבאזור הזה כבר אין אלמוגים ודגים, כי אי אפשר לשרוד את הזרם הזה. אבל אני מתקדם, וכבר יכול להרגיש את ההשפרצות של המפל. זה לא מפחיד אותי כל כך, ואני מתקדם עוד. השחייה נהיית קשה יותר ויותר, וכריס שלידי כבר בוכה מרוב פחד. אבל אני כבר עומד מול המפל.

"בספירה שלי", אני קורא, "אחת… שתיים… ו… !" ואני מזנק אל תוך המפל, כשכריס אוחז בידי בחוזקה.

אני מרגיש את הכוח של המפל. חזק ונורא יותר מכל דבר אחר שאי פעם הרגשתי. טוב, זה מים שצונחים מגובה של כמה מאות מטרים לפי מה שאני משער, אז זה אמור לכאוב. אבל הכאב הזה כל כך נורא, כל כך חודר לגוף שלי, כל כך… לא מורגש כבר. אני מסתכל על היד שלי, ואני מגלה שאני לא רואה אותה. היא נעלמה. אני מסתכל על שאר הגוף שלי, ומגלה שהכל נעלם. כאילו הפכתי לבלתי נראה. אבל עוברות כמה שניות ואני מבין שאני לא בלתי נראה, אלא התמזגתי עם צבע המים. להיכנס לתוך מפל, זה הדבר שגרם לי לקלוט את אלמנט המים לתוך הגוף שלי. אני נע בתוך המפל כאילו היה אוויר, כאילו אני עף, אני עולה למעלה ומגונן על גופו של כריס בגופי, העלייה קלה יותר משאפשר לדמיין, ואני נכנס בקלילות אל פנים המפל. מוזר אבל גם צפוי, שבאותו רגע כלל לא שלטתי בגוף שלי, והוא פעל לבד. אני מרגיש את העצבים של העיניים שלי משתלטים לי על הפנים, גולשים לצוואר, והפעם ממשיכים גם לכתפיים. אני נכנס עוד יותר לתוך המפל, עד שלבסוף אני כבר לא מרגיש כלום, וחוזר למצבי הרגיל.

"וואו", אני אומר, "זה היה חתיכת אתגר". אבל כריס לא עונה, הוא שוכב מחוסר הכרה לידי. אני לא מתרגש, ומעסה את החזה שלו. הוא מיד פולט כמות מים גדולה, וחוזר להכרה. "עברנו את זה", אני אומר לו וטופח על כתפו. הוא מסתכל על הסובב אותו.

"חשוך כאן", הוא אומר, "איפה אנחנו?" אני מסתכל סביב, וקולט שאנחנו בתוך מערה. מערה גדולה. גודלה הוא כעשרה מטרים לעומק, ושלושה מטרים גובה. לעומת כריס, אני מסתגל לחושך במהירות, ורואה את כל מה שסביבי. מערה די חשוכה, נראה שאין בה חיים, ואין בה בעצם דבר, פרט למשהו שנראה כמו סלע גדול, במרכז המערה. אבל הסלע הזה מחובר למשהו שנראה כמו חוטי חשמל. והרבה מהם. מה זה יכול להיות?

אני מתקרב לעבר האבן, ומגלה שהיא בצורת גליל, שבראשו כיפה גדולה. לא נראה כמו סלע שגרתי במיוחד. אני בוחן את העצם מקרוב יותר, ומגלה שיש בראשו כפתור אדום וגדול, עליו כתובה המילה ON  באותיות גדולות. עכשיו העצם בכלל נראה חשוד. אני חושב אם כדאי ללחוץ על הכפתור, אך לבסוף הסקרנות גוברת על המחשבה, ואני לוחץ עליו. אורות כחולים יוצאים מתוך העצם, שמסתבר כמכונה מוזרה. אני מסתכל על המכונה עכשיו בצורה יותר טובה, כשיש אור מסביב בזכות האורות שהמכונה מפיקה.  בצידה עומדת ידית גדולה ואדומה, שנראה שלחיצה עליה מפעילה משהו. אני מוריד את הידית, וקול משונה רוחש מבטן המכונה. לפתע, היא נפתחת, כך שצורת הגליל שלה מתפצלת כמו דלת, לשני חלקים שווים. בתוך המכונה, שגודלה גדול ממני פי כמה, יושב לו כיסא גדול מברזל יצוק, אליו מחוברים חוטים מוזרים. נראה כמו מכונת עינויים-משהו.

"כריס!" אני קורא, "תסתכל על הדבר הזה!".

כריס ניגש לעברי, ובוחן את המכונה המשונה. "בחיים לא ראיתי דבר מוזר שכזה", הוא אומר.

"נראה לי שכדאי שנראה את זה לשאר חברי הצוות", אני אומר, "המתקן הזה נראה חשוד מדי". אני מרים את הידית חזרה למעלה, והפתח שבמכונה נסגר. אני לוחץ שוב על הכפתור העליון, והמכונה נכבית לגמרי.

"יש לי שתי שאלות בשבילך", אומר כריס, "אחת: איך אנחנו יוצאים מכאן בלי לקרוע את הגוף שלנו לגזרים? לפי מה שהבנתי מהעובדה שבפעם השניה הצלחת לרסק את המצלמה שלי, השינוי המוזר בגוף שלך לא מתרחש פעמיים. שתיים: בוא נגיד שהצלחנו לצאת, איך נשמור על המכונה שלא תיהרס?" אני חושב על השאלות, ונראה שהפעם, באמת נראה שאנחנו במבוי סתום.

"אתה צודק", אני אומר, "נצטרך לחכות שחברי הצוות ישימו לב שאנחנו יותר מדי זמן בתוך המפל, ויבואו לחלץ אותנו".

"אני מקווה שהם יכולים לשרוד את המפל הזה", אומר כריס בפחד.

"לקוות זה די שימושי במקרה שלנו", אני אומר, לחוץ למחשבה שאולי חברי הצוות לא יצליחו, אולי הכל יהרס בגלל מה שהיה אמור להיות נופש של כמה שעות.

תגובה אחת

  1. רק עכשיו הספקתי לקרוא. הפרק הזה ממשיך בצורה די גאונית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.