הבסיס החבוי

מטאגרוס עף לאט מעל לבסיס שלנו. מתוך הבסיס יוצא לפתע מנחת מסוקים, ומטאגרוס נוחת עליו. המנחת יורד למטה באיטיות, ואנו נכנסים אל תוך הבסיס.

הבסיס נראה לא גדול במיוחד, אך שקט באופן מפחיד. "הלו?" אני שואל בקול, "יש פה מישהו?" אבל אין קול ואין עונה. לפתע, אני שם לב למונה, פוקימון על חושי שצורתו כביצה ורודה.

"מה מונה עושה כאן?" שואל פלייגון בתהייה.

מונה מסתכל עלינו, מחייך קלות ומשנה את צורתו למה שאנו מגלים כדיטו. "אומיקרון לרשותכם!" הוא קורא בקול צווחני.

"היי אומיקרון", קורא מטאגרוס בעצב.

"קרה משהו?" שואל אומיקרון, הדיטו ששייך לדאסטוקס.

"צר לי להודיע לך", אומר מטאגרוס, "אבל השותף שלך, דאסטוקס, הוא… הוא מת".

השתיקה של אומיקרון לא מבשרת טובות. הוא פשוט שותק, בוהה בנו ולא פוצה פה.

"דאסטוקס…" הוא קורא לבסוף, משנה צורתו לצורת גאסטלי, פוקימון בצורה כדורית שסביבו אנרגיה אפלה. הוא מסתכל עלינו במבט עצוב, ונעלם.

"אומיקרון?" שואל פלייגון בדאגה. אין קול ואין עונה.

"עזוב אותו," אומר מטאגרוס, "תן לו להירגע קצת, הוא צריך להיות לבד". פלייגון מהנהן חרישית, וכולנו מסתכלים סביבנו. הבסיס לא גדול, אפשר לומר שאפילו קטן במידה מסויימת. אבל מה שאפילו יותר מוזר, זו העובדה שהכל ריק. אין אפילו רהיטים, ומה שהיה פעם מטבח או סלון, כעת לא מכיל דבר מכל אלו. הבית מרוקן לחלוטין.

אנחנו מחפשים רמזים לשאר הדיטו, ולפתע קורא סוויפר "תסססתכלו מה יששש פה!" אנחנו ממהרים לעברו, ומסתכלים על מה שהוא מצא, מין בור גדול ברצפה שמוביל לפיר של מעלית. אני מסתכל למטה, ולפתע שומע קול לחיצה. אני מסתכל על כף הרגל שלי, מקור הקול, ומגלה שהיא דרכה על מין כפתור אדום, שעליו פסים שחורים המוטים באלכסון כלפיי. לפתע, קול חריקה צורמני נשמע מתוך הבור. אני מסתכל פנימה, ומרגיש אוויר חם שיוצא לכיווני. לפתע אני מרגיש קול משיכה חזק, ועף אחורנית. אני מתנער מהאחיזה, שמסתבר שהייתה מסוויפר שכרך עצמו סביבי, ומסתכל לעבר המקום שבו היה הבור, כעת עומדת שם מעלית גדולה וכסופה, שמשמיעה קולות חריקה צורמניים.

"פיו, תודה", אני אומר לסוויפר, שמחייך לעברי. אני מסתכל לעבר היטמונלי, ולפתע נזכר שאני אמור להרים אותו. הוא שוכב חסר הכרה על הרצפה, רגלו האחת נחה לה בשקט. "מסכן", אני אומר, ומרים אותו עליי.

"שנכנס?" שואל פלייגון.

"אני מקווה שזו העבודה של הדיטו, אחרת אני אשתגע מכעס על שהם לא עשו כלום", אומר מטאגרוס, ונכנס פנימה. כולנו נכנסים אחריו, ודלת המעלית נסגרת.

אני שומע קולות חריקה וצלילים של ברגים משתחררים, ולפתע, כהרף עין, בלי שאני מספיק אפילו להגיב, המעלית צונחת צניחה חופשית, אל תוך האדמה.

אנחנו צועקים וקוראים לעזרה, מטאגרוס מנסה לתקוע את ידיו בצידי המעלית, אך ללא הועיל, היות והמעלית עשויה ממתכת שכנראה שלא ניתן לבקע. אנחנו צונחים מטה, ולפתע המעלית נעצרת בפתאומיות, וכולנו עפים ממקומנו לאוויר, אך באותו רגע ממש גג המעלית נפתח, וזה גורם לנו לעוף אל מחוצה לה, אל תוך בסיס ענק ומדהים שנמצא מתחת לאדמה.

"מה הולך כאן?" אני שואל בשעה שאני מסתכל על הבסיס הגדול והמרשים ביופיו. הבסיס מעגלי, כך שאין בו פינות. אני מאריך שקוטרו הוא בגודל של לפחות חמישים מטרים, מה שאומר שהמקום הזה ענק. הקיר המעגלי מתעקל עד התקרה, שבה הוא נסגר בצורת כיפה, ובפסגת התקרה חור גדול שהוא כנראה קצהו של פיר המעלית. על הקירות נפרסים כבלים זוהרים בצבע כחול עז, מה שמזכיר מראה של חשמל כחול, האנרגיה שכנראה עוברת דרך הכבלים. הדבר היחיד שעולה בדעתי לעשות הוא לפעור את פי בתדהמה ולא לזוז.

"ברוכים הבאים לבסיס הצנוע שלנו!" קורא אומגה, ומחווה בידו לעבר מעגל מתכתי מוזר בקוטר של שלושה מטרים לכל הפחות. המעגל זוהר בצבע ורוד כהה, ומזכיר במראהו מין משגר משונה מסרטי מדע בדיוני.

"אתם מוזמנים לנסות את מכשיר הטלפורטציה החדש שלנו", אומר אומגה ומיד משנה את מבטו לנבוך, "שלצערנו יכול לשגר רק לנקודה אחת".

הוא שותק לשניה ואז ממשיך, "אבל החדשות הטובות הן שהמקום הזה הוא קומת הלובי של בניין האמפייר סטייט!"

"נחמד", אומר מטאגרוס, "עבודה טובה. יש לי רק דבר אחד לשאול אתכם, איפה כיפת האימונים שדיברנו עליה?"

"אתה נמצא בתוכה", אומר אומגה, וזז כמה צעדים אחורה. לפתע, חור קטן שנפער מרצפת הבסיס שואב אותו פנימה. כעבור כמה שניות אנחנו מבחינים בו שוב, הפעם במין חפירה בתוך הקיר, שזכוכית עבה מפרידה בינו לבין הכיפה הגדולה. אנו גם שמים לב שכל שאר הדיטו שם, ואני מבחין באלפא שעושה לי שלום.

"אתם עומדים לחזות בעתיד של הטכנולוגיה שלנו, הדיטו", אומר אומגה כשהוא מדבר לתוך מיקרופון קטן.

"בואו נדליק אותה!" קורא אלפא ולוחץ בהתלהבות על כפתור אדום קטן. וברגע שהוא עושה זאת, הכל מסביבי מחשיך.

אני מסתכל מסביב, ולא מצליח לראות כלום. אני תוהה אם הפכתי לעיוור. לפתע, אני מרגיש מגע של מתכת קרה בברכי. "מטאגרוס?" אני שואל בחשש.

"כאן תמיד", הוא עונה ורוקע ברגלו. אני מתכוון לשאול 'מה קורה כאן', אך לפתע אני שם לב שהראיה חוזרת אליי, ואני לא נמצא בבסיס, אלא ביער עבות מלא בצמחי טרף מפחידים.

"הכירו את ה'מאיץ-סנדספייק' שלנו, סימולציית אימונים שתתאים את עצמה לכל מקום שנרצה שהיא תהיה בו. כל מה שאתם רואים הוא אמיתי ולא הולוגרמה, מה שקורה זה שהכיפה סורקת מקום שאנו אומרים לה לסרוק, והיא משנה את המולקולות שבתוכה כך שיתאימו בדיוק לאותו מקום. מיותר לציין שאם תלכו יותר מדי קדימה למשל, תתקעו בקיר בלתי נראה", אני שומע את קולו של אומגה, למרות שאני לא יכול לראות אותו. "אז קדימה סנדסלאש, תתחיל להשתנות".

אני מסתכל על הרצפה במבוכה, ואומר "רק יש בעיה אחת. אני לא יודע איך לשלוט בתהליך הזה. זה קורה בפתאומיות".

"אם כך", אומר אומגה, "נצטרך להכריח אותך לעשות את זה". ובשניה שהוא אומר, כל חברי הצוות שלי נעלמים. רק אני במקום הזה, לבד. ובאותו רגע ממש, המקום משתנה לשמיים פתוחים. "פתחנו עבורך בור ענק שלידיעתך יש לו קצה, ואם לא תפעל בזמן אתה תתרסק על האדמה ותמות", אומר אומגה, ואני מרגיש שאני נופל בחופשיות. אני מנסה לחשוב מה לעשות בפאניקה, ופורס את הידיים שלי לצדדים בתקווה שזה יעבוד. אך הדבר היחיד שזה עושה הוא לגרום לשיווי המשקל שלי לאבד את עצמו, ואני נופל תוך סחרורים באוויר.

אני מנסה לרגע לחשוב צלול, להיכנס למין הרמוניה. הרי לא ייתכן שהדבר הזה יהרוג אותי, נכון? זה בהחלט לא הגיוני. אני מזיז את ידי עד ליצירת חץ מעל לראשי, וצולל לתוך האוויר הפתוח. כשאני מרגיש שאני מתייצב, לאט לאט אני שוב פורס את ידיי, הפעם בסימטריות גמורה ובדיוק מפליא. הפעם אני מצליח להתייצב באוויר. אני נע בחופשיות, מרגיש את האוויר הפתוח מכה בבטני ובפניי, וצולל לאט לאט מטה. כשאני רואה כבר את הקרקע שמתחת, אני צולל עם אותה תנועת חץ שעשיתי קודם, ומצליח להתחפר מתחת לאדמה ללא פגע.

אני מחכה שיקרה משהו, אבל כלום לא קורה. הכל חשוך, אני לא מצליח לראות דבר. אני מרגיש שאני בחיים, זה לא מוות, אבל אין אפילו טיפת אור בנקודה הזו מתחת לאדמה. אני חופר את דרכי החוצה, ונושם את האוויר הצח. אני מסתכל על הקרקע ומגלה שאני במדבר חסר כל סימן לחיים. "הלו?" אני קורא בתקווה שאומגה וכל השאר שומעים אותי, "לא קרה כלום!" ובאותו רגע אני מרגיש שאני משתגר ממש מהמקום, ואני חוזר לאותו בסיס שבו הייתי קודם לכן.

אני קורס על הרצפה ונושם עמוק, שכן כמות האנרגיה שנלקחה מגופי הייתה גדולה לאין שיעור. "מוזר שלא קרה כלום", אומר אומגה, "התהליך הזה היה אמור לגרום לך לקלוט את אפקט התעופה. כנראה שזה צריך לקרות באופן טבעי". כל שאר הדיטו מהנהנים לאות הסכמה, ואחד מהם מושיט לי כוס מים. אני לוגם מהכוס עד שכל המים אוזלים, ומתיישב על ישבני במתח, מבולבל. צינה קרה של אוויר תת-קרקעי נושבת במקום, וגורמת לי לרעוד קלות, אבל אני לא מרגיש חולשה, ממש לא. אני יותר חזק מזה.

"תעופה, מה?" אני שואל לאחר שעולה לי רעיון, "פלייגון, תרכיב אותי על הגב שלך".

"למה?" שואל פלייגון, ניכר על פניו שאפילו הוא סקרן לדעת. "אני רוצה לעוף איתך לשמיים", אני אומר וקם על רגליי.

"לשמיים, אם כן!" אומר פלייגון ומרכיב אותי במהירות על גבו. הוא עף אל מחוץ לבסיס במהירות, לוחץ על כפתור קטן עם זנבו שפותח את גג הבסיס ומאפשר לנו לעוף ממנו. פלייגון ממשיך למעלה במהירות, חוצה את השמיים, את העננים, אוויר בין הערביים הקר מכה בפניי בכוח רב. לאחר כדקה של מעוף, פלייגון עוצר. "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" הוא שואל בפחד.

"מעולם לא הייתי כה בטוח", אני אומר לו כשחיוך גדול על פניי, וקופץ מגבו במהירות, לא מותיר זמן להתחרט.

13 תגובות

  1. אני אומר שסנדסלאש אכן קלט את האלמנט המדובר, אך כיוון שתהליך זה הוא דרך העיניים, לא ראו את זה בחושך או משהו…

  2. סוף סוף!

  3. *אני מאמין שהוא לא יצליח לעוף ואז פוליגון יציל אותו הרי הם אמרו שזה יקרה באופן טיבעי הפעם הראשונה בטח תיהיה שהוא יהיה בסכנה אחרת שמישהו יפל אותו ואז הוא יצליח
    *נ.ב. אני שמח שאתה חזרת להמשיך את הסיפור

  4. Hit Man

    קודם כל – אני עושה ריקודים קטנים על זה שהסיפור חזר לפעילות. הפתעת אותי לטובה. דבר שני, זה נראה כמו פרק ארוך ועמוס, אבל כשרון הכתיבה שלך פשוט גורם לו להראות קצר, מה שמשאיר טעם של עוד; קצת כמו "ההוביט".

    בעניין התוכן עצמו – אני מסכים עם המגיבים שמעלי, הוא לא יצליח להתחיל לעוף. יש דברים שצריך כנפיים בשבילם. אני אומר את זה בערבון מוגבל, כי במידה והוא יתפתח לסנדספייק וליצור הפנטזיונרי הזה יש כנפיים, אז זה כבר סיפור אחר.

  5. אם אתה משווה את הסיפור הזה לההוביט, אפילו אני מופתע!
    תודה רבה על התגובות!

  6. הסיפור הזה ימשיך?

  7. למה לא?

  8. בגלל שאוהד פרש, אבל הוא חזר, לא?

  9. תגידו אפשר גם לכתוב משהו דומה כזה באתר?
    סוג של סיפור על עולם הפוקימון אולי קצת דומה אבל סיפור יש לי אלפי רעיונות לכתיבה ואני רוצה למצות את הכישרון שלי

  10. חבל שהסיפור לא ממשיך…

  11. הוא כן ממשיך! 😀

  12. מה, מטאגרוס הוא מיקי מאוס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.