מוצאים את מיו – פרק 3 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

"למה?” שאלתי אותה.
היא נראתה רצינית ונחושה בדעתה והיא לא הנידה עפעף כשהסתכלה אליי במבט נוקב. היא לא ענתה במשך שתי דקות ושוב שלט השקט בסביבה העכורה שאפפה אותנו באותו הרגע. אפילו הרוח לא זזה ולא העיפה עלה אחד מצמרות העצים הכמעט קירחים.
"אני פשוט לא רוצה שתפגע. כמו שאמרתי כבר קודם, יש לי סיבה טובה לכך שעזבתי את המשלחת של סרג'“ היא ענתה לי והמשיכה לגזום את העלים מהעצים.
נכנסתי הביתה בטריקה חזקה, עד שכבר בחרתי את כולם ועד שהכנתי את הדברים הבסיסיים שהייתי צריך למסע, היא באה והורסת לי הכל, אוף!!!
ניסיתי לחשוב, איך אוכל לגרום לה לתת לי לצאת למסע הזה, אבל אמא שלי היא עקשנית מאוד ודובקת במטרה. לא נראה לי שיהיה סיכוי רב לשכנע אותה לתת לי ללכת.
שכבתי במיטתי כמה דקות, הסתכלתי על השעון שהראה על השעה 11 בלילה ואחרי כמה היפוכים מצד לצד, גופי החליט להפסיק להתנגד, עצמתי את עיני והלכתי לישון.

בבוקר למחרת קמתי מהמיטה לפני כולם, וירדתי למטה במדרגות העץ החורקות לכיוון הסלון של הבית. כשהגעתי לסלון, התחלתי לחפש דברים אודות הסיבה מדוע עזבה את המשלחת של סרג', ואז הבחנתי במדרגה אחת, רופפת, שנראה כאילו יש בה משהו. הרמתי את הקרש של המדרגה למעלה והבחנתי במספר עיתונים ישנים ומלאי אבק. הרמתי אותם והסתכלתי על הכתבות עד שלפתע לכדה את עיני כותרת אחת 'לנה היא אלופת מחוז קנטו החדשה!' באותו רגע הבנתי איך אצליח לגרום לאמא שלי לאפשר לי לצאת למסע.

כעבור שעה קלה אמא שלי התעוררה. עליתי למעלה לחדר שלי, נכנסתי למיטה והעמדתי פני ישן. לצערי,העליה המהירה שלי על המדרגות הפיצה קולות והעירה את חשדה של אימי.
"אדריאן, אתה ער?” שאלה אימי.
"עכשיו כן", עניתי בפיהוק, מסווה את העובדה שאני ער כבר שעה.
"בוקר טוב", היא ענתה לי, נשמעת נזהרת מעט לאור מה שקרה אתמול.
בוקר טוב, אמא", אמרתי לה וירדתי במהירות למטה.
"אדריאן, בוא לכאן בבקשה, היא אמרה אותי בקול רובוטי. כשירדתי למטה, ראיתי אתה מחזיקה את העיתונים שהשארתי במקום גלוי.
"למה חיטטת לי בדברים?” היא שאלה.
"אמא, אני לא חיטטתי לך בדברים, פשוט ראיתי את העיתונים מבצבצים מהמדרגה ולקחתי אותם, זה הכל", אמרתי בניסיון להשמע תמים.
"טוב, אז מה כבר קראת?”
"קראתי ש… שהיית אלופת המחוז שלנו", אמרתי בלי להסתיר.
"תשמע, זה היה בעבר ורציתי שזה ישאר מתחת למדרגה הזו ולא להזכר בזה", היא אמרה לי.
"אמא, אני מזמין אותך לקרב פוקימונים", אמרתי בפתאומיות. היא הסתכלה עליי במבט נדהם. ”אם אני מנצח, אני יוצא למסע".
"לא, וזה סופי", היא אמרה לי, בעודה מחזירה את העיתונים אל מתחת למדרגות.
"אמא, תקשיבי, אני רוצה לצאת לדבר הזה, זה משגע אותי להשאר בבית ולא לעשות כלום, אני חייב את זה לעצמי!”
"אבל אני יודעת כמה שזה מסוכן, יש…”
"יש סיבה לכך שעזבת", קטעתי אותה.
"תביני שאני מודע למה שהולך לקרות, אני יכול להחליט בעצמי, אז תביני אותי! בבקשה!” התחננתי בפניה שתרשה לי לצאת למסע.
"אתה יודע מה?” היא אמרה לי.
"מה?” השבתי לה.
"אני ארשה לך לצאת למסע הזה, אבל אך ורק אם תנצח אותי, אני מסכימה לקרב שלך ואני באה להוכיח לך שאם לא תוכל לנצח אותי בקרב, לא תוכל להתמודד עם רבע מהדברים שיחכו לך במסע הזה, זה מסע מסוכן ואכזרי, בטח אם תעשה אותו לבד, אם כל מה שאמרתי לך עכשיו לא שכנעו אותך, אז הקרב הזה יוכל. אני אדבר עם סרג' שיתן לנו את הזירה שלו, אבל תזכור, תפסיד והמסע מבוטל".
הסכמתי.