פוקימון; במהירות החושך – פרק 1: התקפת האש / איידן סוייר

פרולוג – https://pocketmonsters.co.il/?p=42312

– – – – –

אם מישהו היה אומר לאחים ריילי שבעוד פחות משלושה חודשים, אחד מהם עתיד להצטרף לארגון הפשע הידוע לשמצה ביותר במחוז ג'וטו – כנראה שהיה נתקל בצחוק רועם. כאשר יצאו למסע הפוקימונים שלהם, היו ריאן וריק ריילי בני 12, ואף אחד לא יכול היה לצפות שלמי מהם מצפה קריירה מזהירה של פשע כבר בגיל הזה.

כמו רוב הילדים בעיירה ניו-בארק, ריק וריאן לא ניגשו למבחנים המסכמים שלהם לפני שסיימו את בית הספר היסודי, למרות שעל-פי החוק ניתן היה לגשת אליהם כבר בגיל 10. אחרי שיעברו בהצלחה את המבחנים, יהיו רשאים לעזוב את מערכת החינוך הרשמית ולעבור ללימודים מקצועיים, או במקרה שלהם, לצאת למסע הפוקימונים עליו חלמו עוד משחר ילדותם. לימודי ביולוגיה היו הצד החזק של ריק. בעת המבחן האחרון הוא שלח מדיי פעם מבטים בריאן, המתקשה לבחור את תשובותיו. ריאן היה חזק בהיסטוריה, גיאוגרפיה ולשון, ולכן ריק לא דאג לתוצאות הבחינות שלו, אך הוא ידע שכשזה מגיע לעיסוק ממשי בפוקימונים, ריאן ייאלץ לסמוך עליו.

"הסבירו בקצרה את התהליכים הכימיים המתרחשים בגופם של פוקימוני-אש המאפשרים להם להשתמש בהתקפות שלהם". ריאן ידע את התשובה. פוקימון שותה מים, מים מתפרקים לחמצן ומימן, מימן נשמר בגוף, פוקימון נושף מימן, מימן הופך לאש במגע עם חמצן באוויר. החלק הזה היה קל. להסביר את החלק השני, מדוע לא כל הפוקימונים מסוגלים ללמוד התקפות אש, היה קשה בשבילו. הוא לכסן מבטו אל ריק, העט שלו מטיילת על הדף כמו מעצמה. אם זה רק היה מבחן בהיסטוריה, והשאלה הייתה על גיבור התרבות שלו, המלך לורנס השני, גיבור מלחמת האזרחים – אז המצב היה הרבה יותר טוב. אבל המבחן בהיסטוריה כבר עבר, וכעת עליו לסיים את המבחן האחרון הזה על הצד הטוב ביותר.

ריאן לא היה היחיד שהתקשה. נראה שגם רוס, השכן והחבר הטוב של האחים ריילי, בקושי הצליח לחבר כמה משפטים. רוס המסכן ניגש למבחנים המסכמים זו השנה השלישית ברצף, אך נכשל בשנתיים הראשונות ונאלץ להמשיך ללמוד בבית הספר. כולם ידעו שגם השנה התוצאות שלו לא יהיו טובות יותר, ושבית הספר למעשה לא תורם לו כלום. הוא לא הצליח ללמוד ולא להתרכז. שמו הפרטי היה אנתוני, אבל בשנים הראשונות הוא ננזף פעמים כה רבות על-ידי המורים, אשר קראו לו בשם משפחתו, רוס. רוס הרגיש שהוא הופך לבדיחה של בית הספר. בניסיון לעודד את רוחו, החלו גם ריאן וריק לקרוא לו בשם משפחתו, כדי שלא ירגיש שיש משהו חריג בביטוי השם הזה אלא שזה כינוי מגניב. כך נפרד אנתוני רוס משמו הפרטי, אך מכשלונותיו בלימודים היה קשה הרבה יותר להיפרד.

עוד תלמיד שכנראה לא יעבור את הבחינות השנה היה בילי מקארתי. ילד אדום-שיער, פרוע ובריון, הרבה יותר ממה שניתן היה לצפות על-פי גובהו הנמוך וגופו הרזה. ילדים גדולים וחזקים מבילי פחדו ממנו, פשוט כי ידעו למה הוא מסוגל – בניגוד אליהם, בילי פשוט לא היה מרסן את כוחו. תחביב נפוץ של בילי היה לדהור על אופניו דרך מגרש המשחקים ולהחריב את משחקיהם של שאר הילדים בדריסת הקלפים והאסימונים שלהם, ואם לא היו זריזים מספיק, גם את האצבעות שלהם.

ריק וריאן שיחקו את משחק הקלפים האחרון שלהם באותו ערב. לכול אחד מהם היה אוסף מרשים של קלפי פוקימונים, אך בתחילת השנה הם נשבעו שאם יעברו את הבחינות, הם יתרמו את כולו לילדים אחרים. אחרי הכול, כשהם ייצאו למסע פוקימונים, יהיו להם פוקימונים אמיתיים והם לא יצטרכו להסתפק עוד בקלפים.

"אתה תמיד מנצח אותי עם הדרגונייט שלך", התלונן ריק, בעת שהבידריל שלו הנחית מכה ניצחת על הקנגסקאן של ריאן. "אני חייב לנצח אותך מהר לפני שתספיק לפתח אותו".

"מה אתה אומר? נראה לי שמאוחר מדיי!" אמר ריאן והניח דרגונייט על הדרגונייר שלו. משם, הדרך לניצחון שלו הייתה קצרה.

"שניים מתוך שלושה?"

"אין סיכוי, ריק. תפסיד בכבוד".

"בסדר", אמר ריק, "אולי לך היה קלף של דרגונייט, אבל לי יהיה דרגונייט אמיתי, ואז תראה מי יכסח למי את הצורה".
"שכח מזה! אם מישהו מבינינו יתפוס דרגונייט, זה יהיה רק אני!"

הם תמיד חלמו על היום הזה: האחים ריילי, מתייצבים יחדיו בליגת הפוקימונים שברמת אינדיגו, נלחמים כאחד ומנצחים כמו שאף מאמן יחיד לא יכול. הם חלמו לשתף פעולה בכול, אבל מעולם לא הגיעו להסכמה מי יאמן דרגונייט אם ימצאו אחד, כיוון שהיה פוקימון נדיר כל כך. על כל פנים, ריק לא היה במצב-רוח להתווכח.

"נחיה ונראה, זה כנראה יקרה בקרוב מאוד".

וכמו ברגע אחד, שניהם הבינו לפתע שעכשיו זה הדבר האמיתי. מחר יתפרסמו תוצאות הבחינות (ניו-בארק הייתה עיירה קטנה ומעט ילדים ממנה נבחנו כל שנה), ויכול להיות שכעת באמת יתגשם החלום שלהם, והם יוצאים אל מסע הפוקימונים.

למחרת בבוקר, הגיעו התוצאות אל הבתים. ריק וריאן יצאו בריצה אל חצר ביתם ופתחו את תיבת הדואר, וממש באותה שנייה יצאו מביתם גם רוס ואנה, אחותו הקטנה. כמו אחיה, גם אנה המשיכה את המסורת המשפחתית וניגשה לבחינות לראשונה בגיל 10, וגם היא נכשלה בפעם הראשונה. כעת זו הייתה השנה השנייה שהיא ניגשת לבחינות. בניגוד לאחרים, לאנה לא היה עניין במסע פוקימונים. היא חלמה להיות רקדנית, והיה עליה לעבור את הבחינות כדי לעזוב את בית הספר הרגיל ולעבור לבית-ספר מקצועי לריקוד.

ריאן הושיט את ידו אל התיבה והוציא את שתי המעטפות החתומות. "רק רגע", אמר. הוא הושיט לריק את המעטפה שלו, והשאיר בידיו את המעטפה של ריק. כל אחד מהם פתח את המעטפה של אחיו באותו זמן, משתדלים שלא להסגיר כל רגש. "נו, מה אתה אומר?" שאל ריק.

"אתה קודם".

ריק נשם עמוק. "ריאן, בשם בית הספר הממלכתי של ניו-בארק, מחוז ג'וטו, אני מודיע לך בזאת שלאחר שקלול ציוניך בבחינות המסכמות, הגענו למסקנה הבלתי-נמנעת…"

"נו כבר, יא זבל! אתה עברת! מה איתי?"

"גם אתה!" קרא ריק, והשניים נצמדו בחיבוק.

כעבור רגע, נשמעה צווחה של אושר מן החצר השנייה. הם הסתובבו וראו את אנה מחזיקה במעטפה שלה, רוקדת משמחה. ריק עזב את אחיו, רץ אל אנה והרים אותה בחיבוק גדול.

"ידעתי שהפעם תעברי", הוא אמר לה.

"כן, בטח. לא ראית את התוצאות שלי לפני שנה".

"את הרקדנית הכי מוכשרת בעולם, לפני שנה זה היה רק הפסד שלהם שלא עברת".

"זה לא הכול, ריק, נשארו לי עוד בחינות הקבלה לבית הספר לריקוד. אני לא יוצאת עכשיו כמוכם להסתובב בעולם ולעשות שטויות".

"גם את זה את תעברי כמו גדולה. אין לי ספק בכלל".

"ריק", נשמע קול שקט מאחורי גבו.

ריק הסתובב, ועמו גם אנה. ריאן עמד שם, והחווה בראשו לכיוון תיבת הדואר. רוס עמד שם, מביט במכתב שלו, הבעת פניו מתחלפת אט-אט מייאוש להשלמה.

ג'ק ריילי, אביהם של ריאן וריק, היה מורה בבית הספר של ניו-בארק, ולרוב ניהל את הטקס החגיגי המברך את המאמנים היוצאים למסע הפוקימונים. הפעם, כשבניו היו בין המאמנים החדשים, היה עליו לשבת בצד הבמה המרכזית ולתת למנהלת בית הספר לשאת דברים במקומו. לאחר מכן פרופסור אלם, חוקר הפוקימונים של ניו-בארק, יחלק למאמנים את הפוקימונים שלהם, על סמך הבקשות שמילאו עם סיום הבחינות. המאמנים יחולקו לקבוצות של שלושה, אשר נקבעו על-ידי המורים המכירים אותם היטב. ריאן עמד סמוך לבמה, קרוב לאביו, וריק ליידו, מנסה למשוך אותו משם ללא הועיל. הוא ידע מה ריאן עומד לשאול, ולא רצה לתת לו את ההזדמנות.

"אבא"? פנה ריאן לג'ק, בקול חלש ככול האפשר שעדיין אפשר לו לשמוע אותו מבעד להמולה.

"מה, ריאן?"

"אימא הולכת לבוא?"

ריאן ידע שאימא שלו לא הולכת לבוא. גם ריק וג'ק וכולם ידעו שאימא לא הולכת לבוא, ובכול זאת ריאן לא יכול היה להתאפק מלשאול כל פעם מחדש. בכול מחוז ג'וטו לא היו ילדים שראו את אימא שלהם פחות מהאחים ריילי. נראה שהעבודה שלה בעיר גולדנרוד הרחוקה הייתה כל החיים שלה, והשאלה אם היא מתכוונת לראות את המשפחה שלה השבוע הייתה בערך כמו לשאול אם היא במקרה מתכננת לטוס לחלל. למרות זאת, הם תמיד קיוו שאיכשהו הפעם היא תהייה שם. ריאן לא הפסיק לשאול כשהיה הסיכוי הכי קלוש. ריק כבר הפסיק לקוות.

"בוא, ריאן, אתה יודע מה התשובה", גרר אותו ריק והציל את ג'ק מלענות.

פרופסור אלם כבר עלה על דוכן הנואמים. הוא כמעט סיים את הנאום שלו, ועוד מעט יתחיל לחלק את הפוקימונים. ריק סרק את הקהל במבטו וחיפש את אנה, אותה עזב כדי להרחיק את ריאן מהבמה. הוא ניסה לפלס את דרכו אליה בחזרה. רוס לא היה שם איתה. הוא נשאר בבית, לא מעוניין לצפות שוב בטקס ממנו לא היה חלק זו השנה השלישית. בזווית עינו הבחין ריק בבילי מקארתי ותהה מה הוא עושה כאן. כנראה מחפש צרות, כרגיל. ריק וריאן הגיעו לאנה, בדיוק כאשר פרופסור אלם קרא בשמה של המאמנת הראשונה שקיבלה את הפוקימון הראשון, בלבאזור.

"שקט, הם מתחילים לקבל את הפוקימונים!" לחשה להם אנה.

ריק, שכבר אחז בידו של ריאן, הושיט את ידו השניה אל אנה. הוא לחץ את ידיהם קצת יותר מדיי חזק. הפוקימון הבא שיחולק יהיה צ'רמנדר, פוקימון האש, וריק רצה מאוד לקבל פוקימון אש. הוא הקשיב בדריכות למילותיו של פרופסור אלם, שריחפו מעל הקהל.

"את פוקימון האש, צ'רמנדר, יקבל…" הוא הביט ברשימותיו, "בילי מקארתי!"

"מה?!" זעקתו של ריק בקושי נבלעה בין מחיאות הכפיים הדלילות. לחשושים עברו בקהל. בילי מקארתי עבר את הבחינות ויוצא למסע פוקימונים?

"הם בטח נתנו לו לעבור כדי שיילך מכאן ולא יטריד יותר את התושבים", אמר ריאן, בקול מעט יותר מדיי רם.

"מסכן הפוקימון שלו", אמרה אנה.

בילי עלה לבמה, לחץ את ידו של פרופסור אלם ולקח את הפוכדור שלו – המכשיר שמחזיק את הפוקימונים בתוכו. הוא שחרר מתוכו את צ'רמנדר. לטאה קטנה ואדומה, להבה בוערת בקצה הזנבה. ריק רצה כל כך את צ'רמנדר, ועכשיו רצה אותו אפילו יותר, לשחרר אותו מזרועותיו של בילי, שמי יודע איך ישתמש בו. אחרי הטקס הוא ייגש לפרופסור אלם ויאמר לו שעשה טעות, כך החליט. אולי הוא יעצור את בילי מלצאת למסע עם צ'רמנדר.

בינתיים, מאמנת נוספת קיבלה את פוקימון המים, סקווירטל. שלושת המאמנים והפוקימונים שלהם הצטלמו כרגיל, והלכו לשבת בקצה הבמה. זה לא מוצא חן בעיניי, חשב ריאן. בילי מתנהג יותר מדיי לפי הכללים. זה לא מתאים לו.

"אם כן, הגענו לשלישייה השנייה שתצא השנה מהעיירה שלנו למסע הפוקימונים", המשיך הפרוסור. "את פוקימון העשב, צ'יקוריטה, תקבל גרייס צ'אנג!"

נשמעו מחיאות כפיים כאשר גרייס צ'אנג עלתה אל הבמה וקיבלה את הפוכדור שלה. ריאן וריק ראו את גרייס עוברת מדיי פעם בעיירה, אך מעולם לא דיברו איתה. הם ידעו שהיא גדולה מהם בשנתיים, וריאן היה די בטוח שהיא מעולם לא ניגשה לבחינות עד כה. הוא לא ידע מה גרם לה לשנות את דעתה השנה.

"את פוקימון האש, סינדקוויל, יקבל אריק ריילי!"

אז בכול זאת קיבלתי פוקימון אש, חשב ריק כאשר ניגש ועלה על הבמה. ועדיין, אין שום סיבה שבילי ישמור את צ'רמנדר. ראשו היה עסוק בדאגה לצ'רמנדר של בילי, כאשר פרופסור אלם שלף פוכדור נוסף מחגורתו. לפתע הוא נזכר שלא שאל את ריאן איזה מין פוקימון הוא ביקש. מה אם הוא לא ביקש פוקימון מים? האם זה אומר שיהיה עליהם להתחיל את מסע הפוקימונים שלהם בנפרד כעת? נראה היה שהקהל כולו במתח. כולם ידעו שהאחים ריילי תכננו לצאת למסע יחד, וכעת יאמר פרופסור אלם אם זה יתאפשר להם.

רגע המתח הופר באחת, על-ידי קריאה פתאומית מימינו של ריק. "עכשיו, צ'רמנדר!" שני סילוני-אש בקעו מפיו ומזנבו של צ'רמנדר בו-זמנית. יחד הם העלו באש את בגדיהן של המאמנות שישבו משני צדדיו של בילי, אשר חטף את צ'רמנדר, זינק עמו אל מעבר לבמה והחל לרוץ אל הרחוב הסמוך.

"עצרו אותו!" נשמעו קולות מהקהל.

אך בילי הגיע אל פינת הרחוב, וכמו לוליין קפץ על אופניו שהמתינו לו שם. ביד אחת החזיק את צ'רמנדר, וביד השנייה את הכידון, ובתאוצה מטורפת דהר במורד הרחוב. איש לא יכול היה להשיג אותם בקצב הזה. מרחוק הם ראו את צ'רמנדר מיטלטל בידיו של בילי, נופל לאדמה ומתחיל לרוץ אחריו ברגל, בעוד בילי נעלם על אופניו אל תוך החורשה הסמוכה לעיירה ניו-בארק.

שתי מורות עזרו לבנות שנפגעו לכבות את האש, וכעת הוזמן עבורן אמבולנס שיפנה אותן לבית החולים. בינתיים, רכב שטח משטרתי הגיע לרחוב, והחל לנסוע בעקבות בילי והצ'רמנדר שלו.

"ריק, תחזיק במותניי", לחשה לו גרייס.

"מה? למה…"

"אל תתווכח!" היא אמרה, אחזה בצ'יקוריטה שלה והצביעה על הרכב המשטרתי. "צ'יקוריטה, השתמשי בחבלים שלך, מהר!" ומשרשרת הזרעים על צווארה של צ'יקוריטה נבטו כהרף-עין שני חבלי-גפן, אשר במהירות מדהימה צמחו והתארכו, לפתו את הרכב והחלו להיגרר בעקבותיו, עם שני המאמנים אוחזים בה בכול הכוח.

"מה את עושה?" צעק ריק, בהלם.

"מישהו חייב לעצור את הפושע הזה. לנו יש פוקימונים".