ראשי / יצירה / פוקימון; במהירות החושך / פוקימון; במהירות החושך – פרק 19: האופניים של בילי / איידן סוייר

פוקימון; במהירות החושך – פרק 19: האופניים של בילי / איידן סוייר

לאחר שבילי פונה מהמקום באמבולנס לטיפול דחוף נגד היפותרמיה, המורים הזדרזו לפנות את הילדים בחזרה אל הכיתות. רק ריק וריאן נשארו לעמוד שם, עדיין מנסים לעכל מה שקרה.

"אני לא מאמין שהרגתי פוקימון", אמר ריק.

"עשית מה שהיית צריך", אמר ריאן, "ניצחת את צ'רמיליון, קלויסטר פשוט הייתה חזקה מדיי בשבילו".

"אני צריך לשלוט בפוקימונים שלי, לא לתת להם להשתולל ככה".

"זה נכון", נשמע קול מאחורי גבו. ריק הסתובב. מולו עמד פרופסור אלם, אותו פגש ביום שיצא למסע הפוקימונים ונתן לו את סינדקוויל. כעת, ידע ריק, הוא בא בשביל המטרה ההפוכה. הוא בא לקחת ממנו פוקימון.

"פרופסור, מה יהיה עם קלויסטר?"

"היא לא תוכל להמשיך להילחם", אמר פרופסור אלם, "אם פוקימון נוסף ימות בגללה, זה יהיה בעייתי מאוד מבחינת ליגת הפוקימונים. צריך לעצור אותה אחרי הפעם הראשונה שזה קורה".

"אני מבטיח לשמור עליה ולא להילחם אתה יותר".

הפרופסור הניד בראשו. "היא לא יכולה להישאר אצלך, ריק", הוא אמר, "גם אתה תצטרך מעכשיו להיזהר הרבה יותר. שמור על הפוקימונים שלך והשתדל לרסן אותם".

ריק השפיל מבטו. הוא ידע שאין טעם להתווכח עם הפרופסור. לאיש מהם לא היה עוד מה לומר, עד שפרופסור אלם סב על עקביו ועזב את המקום, הפוכדור של קלויסטר בידיו.

את שארית היום ריק רצה להעביר לבד. הוא הלך אל חוף הים, בעוד ריאן חזר לבד אל הבית הריק, מביט מדי כמה דקות בחלון, לראות אם אחיו יחזור. הראשון שחזר הביתה היה רוס, ולכן ריאן יצא מהבית והלך לפגוש אותו בדרך לביתו. הם נפגשו ליד דלת הכניסה.

"מה שלומך?" שאל רוס, "שמעתי מה קרה".

"אני בסדר, אבל אני לא בטוח בקשר לריק", אמר ריאן, "אני חושב שהוא לקח את זה מאוד קשה".

"איפה הוא עכשיו?"

"הוא רוצה שיעזבו אותו בשקט".

ריאן ורוס נכנסו אל הבית. ריאן שם לב שלרוס אין תיק, למרות שהרגע חזר מבית הספר.

"רוס, איפה התיק שלך?"

"לא לקחתי אותו היום".

"למה לא?"

"בשביל מה?" שאל רוס, "שנינו יודעים שלא ייצא מזה כלום. אני הולך לבית הספר כי אני חייב, למה להתאמץ גם לכתוב וללמוד משהו?"

"אם הזמן שלך גם ככה מתבזבז, אולי כדאי שתנסה להוציא מזה משהו".

"כמו מה? לאמן את שרירי הידיים?"

מההיכרות של השנים האחרונות, ריאן ידע שרוס צודק. לא חשוב כמה הוא ישתדל, בית הספר הוא פשוט לא מקום בשבילו. כאב לו לראות את רוס מבזבז את זמנו.

"תגיד, רוס, אהבת את העבודה שלך בחלוקת עיתונים?" שאל.

"כן. עכשיו גם אותה אין לי יותר".

"למה שלא תנסה להמשיך לעבוד?"

"ריאן, תהיה רציני. אני חייב להמשיך ללמוד, לא ייתנו לי להמשיך לעבוד".

"אני רציני", אמר ריאן, "תכתוב לבית הספר שייתנו לך אישור לעבוד. זו עיירה קטנה, כולם מכירים אותך כאן, זו לא צריכה להיות בעיה".

"אבל אני לא יודע לכתוב טוב".

"אני אכתוב בשבילך", אמר ריאן, "ביחד נשכנע את בית הספר שהעבודה הזאת חשובה". ריאן ניגש מייד למלאכה. כל היום הוא עבד על נוסח רשמי למכתב שלו, תיקן וערך אותו, במטרה לשלוח אותו כבר מחר. כשסיים, הוא העתיק את המכתב פעם נוספת, שיהיה לו מקור לשלוח ממנו מכתבים נוספים אם יהיה בכך צורך. עד שסיים, ריק כבר חזר הביתה. הוא נכנס לחדר ומצא את ריאן בשיא הכתיבה.

"מקווה שאני לא מפריע", אמר.

"מה פתאום", שאל ריאן", "איך אתה מרגיש?"

"גרוע. אבל יש לי משהו בשבילך".

הוא שלח יד אל דש חולצתו, תלש את שני התגים שלו והושיט אותם לריאן.

"קח אותם", אמר, "אני לא אהיה עוד מאמן פוקימונים".

ריאן הביט בתגים בידו המושטת של ריק. הוא לא היה מסוגל לקחת אותם. הוא לא היה מסוגל לעשות דבר.

"מה זאת אומרת, לא תהיה עוד מאמן פוקימונים?"

"בדיוק כמו שזה נשמע. אני לא מתכוון להילחם עוד בקרבות".

"מה פתאום אתה אומר דבר כזה?"

"ראית מה קרה לצ'רמיליון", אמר ריק, "אני לא מתכוון לגרום לזה לקרות שוב. גרייס צדקה, פוקימונים לא נועדו להילחם זה בזה".

ריאן היה בהלם. הוא ניסה למצוא את המילים הנכונות.

"אבל… זה מה שעשינו עד עכשיו! טעויות קורות!"

"מטעויות צריך ללמוד. אני לא אחכה עד שהפוקימון הבא יגמור כמו צ'רמיליון כדי להבין מה צריך לעשות".

"ריק, ככה העולם עובד. כשאתה נכשל, צריך לקום על הרגליים ולצאת חזק יותר!"

"וזה בדיוק מה שאני עושה. למדתי את הלקח שלי. אני לא אשכנע אותך להפסיק לאמן פוקימונים, אבל אני לא אעשה את זה יותר בעצמי".

"אבל אתה לא יכול להפסיק!" אמר ריאן, "אתה מאמן פוקימונים, זה תמיד היה החלום שלך, זה מי שאתה!"

"חלומות משתנים. אתה חלמת פעם להיות מלך, זה לא אומר שזה מי שאתה".

"אבל אתה כן, ריק! אתה מאמן פוקימונים. אתה יכול להרוג פוקימונים, אתה יכול לאבד את הפוקימונים שלך, אתה יכול להתמודד עם פוקימונים שלא מקשיבים לך ואתה יכול להפסיד באלף קרבות. אבל לא חשוב מה תעשה, כמה תיכשל, אפילו עם אפס פוקימונים, אתה עדיין תהיה מאמן פוקימונים! זה מה שאתה!"

הם הסתכלו זה לזה בעיניים, ריאן בתחינה, ריק בצער. ידו של ריק עדיין הייתה מושטת לעבר ריאן, מפצירה בו שייקח את התגים שבה.

"אני יודע שזה קשה", אמר ריק, "אבל החלטתי. קח את התגים או שאני אזרוק אותם לפח. מצטער, אחי".

לאחר מחשבה קצרה, ריאן לקח את התגים. הוא לא חייב להתווכח עכשיו, והוא יוכל להחזיר אותם לריק ברגע שישנה את דעתו. לאחר מכן הוא לחץ את ידו הריקה של ריק, כאילו מסכים להיפרד ממנו.

"תודה", אמר.

ריאן התעורר השכם בבוקר למחרת. ריק לא היה בחדר, וכשהוא ירד למטבח, הוא ראה אותו מכין דגני בוקר לארוחה. גם ג'ק היה במטבח, מכין לבנים סנדוויצ'ים ליומיים הבאים.

"בוקר טוב. הכנתי גם לך", אמר ריק.

"תודה", אמר ריאן, "מה אתה מתכוון לעשות מעכשיו?"

"אני חושב שאמשיך לנדוד במחוז ג'וטו", ענה ריק, "זה מה שתכננתי לעשות ממילא. אם תרצה, אני אמשיך ללוות אותך במסע".

"בתנאי שלא תהיה נודניק כמו גרייס".

"אני בטח לא אבזבז את הכסף שלנו על שטויות", אמר ריק.

"ומה תעשה עם הפוקימונים שלך?"

"אני אשמור אותם", אמר ריק, "אני לא אלחם איתם או אתפוס פוקימונים חדשים, אבל הם אוהבים אותי ואני אותם. אני אמשיך לגדל אותם בדרך הטובה ביותר שאני יודע".

זיק של ניצחון עלה בעינו של ריאן.

"לא תתפוס פוקימונים חדשים, מה? קל לך לומר את זה, עכשיו כשכבר יש לך חמישה".

"זה לא קשור…"

"בטח שזה קשור", אמר ריאן, "השישיה שלך כמעט מלאה! לא היית מחליט דבר כזה אם היו לך פחות פוקימונים!"

"ריאן, אל תתחיל", התערב ג'ק, "לריק גם ככה קשה".

"בסדר. אם אתה ממשיך לבוא איתי למסע, אני אחכה לראות בעצמי שאני צודק".

ריק שתק. הוא אכל את הדגנים שלו בשקט. ריאן לא התכוון להעלות שוב את הנושא, אבל אחרי שכולם סיימו את ענייניהם, נפרדו מג'ק והתיקים שלהם היו ארוזים, ריאן שם לב שריק אורז פוכדור בתיק שלו. היה זה הפוכדור הריק האחרון שנותר לו מהחמישה שקיבל בתחילת המסע.

"מה אתה מתכוון לעשות בפוכדור הזה?" שאל.

"למכור אותו", אמר ריק.

"לא תתן אותו לאחיך?"

"אני מאמין שהוא יסתדר".

"אמרת שאתה לא מתכוון לשכנע אותי להפסיק להיות מאמן פוקימונים. למה שלא תתן לי את הפוכדור שלך ותעזור לי להיות מאמן טוב יותר?"

"כי אני לא חושב שאני צריך לעזור לך בזה".

ריאן נאנח. "אתה כבר מתחיל להישמע כמו גרייס".

"אם זה לא מוצא-חן בעיניך, אנחנו לא חייבים להמשיך במסע הזה ביחד. אנחנו הרי לא מתכוונים עוד להילחם כצוות, אני ממשיך אתך רק כי אתה אחי".

"גם אני מוכן שתבוא איתי רק כי אתה אחי, אחרת הייתי עוזב אותך לכול הרוחות".

"יפה, אז אחרי שסיכמנו שממשיכים ביחד, אפשר להתקדם".

ריק שלף את הפוכדור שלו ושחרר ממנו את סלופוק. הוא הביט בו בעיניו הקטנות.

"קדימה, סלופוק, תתעתק בחזרה לעיר ויולט!"

סלופוק לא עשה דבר. ריק ידע שייקח לו זמן להגיב, אבל נדמה שעברה דקה תמימה, וסלופוק לא זז.

"למה אתה מחכה, סלופוק? קדימה, לעיר ויולט!"

"מה הבעיה שלו?" שאל ריאן.

"אני לא יודע", אמר ריק, "אולי תנסה את שלך?"

אבל גם סלופוק של ריאן לא עשה דבר. שניהם רק הביטו במאמנים שלהם בעיניים קטנות, מטומטמות.

"אני לא מבין, למה ההתעתקות לא עובדת?" נאנח ריק.

"אתה בטוח שהסלופוקים יודעים בכלל לעשות את זה?"

"בטח, הם אמורים להיות מסוגלים להתעתק לכול מקום שהם היו בו בעבר".

ואז ריאן הבין. "אני יודע, תפסנו את הסלופוקים רק באזליה, הם מעולם לא היו איתנו בויולט! סלופוק, תתעתק לעיר גולדנרוד!"

"נכון, ריאן, איך לא חשבתי על זה?"

הם היו בטוחים שתוך כמה שניות הם יופיעו שוב בגולדנרוד. אבל מתברר ששמחו מוקדם מדיי, ושוב לא קרה דבר.

פרופסור אלם ישב מול המחשב שלו ועבר על נתונים ישנים. משהו ארוך ודק טפח על כתפו. הוא הסתובב וראה מאחוריו את ריאן וריק נכנסים למעבדה, מלווים בבלבאזור שלו שהשתמש בחבלי הגפן שלו להסב את תשומת-לבו.

"שלום לכם", אמר פרופסור אלם, "במה אפשר לעזור?"

"אנחנו צריכים עזרה, פרופסור", אמר ריק, "הסלופוקים שלנו לא מוכנים להתעתק".

"לא מוכנים להתעתק?" שאל פרופסור אלם, "והם עשו את זה בעבר?"

"לא, זו הפעם הראשונה שאנחנו צריכים לחזור למקום שהיינו בו בעבר".

"אהה, אז לא לימדתם את הסלופוקים שלכם התעתקות", אמר הפרופסור, "התעתקות היא לא מהלך שסלופוק לומד באופן טבעי. צריך ללמד אותו לעשות את זה במיוחד".

ריק הרגיש טיפש. איך הוא לא ידע את זה קודם? אם הוא רוצה להיות מגדל פוקימונים, הוא צריך לדעת הכול על הפוקימונים שלו, ובשביל זה כנראה שתידרש עוד עבודה רבה.

"אז איך מלמדים אותם את זה?" שאל ריאן.

"כמו שאתה מלמד פוקימון כל מהלך מיוחד אחר. בעזרת הרבה אימונים, נחישות והתמדה".

דעתו של ריק נדדה. הוא ידע שדרושה לו עוד עבודה רבה עם הפוקימונים שלו. הוא התעניין יותר בסקווירטל, צב קטן וכחול, שטיפס על מדף-ספרים גבוה בניסיון לגנוב שעון מתקתק שתפס את תשומת-לבו. סקווירטל איבד אחיזה במדף ונפל למטה, והיה מתרסק על הרצפה אלמלא בלבאזור תפס אותו ברגע האחרון בעזרת החבלים שלו.

"פרופסור", נזכר לפתע ריק, "אלה סקווירטל ובלבזאור שקיבלו הבנות שהותקפו ביום שיצאנו למסע הפוקימונים?"

"בהחלט", ענה הפרופסור, "הם חזרו אליי כי הבנות לא היו במצב לצאת למסע פוקימונים".

"הכול בגלל בילי", אמר ריאן, "טוב שטיפלת בו, ריק".

"זה לא טוב בכלל", ענה ריק.

אם היה צדק בעולם, צ'רמיליון היה חי ובילי היה מת, חשב ריק, ומייד הזדרז לגרש את המחשבה הזאת. לאף אחד לא מגיע למות. ובכול זאת, היא עדיין קיננה בראשו והטרידה אותו.

"פרופסור", אמר, "לפני שאנחנו הולכים, רציתי לבקש ממך…" הוא לא הצליח לסיים את המשפט. עם זאת, נראה שפרופסור אלם הבין אותו.

"אתה רוצה לראות בפעם האחרונה את קלויסטר שלך".

"רק להיפרד ממנה".

הפרופסור הניד בראשו. "זה בלתי-אפשרי", אמר, "אם תמשיכו לראות זה את זו, זה רק יזיק לשניכם. קלויסטר כבר נשלחה מכאן לטובת שניכם".

"אני מבין", אמר ריק.

ריאן וריק יצאו מהמעבדה, מיואשים יותר משהיו כשנכנסו אליה.

"אז הסלופוקים שלנו לא יכולים להתעתק, והספירואים עדיין עייפים מהמסע לכאן", אמר ריק, "מה נעשה, נחזור שוב את כל המסע שעשינו עד עכשיו?"

"גם בלי שום הפסקות בדרך ייקחו לנו שבועיים להגיע לויולט".

"יש לנו ברירה?"

ריאן ניסה לחשוב. לא התחשק לו לחזור שבועיים ברגל על מסע שהם כבר עשו בעבר. הם כבר התעכבו מספיק בתחילת המסע, והתעכבו שוב כשהחליטו לחזור לניו-בארק, ועכשיו הדבר האחרון שהוא רצה היה לחזור שוב על כל מה שעשו בתחילת המסע. לפתע, אורו עיניו של ריאן.

"אני יודע איך נוכל לקצר את המסע שלנו לפחות בחצי".

ריאן הוביל את ריק לבית קטן בקצה הרחוב הראשי. הגדר הייתה שבורה והקירות התקלפו. הבית היה ריק כרגע, אבל שניהם ידעו מי גר כאן.

"מה אנחנו מחפשים בבית של בילי?" שאל ריק.

"בבית עצמו, כלום", אמר ריאן, "מה שיש מחוץ לבית מעניין אותנו".

הם הקיפו את הבית, עד שהגיעו לחצר האחורית, שם האופניים האדומים של בילי היו קשורים מאז שחזר לניו-בארק. ריאן שחרר מהפוכדור את טוטודייל, שבעזרת ציפורניו החדות והארוכות החל להתעסק עם מנעול האופניים.

"רק רגע, ריאן, מה אתה עושה?"

"מה נראה לך שאני עושה?"

"אתה הולך לגנוב את האופניים? זה נראה לך הגיוני?"

"למה לא? בילי לא יצטרך אותם יותר".

"אבל אלה האופניים שלו. אנחנו לא יכולים פשוט לגנוב אותם!"

בדיוק באותו רגע המנעול נפתח. ריאן לקח את האופניים והתחיל להוביל אותם החוצה מהחצר.

"אתה רואה? אנחנו יכולים".

ריק החל ללכת אחריו. "אבל בילי…"

"מה פתאום אכפת לך מבילי? הוא היה סאדיסט מגעיל, מגיע לו הרבה יותר גרוע מזה".

ריאן הוציא את האופניים לרחוב, התיישב על האוכף והניח רגל על הדוושה.

"מה עכשיו? אתה בא, או שאני ממשיך בלעדיך?"

ריק לא היה בטוח בכלל שכדאי לו להמשיך את המסע הזה. מאז אתמול קרו רק דברים רעים, לא הייתה לו עוד סיבה להסתובב ברחבי ג'וטו, ועכשיו נראה שהוא וריאן הולכים להסתדר פחות טוב ממה שהיה רוצה. הוא לא ידע מה גרם לו, בסופו של דבר, לעלות על קורת האופניים ולתת לריאן להרכיב אותו הלאה. הוא יכול רק לנחש שבחלק ממנו עוד נותרה התשוקה לראות את העולם, לאסוף תגים ולעמוד לצד ריאן בליגה שברמת אינדיגו – גם אם לא כמאמן פוקימונים.

7 תגובות

  1. אחד הפרקים הכי עצובים

  2. Hit Man

    רואים שיש פה השפעה הארי פוטרית; התעתקות, מעלעל וכדומה. הייתי קורא לזה פשוט טלפורט או שיגור.

    בכל מקרה, רואים ניצנים שריק הופך להיות רך יותר וריאן הופך להיות אדם קשה יותר.

    אני חשבתי שאם פרופסור אוק היה מראה לריק את הפוקימון שלו, הוא היה גונב אותו והופך לפושע כתוצאה מכך, זה לא קרה.

  3. אתה חושב שזה גרוע? חכה שתגיע לפרק 36.

  4. כן ריק רק הולך להדרדר ואיך זה יהיה בעייתי מבחינת הליגה?
    קלויסטר לא כזאת חזקה עם הם לא רוצים שפוקימונים יהרגו שיאסרו להשתמש בפוקימונים מרמה מסויימת או להשתמש באגדיים

  5. זה עצוב כל כך…
    ריק לא יודע מה לעשות וריאן מנסה לעודד אותו אבל לא נראה לי שהוא יתעודד. עכשיו ייקח לריק הרבה זמן לחזור להיות רגיל כמו שהוא היה עד עכשיו, אם זה יקרה בכלל… 🙁

  6. אזהרת ספויילר:
    אייל-מצטערת להגיד לך את זה אבל ריק לא יחזור למה שהוא הייה בקרוב יהיה פרק שהייה יכול להחזיר אותו אבל זה רק מחמיר את המצב של ריק

  7. בגלל זה לא שולחים ילדים בני עשר למסע פוקימונים!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.