פוקימון; במהירות החושך – פרק 23: על פרשת דרכים / איידן סוייר

תחת קשתות מים מושלמות שהופיעו ונעלמו, רקדו חמש אחיות הקימונו ריקוד בהשראת אגדה מפורסמת, "הנסיכה מהארמון הנעלם". קוני שיחקה את הנסיכה, אשר יצאה לטייל ברחובות העיר בלוויית המשרתת הנאמנה נאוקו, וכשחזרה ביתה פשוט לא היה שם. את תחינות העזרה שלה ואת תשובותיהם של העוברים והשבים – אביר, כוהן ומאמן פוקימונים – שיחקו האחיות בריקוד בלבד ובלי מילים, בעוד שחלקים מהארמון מופיעים ונעלמים בזכות המים שיצר ופוריאון. הוא נע מהר כל כך, עד שהצליח ליצור את הארמון המפואר כולו ממספר נקודות שונות על הבמה בו-זמנית. בסוף המחזה, ופוריאון הקפיא את מבני המים המפוארים והפך אותם לארמון קרח שלם, אליו נכנסו האחיות לאחר שהשתחוו בפני הקהל.

הקהל הריע במחיאות כפיים סוערות. אפילו ריאן, שלא הפסיק לרטון שקוני רימתה אותו כדי שיקנה כרטיסים, נאלץ להודות שהוא נהנה מאוד. ריק מחא כפיים כמו כולם, אבל המופע כלל לא היה בראשו. הוא כמעט ולא הצליח להתרכז בהופעה, ורק חשב על הפגישה עם צוות רוקט, ועל מה שייצטרך לעשות הלילה בעקבותיה.

ג'סי וג'יימס הביטו בו בתדהמה. לפי התגובה של ריאן הבוקר, הם כבר חשבו שיהיה להם הרבה יותר קשה להשיג את ראיקו. הם לא חשבו שדווקא מאחיו של ריאן יבוא הפתרון.

"אתה רוצה לגנוב פוקימון אגדי מאחיך?" שאל ג'יימס, "למה שתעשה דבר כזה?"

"יש לי את הסיבות שלי", אמר ריק, "אבל אני לא אעשה את זה בחינם. בתמורה, אני רוצה שתצרפו אותי אליכם".

"ומה יש לילד כמוך לחפש בצוות רוקט?"

"יצאתי למסע הפוקימונים כדי לצבור ידע וניסיון בעולם הפוקימונים. אתם אומרים שלכם יש אותו, ואני יודע שלצוות רוקט יש דרכים להשיג ידע שאין לאף אחד אחר".

ג'סי הביטה בג'יימס.

"הבחור מבין עניין", אמרה, "מה אתה חושב?"

"אני חושב שצוות רוקט הוא לא מקום לילדים קטנים".

"אני לא ילד קטן", אמר ריק, "אני יכול להצליח היכן שאתם נכשלתם ולהשיג עבורכם את ראיקו".

"עבורנו?" שאלה ג'סי, "אם אתה יכול לגנוב פוקימון כזה, למה לא תשמור אותו לעצמך?"

"אני מוכן לוותר עליו בתמורה להצטרפות לצוות. אבל קודם כל, אני צריך לדעת מה אתם מתכוונים לעשות אתו".

"את כל הפוקימונים החזקים והנדירים, אנחנו שולחים לבוס. הוא ישמח מאוד אם יהיה לו ראיקו בצוות".

"אהה", אמר ריק, "אם ככה, גם אתם לא מתכוונים לשמור אותו לעצמכם. למה אתם מפקפקים בכוונות שלי שלא לשמור אותו?"

"כי לנו יש סיבה", אמר ג'יימס, "אנחנו רוצים להיות הצוות המועדף על הבוס. המעמד שלנו בצוות רוקט יעלה כל כך, עד שהוא ימנה אותנו לממשיכי דרכו. תוך זמן קצר אנחנו נהיה הבוסים החדשים".

"יפה, אם ככה לשלושתנו יש מטרות דומות ונשיג אותן באותה דרך", אמר ריק.

"גם אתה רוצה להיות הבוס?" חייכה ג'סי, "תראה אותו, עוד לא הצטרף לצוות רוקט, וכבר רוצה לחלק לנו פקודות".

"בשלב ראשון אני אסתפק בהצטרפות אליכם, אחר כך נראה".

"אולי הוא לא מאיים עלינו בכלל", אמר ג'יימס, "אולי נוכל להיות חברים טובים ולעזור זה לזה. לא כל דבר חייב להפוך למלחמה בתוך הצוות".

"אם ככה, אתם מסכימים?"

"אני אגיד לך מה נעשה", אמרה ג'סי, "אם תשיג לנו את ראיקו, נצרף אותך לצוות רוקט. עד אז, תקבל מעמד של בן-חסות של הצוות. אף אחד לא יפגע בך ולא יגנוב ממך, אבל לא תקבל משכורת. איך זה נשמע לך?"

ריק כמעט ולא הצטרך לשקול את ההצעה. ריאן ישן לידו בלילות – במקרה הגרוע ביותר, הוא יצליח לגנוב את ראיקו אחרי כמה שעות שינה. אז מה אם על היום הזה הוא לא יקבל משכורת? גם מלהיות מגדל פוקימונים הוא לא מרוויח שום כסף, ועד היום נאלץ לסמוך על הכסף שקיבל מאביו. הוא יצא למסע הזה כדי להיות עצמאי. רוב מאמני הפוקימונים חיים מקרבות פוקימונים על כסף – לא יזיק לו לסדר לעצמו הכנסה יציבה יותר.

"סיכמנו", אמר ריק, "אבל תכינו את הכסף, כי אם הכול יילך לפי התוכנית, ראיקו יהיה שלכם כבר מחר בבוקר".

ביציאה מהתיאטרון, ריאן הבחין במצב רוחו הירוד של ריק. הוא קיווה שהמופע ישפר את מצב רוחו, אחרי שאפילו הוא הצליח להנות ממנו, אבל כעת לא היה כל כך בטוח. כבר עבר זמן רב מאז הקרב בניו-בארק, ולדעתו מצבו של ריק כבר היה אמור להשתפר עד עכשיו.

"הכול בסדר?" שאל.

"אני אהיה בסדר", ענה ריק, "סתם יותר מדיי דברים על הראש כרגע".

"אם אתה צריך משהו, אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי".

"אני יודע. זה בסדר".

אבל לריאן זה לא נראה בסדר. הוא ידע שריק לא הולך לדבר אתו, ומה שלא יהיה שמעיק עליו כרגע, הוא מתכוון לשמור בתוך עצמו. הוא התחיל לחשוד שריק לא מרגיש בנוח אתו מאז שהם יצאו מניו-בארק, ככול שהוא נהיה יותר ויותר דומה לגרייס.

במרכז הפוקימונים, כששני האחים התארגנו לישון, ריק ידע שזה הרגע לבצע את תוכניתו. אולי הוא ייכשל וייאלץ לנסות שוב בלילה הבא או בזה שאחריו, אבל הסיכויים לכך נמוכים. ריאן בדרך כלל ישן שינה עמוקה, אפילו כשהם ישנים בשטח, שלא לדבר על מיטה נוחה במרכז הפוקימונים. לגנוב ממנו את ראיקו בשנתו תהיה משימה פשוטה. הוא גם לא יצטרך לחטט בחפציו ולדאוג שלא ירעיש – ריאן ישן עם תליון הפוכדור על צווארו, וכל שיהיה על ריק לעשות הוא לגזור את השרשרת.

ריק שכב במיטתו וחיכה שריאן יירדם. במקום לשמוע את נחירותיו הרגילות, הוא לא שמע דבר, ורק את המיטה חורקת פעם בכמה דקות. נשמע שדווקא הלילה, ריאן מתהפך מצד לצד ומתקשה להירדם.

"ריאן?" שאל ריק בחשש, "אתה ישן?"

"עוד מעט", הוא ענה.

"בדרך כלל אתה נרדם מהר. משהו לא בסדר", קבע.

"תגיד לי אתה", אמר ריאן, "אני בסך הכול דואג לך".

"אין לך מה לדאוג לי. אני בסדר. לך לישון, מחר יוצאים לדרך ונצטרך כוח". מחר אני כבר לא אהיה פה, חשב, אני אטוס מכאן עם ספירו לפני שתספיק להתעורר, וכנראה שלא נתראה עוד לעולם.

המחשבה הבעיתה את ריק. הוא באמת לא הולך לראות את אחיו עוד לעולם? במקום מסוים בראשו ידע שזה כרוך במה שהוא מתכוון לעשות, אבל הוא הדחיק את המחשבה כמו זבוב טורדני. כעת היא הכתה בו במלוא העוצמה. אם הוא יגנוב את ראיקו, ריאן לא יסלח לו על כך לעולם. הוא לא יוכל להתקרב אליו עוד. הוא לא יוכל לחזור הביתה, כי גם אביו יידע על כך. מהמעשה הזה אין דרך חזרה. הוא בוחר בחיים של פשע, ומשאיר מאחור את כל מה שיש לו כעת.

אבל מה יש לו כעת? עד היום בצהריים, לא הייתה לו תשובה. בעיני רוחו ראה את חייו היו כמו סירת-עץ קטנה בלב האוקיינוס, מיטלטלת מצד לצד ללא מטרה, נסחפת עם הזרם ורק מחכה להגיע למקום מסוים. והנה, אולי הוא מצא את הדרך. צוות רוקט היו כמו חבל-הצלה קטן שאולי יש משהו בקצהו. עולם אינסופי של ידע ואפשרויות בלתי-מוגבלות… זה היה כמו למצוא מחדש את כל מה שעבורו יצא אל מסע הפוקימונים, ומת יחד עם צ'רמיליון.

הוא זכר את הרגע שבו יצא למסע הפוקימונים עם גרייס, שלקחה אותו לרדוף אחרי בילי. הוא זכר איך לא הספיק להיפרד מאנה או מאביו, ואיך הצטער על כך שבועות ארוכים. אם לא ייפרד עכשיו מריאן, הוא יצטער על כך כל חייו, ידע. ובכול זאת הוא לא יכול להיפרד ממנו באמת. הוא כמעט צחק בקול כשהריץ במוחו את המילים: שמע, ריאן, אנחנו לא הולכים להתראות עוד לעולם, כי אני הולך לברוח מכאן ואתה תרצה להרוג אותי אם נתראה שוב. זו הייתה בדיחה עצובה. ובכול זאת, הוא חייב את זה לעצמו. הוא יבלה עוד יום אחד אחרון עם אחיו, ומחר בלילה יבצע את תוכניתו. צוות רוקט יחכה. יש לו עוד זמן.

בביתה של הולי, ג'סי וג'יימס העבירו את הבוקר במשחק קלפים, כאשר חיכו לריק שהיה אמור לחזור היום עם ראיקו.

"שני אסים", אמר ג'יימס, "ניצחתי!"

"תחשוב שוב", אמרה ג'סי כשחשפה רצף של מספרים ולקחה אליה את ערימת הגפרורים שבמרכז השולחן. "חבל שאתה כזה פחדן ולא מוכן לשחק על כסף אמיתי".

"הייתי מפסיד את כל הכסף שלי. יש לנו יום ארוך להעביר כאן, הילד לא יחזור מהר".

"אתה חושב שהוא יצליח?" שאלה ג'סי.

"אני חושב שהיה שווה לתת לו סיכוי".

אך הם לא נאלצו להמתין עוד זמן רב. כעבור דקות בודדות בלבד, נפתחה הדלת. עיניו של ג'יימס נצצו למראה ריק.

"נו", שאל, "השגת אותו?"

כשריק התעורר בבוקר, הוא מצא שכול הציוד של ריאן כבר ארוז ומוכן. הוא היה בטוח שריאן מוכן לתזוזה לכיוון היעד הבא, אך שלא כהרגלו, ריאן שכב במיטה בבגדיו, מבטו נעוץ בתקרה, אצבעותיו משחקות עם משהו קטן שריק לא הצליח לראות. ריק התעשת במהרה ונזכר בתוכניותיו, ולמרות זאת הצליח לפלוט "בוקר טוב" מאולץ.

"ריק", אמר ריאן, "אתה יודע לאן נמשיך מכאן?"

"אמרת שלעיר אוליבין, לא?"

"ריק…" הפעם הוא לא המשיך את המשפט.

"מה קרה?"

"אני יודע שלא רצית להילחם עוד לעולם, אבל אם אני אבקש ממך לערוך בשבילי רק עוד שני קרבות פוקימונים, היית מסכים?"

זו נשמעה כמו בקשה מעט משונה. ריאן מעולם לא ביקש מריק לעשות משהו שידע שהוא מתנגד לו כל כך. עם זאת, מתוך מחשבה שדרכיהם כנראה עומדות להיפרד ממילא והוא לא ייאלץ לערוך שום קרב עבור ריאן, ענה ריק, "אני חושב שכן".

"יופי", אמר ריאן.

הוא קם מהמיטה, והושיט לריק את ידו הפתוחה. התגים שזכה בהם, התגים מהערים אזליה וגולדנרוד, היו בידו.

"אני רוצה שתיקח את התגים האלה בחזרה", אמר ריאן, "יש לנו עוד ארבעה מכונים לבקר בהם, שניים במערב ג'וטו ושניים במזרח. כשלכול אחד יהיו ארבעה תגים, ניפגש שוב בליגת הפוקימונים ברמת אינדיגו ונתחרה שם כצוות, כמו שתמיד חלמנו, רק בפעם האחת הזאת".

ריק לא האמין למשמע אוזניו.

"אתה… אתה רוצה לפרק את הצוות?" שאל, "מה פתאום? מה…"

"אני ממילא מאמן הפוקימונים היחיד כאן", אמר, "אנחנו כבר לא צוות. לא טוב לנו ביחד. מוטב לשנינו אם דרכינו ייפרדו כאן. אבל התגים של אזליה וגולדנרוד הם שלך, ואני רוצה להרוויח אותם ביושר ממישהו שווה לי בכוחו".

"אבל אתה לא יכול…"

"חשבתי על זה הרבה, מאז שחזרנו מניו-בארק. זו ההחלטה שלי. בבקשה אל תהפוך אותה לקשה יותר".

ריאן הושיט לו את התגים. ריק נזכר איך לא מזמן הוא הושיט לו את ידו בדיוק כך, עם אותם תגים בדיוק. הוא ידע שאיבד את אחיו, ושנא את עצמו על שהיסס לעשות את מה שרצה לעשות.

"מה אתה מעדיף", שאל ריאן, "מזרח או מערב?"

"אני לא מבין, פשוט נתת לו ללכת?"

"הייתה לי ברירה? אם לא הייתי מסכים, הוא היה הולך לדרכו ולא היינו מתראים יותר. גם לא יכולתי להילחם בו, ראיקו היה מכסח אותי".

ג'סי הכתה על ראשה בכף-ידה. לכמה רגעים היא הרשתה לעצמה להאמין שהם יוכלו להשיג את ראיקו, ועכשיו הכול ירד לטמיון. היא ניסתה לעצור את זעמה.

"טוב", אמרה, "זה היה ניסיון יפה, אבל עכשיו סיימנו אתך. לך מכאן ושלא נראה אותך יותר".

"מה?" שאל ריק, "למה?"

"הבטחת שתשיג לנו את ראיקו בקלות, ונכשלת. גם ככה אנחנו לא צריכים ילדים כמוך בצוות".

"אבל אני אשיג לכם את ראיקו", אמר ריק, "אני רק צריך עוד קצת זמן".

"ואיך בדיוק אתה מתכוון לעשות את זה?"

ריק פתח את הפוקיפון שלו, שהציג את מפת מחוז ג'וטו.

"אני ארכב אל המזרח", אמר ריק, "אני אזכה בתגי המכונים של הערים הבאות, וככה ריאן יסמוך עליי. הדרך שלי לרמת אינדיגו תהיה קצרה הרבה יותר משל ריאן, ואני אחכה לו. בדרך לליגת הפוקימונים, לפני שנגיע להילחם בליגה, אני אגנוב את ראיקו, והפעם לא יהיו לי שום נקיפות מצפון על כך".

נראה שהנחישות של ריק הספיקה כדי להרשים את ג'יימס. ג'סי, לעומתו, עדיין נראתה ספקנית.

"זה נשמע הרבה יותר מסובך ממה שחשבת קודם. למה אתה חושב שזה יצליח?"

"זה יצליח", אמר ריק, "אני מוכן לעשות הכול כדי שזה יצליח. עד אז אני אשאר בן-חסות של צוות רוקט, כמו שהבטחתם". ג'סי וג'יימס הביטו זה בזו. זה לא מה שהם ציפו שייקרה.

"בסדר", אמר לבסוף ג'יימס, "אנחנו נלווה אותך בדרך, לדאוג שלא תסטה מן התוכנית".

"מה פתאום?" אמרה ג'סי, "אם הילד הזה כל כך בטוח שהוא יצליח, שיעשה את זה בלעדינו. יש לנו דברים חשובים יותר לטפל בהם".

"כמו מה?" שאל ג'יימס, "אנחנו צריכים את ראיקו, ואם הילד כל כך רוצה להצטרף אלינו, עדיף שנהיה אתו ונדאג שיידע בדיוק לאן הוא נכנס".

"יהיה לו מספיק זמן לגלות אם הוא באמת יצטרף. אבל אתה צודק, אנחנו צריכים את ראיקו", אמרה ג'סי, "לדעתי כדאי שגם אנחנו נתפצל כאן".

"מה?" שאל ג'יימס.

"חשוב לך ללכת עם הילד? אין בעיה. אני בינתיים אעקוב אחרי האח השני. אם אתם תצליחו להשיג את ראיקו לפניי, כמו שאתם כל כך בטוחים שייקרה, אני לא אגיד יותר שום דבר רע על הילד".

ג'יימס הביט בה בעיניים פעורות. "את עוזבת אותי לבד? אבל חשבתי…"

"אתה לא תהיה לבד, אתה תהיה עם ריק. אם הוא כל כך מוצלח כמו שאתה חושב, אני בטוחה שתסתדרו".

דרכיהם של שני צוותים נפרדו באותו בוקר. בעוד ריק וג'יימס פנו לכיוון העיירה מהגוני, ריאן פנה אל אוליבין, וג'סי בעקבותיו. רק דבר אחד היה ידוע לכולם, והוא שמכאן אין דרך חזרה.