מוצאים את מיו – פרק 10 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

השעון שלי נדלק, המסך זהר בעוצמה חלשה ועל המסך הופיעה תמונה גסה ומוערכת של הפוקימון האגדי מיו. הוא היה נורא קטן יחסית לפוקימון אגדי, ורוד ובעל צורה מוזרה. באותו הזמן זחלתי במחילה שהתבררה להיות רחבה אך נמוכה למדי. כמעט נאלצתי לזחול על גחוני כדי לא להיתקל בתקרה, דבר שקרה כמה וכמה פעמים. המסע במחילה לא ארך יותר מדי זמן, אך ההרגשה שלי הייתה כאילו זחלתי שם במשך שעות.

לבסוף ראיתי את האור בקצה המחילה. עיני הורגלו לחושך והסתנוורתי מאוד, אך עד מהרה עיני הסתגלו למראה האור ויכולתי לראות. זחלתי במהירות, יותר מאשר מקודם. האור הביא עלי את הידיעה שהמסע שלי החל באמת. הדבר המוזר היה שכשהגעתי כמעט לסוף המחילה, יכולתי להישבע ששורשים זזו ממקומם כדי לפנות לי מקום כדי שלא אפגע מהם חלילה. 'מוזר', חשבתי לעצמי, אבל אז הבנתי שאני כנראה מדמיין, זה כנראה תוצאה של חוסר השינה.

יצאתי החוצה סוף סוף. הסביבה כבר לא הייתה חמה כל כך, ואפילו די קרירה. החזרתי את שרוולי החולצה שלי למקומם כדי לחמם את עצמי קצת. הדבר הראשון שראיתי כשיצאתי מהמחילה היו העצים. עצים ענקיים, בגובה של לפחות עשרה מטרים ואפילו יותר, אלה טיפסו מעלה וכמעט וחסמו מאור השמש לחדור אל היער. זה נראה כאילו הם מנסים גם לגונן וגם לעזור לגדילה של הצמחים באזור באותו הזמן. הדבר הבא שהבחנתי בו היה המרחב. שדה רחב של פרחים, עשבים ואפילו פוקימונים. פוקימוני חרק במיוחד, שחיו והתנהלו בתוך היער המיוחד הזה.

התחלתי ללכת בשדה, מתבונן מקרוב על כל פרח ופוקימון שחי שם. היו פוקימונים שלא הכרתי בעצמי, כאלו ממחוזות אחרים. היה שם אחד שקראו לו ליידיבה, פוקימון חרק שצורתו כ-של פרת משה רבנו. ההתפתחות שלו,לדיאן, נראתה דומה, אך בעלת גוף אנושי יותר עם צוואר ורגליים דמויי אדם.

'אוקיי, אני חושב שהגיע הזמן לתפוס לי פוקימון חדש', חשבתי לעצמי. לפתע החלו רעידות, הן התחילו חלשות ולא מזיקות, אך בהדרגתיות הלכו והתחזקו והגיעו למצב שבו הייתי צריך להתכופף בכדי לא להתמוטט תחת הרעד. מתוך העצים יצאו טאורוסים, פוקימונים דמויי שור שרצו במהירות רבה. הם היו הסיבה לרעד. הם חלפו במהירות וחשבתי שזהו, הכל נגמר. אך עד מהרה הבנתי שלא מהטאורוסים צריך לפחד, אלא ממה שהם רצו ממנו.

מתוך העצים רצו להקת פוקימונים, בדקתי את שמם ונראה שהם נקראו האונדום, פוקימונים דמוי כלב שטני, בעלי גוף שחור כפיח וקרניים מסולסלות. אך לא מהם פחדתי. פחדתי ממי שנראה כמנהיג שלהם. הוא לא היה האנדום רגיל. הוא היה גבוה מהם לפחות פי שניים, גופו בער באש והעלה עשן, קרניו הזדקרו כלפי מעלה, לא כמו שאר הלהקה, שקרניהם הסתלסלו כלפי מטה ושיניו היו כתערים.

הוצאתי את בלסטויז, פוקימון המים שלקחתי איתי למסע ובדקתי בשעון שלי בזריזות את האונדום. השעון הפסיק לעבוד, רק זרח והראה שוב את התמונה של מיו. "בלסטויז, השתמש בתותח הידרו!" הוריתי לו לתקוף. מתוך תותחיו הכבדים שבגבו יצאו זרנוקי מים אדירים שיצאו לכיוונו של הפוקימון הלא-רגיל, אלא שהוא הבחין בכך וחמק מזה. הוא נראה עצבני. הוא חשף את שיניו כאות לתוקפנות והחל לזנק אל בלסטויז. מתוך שיניו פרץ אש. הוא נשך את בלסטויז בעוצמה וסגר את פיו על כף ידו.

"כנס לשריון והשתמש בסחרור מהיר!" אמרתי. בלסטויז שאג מכאב, אך עשה כדברי. הסחרור המהיר כנראה התיש את ההאונדום הלא-רגיל והעיף אותו הצידה, שורף חלקת דשא עם גופו הבוער. הוא לא ויתר. הוא זינק מיד והסתכל על להקתו. הם יללו בפחד והוא נבח עליהם בנזיפה. הוא שב וקפץ על בלסטויז, גופו מסתחרר ועולה באש, לפתע הפך לגלגל והתגלגל במהירות לעבר בלסטויז.

בלסטויז נפגע ועף הצידה במהירות, עולה בדרכו על חלקת העשבים השרופים. הוא התקשה לקום חזרה והלא-רגיל היה בדרכו לתקוף אותי ישירות. לא נורמלי עד כמה שזה נשמע, לבלסטויז ירד קצת דם ממצחו. הוא קם והשתמש בתותח הידרו. המכה פגעה הפעם בפוקימון לא-רגיל, הוא עף הצדה ואדים עלו לשמיים כתוצאה מאידוי המים על גופו החם. הוא התנשם והתנשף על הקרקע, נראה מובס.

הוא ניסה לקום כמה פעמים, אך התמוטט תחת משקלו. הלכתי במהרה לבלסטויז, בדקתי את הפצע שלו. להקת ההאונדום התגודדה סביב הלא-רגיל, מייללת על אובדן מנהיגה לכאורה. האויר נהיה חם יותר, להבות שרפו את האזור ואני כמעט ולא הצלחתי לנשום עד שבלסטויז כיבה את האש. הלא-רגיל נעלם, והלהקה הייתה שרועה על הרצפה, נראתה כמתה. בדקתי את זה רק כדי להיות בטוח.

ואז השעון שלי צפצף, נראה שהוא חזר לפעול. נכנסה שיחה בשעון ועניתי, זה היה סרג'.

"אתה שלחת אלינו נתונים נורא מדאיגים", הוא אמר.

"אלו נתונים?" שאלתי.

"הנתונים על ההאונדום השרוף הזה", הוא ענה, "נראה שמשהו משפיע על פוקימונים מסוימים בתהליך הגדילה שלהם באזור בו אתה נמצא".

"מה גורם לכך? אתם יודעים?" שאלתי.

"מיו".