ראשי / יצירה / פוקימון; במהירות החושך / פוקימון; במהירות החושך – פרק 31: מערת הקרח / איידן סוייר

פוקימון; במהירות החושך – פרק 31: מערת הקרח / איידן סוייר

הדרך לראש ההר שעליו נבנתה העיר בלאקת'ורן עברה במערה גדולה, מכוסה נטיפים וזקיפים יפייפיים, מנצנצים כמו זכוכית מושלמת באור השמש שנשבר כמה פעמים בתקרת המערה השקופה. ריק ודאי היה עוצר להתפעל מהמראה, אך לא היה לו מצב-רוח. הוא איבד את ההזדמנות להצטרף לצוות רוקט. כל התקוות שלו היו לשווא. הוא כבר לא היה בטוח בכלל שיש לו סיבה להילחם על התג בבלאקת'ורן, אך הוא המשיך בדרכו כיוון שהיא ממילא הייתה בדרך לניו-בארק. אחרי שיגיע לשם, יחליט מה ברצונו לעשות.

ריאן סמך עליו. הרי הוא רצה לפגוש את ריק ברמת אינדיגו עם ארבעה תגים לכול אחד מהם, וריק הבטיח לו שכך יהיה. אם יאכזב אותו, ריאן לא ירצה לדבר אתו יותר לעולם, וריק יאבד הכול – את צוות רוקט וגם את אחיו, בנוסף לאהובתו שנמצאת כעת במחוז אחר. התג הזה היה המטרה הנראית לעין היחידה שהייתה לו כעת בחיים. ריק ישיג אותו, ואחר כך יחליט מה לעשות.

חומת קרח מוצקה עמדה בדרכו של ריק, קשת של אור מופיעה מעליו. ריק שלח את ידו לפוכדור של וויפינבל שתעזור לו לטפס על החומה, אך ידו עצרה. הוא ידע שוויפינבל רגישה לקרח ולא רצה שתיפגע, לכן ניסה לחשוב על דרך אחרת לטפס על החומה.

עוד הוא מתלבט, ומשהו קפץ עליו. הוא לא ראה מה זה היה, אך זה שרט אותו שריטה חזקה בפניו ובגבו. ריק ניער אותו מעליו, והוא צנח על הקרקע על צדו, אך מיד התייצב על שש רגליו מוכן לתקוף שוב. עכשיו ריק ראה מה זה היה: פרס. הפוקימונים הללו לא היו אמורים להיות נפוצים כאן, ובאופן כללי לא היו תוקפים בני-אדם ככה סתם, אך לא היה לו זמן לחשוב על כך.

"סינדקוויל, צאי!"

ריק בקושי התחמק מהתקפה נוספת של פרס, עד שסינדקוויל ניצבה ביניהם וחטפה את השריטה במקומו. במהרה היא הבעירה את הלהבות שלה ונשפה. השילוב בין גוף החרק לפטריות על גבו הפך את פרס לחלשה במיוחד מול אש, ולאחר נשיפה אחת נוספת, פרס הובסה בידי האש של סינדקוויל.

"איזו רשלנות מצדי", הדהד קול מוכר מדי בין קירות המערה, "הייתי צריך לזכור שיש לך פוקימון אש".

ריק הסתובב, וראה את מה שחשש ממנו. ילד נמוך ורזה, אדום שיער, מתקרב אליו בצעדים איטיים וחיוך לעגני.

בילי החזיר את פרס אל הפוכדור הכתום שלה, שהעיד על כך שנתפסה בתחרות החרקים. ריק קמץ את אגרופו לעומתו, וכך גם סינדקוויל. הם ידעו שעליהם להיות מוכנים לכול דבר.

"מה אתה עושה פה, בילי?"

"מה זאת אומרת? אני במסע פוקימונים בדיוק כמוך, בדרך לעיר בלאקת'ורן".

"פשוט נתנו לך ללכת אחרי שתפסו אותך סוף סוף? אני לא קונה את זה".

"לא ביקשתי ממך", אמר בילי, "אם כבר, אתה חייב לי כמה הסברים. אתה זה ששיתקת אותי ורצחת את הפוקימון שלי בפעם האחרונה שנפגשנו".

רצחת. המילה הזאת העבירה צמרמורת בגופו של ריק.

"נראה לי שאתה ניסית לרצוח אותי עכשיו".

"שקלתי את זה, אבל אתה לא שווה את זה", אמר בילי, "פשוט תשתדל שאני לא אראה אותך יותר, אחרת זה יעלה לך בעוד שריטה, ועוד אחת, עד שתדמם למוות. יהיה כיף לראות את זה".

זה בהחלט מתאים לבילי, חשב ריק. הוא יודע שאין לו סיכוי בקרב, אז הוא מעדיף לתקוף בהפתעה, והוא מאוד יהנה מעצם המחשבה שמעכשיו ריק ישמור על הגב שלו וימשיך את המסע שלו בפחד. בינתיים, מהפוכדור של בילי קפץ סייטר והחל לעופף במעלה החומה. בילי נתלה על גבו והוא נאנק תחת כובד משקלו.

"נתראה בפסגה!" צחק.

ריק השתדל שלא להתעצבן. הוא שחרר את סלופוק מהפוכדור, וכעבור כמה שניות הוא וסינדקוויל ריחפו מעלה באוויר בטלקינזיס, והוא שלח רגליו קדימה ונעמד על החומה ביציבות. הוא החזיר את סלופוק וסינדקוויל לפוכדור בזמן שסייטר עדיין נאבק לעוף מעלה, והביט מלמעלה בבילי שנאבק לשמור על אחיזתו.

"מהר יותר!" קרא בילי.

ריק ידע שפוקימוני חרק, אפילו הגדולים והחזקים שבהם, הם בעלי שלד שברירי שלא מאפשר להם לשאת רוכבים כשהם עפים. אם סייטר מסוגל להביא את בילי שלו אל ראש החומה, הוא צריך להיות חזק ומאומן היטב. אך סייטר אכן הלך והתקרב אל ראש החומה. במחשבה שלא כדאי לו להישאר בסביבה עם סייטר מאומן כל כך, המשיך ריק בדרכו, משתדל להגדיל כמה שיותר את המרחק מבילי. הוא המשיך ללכת בצעדים גדולים ומהירים, עד ששמע מאחוריו חבטה שהדהדה במערה, ואחריה צעקה.

"אתה לא מתבייש? איך תנצח בקרבות אם אתה לא עומד בתחרות פשוטה?"

ריק נחרד למשמע קולו של בילי. בידיעה שזה כנראה לא הדבר החכם לעשות, הוא הסתובב לאחור ושב על עקבותיו. על ראש החומה ראה את סייטר מרכין את ראשו ובילי עומד מולו בתקיפות, סוטר שוב לחלק הרך של פניו.

"תראה מה קרה כי אתה כזה חלשלוש! הוא עקף אותנו!"

"עזוב אותו!" קרא ריק, "למה אתה מכה את הפוקימון שלך?"

בילי הסתובב וראה את ריק. "אני לא חייב לך הסברים, רוצח".

"זה לא עובד עליי, בילי. אין שום סיבה שתתייחס ככה לסייטר שלך".

"מה זאת אומרת? אני רוצה שיהיה הטוב ביותר!" אמר בילי, "למרות שאם זה לא פועל, זה כנראה בגלל שהוא רחוק מלהיות הטוב ביותר. הוא עדיין חלש ועלוב כמו ביום שתפסתי אותו, נכון, סייטר?"

הוא עדיין טמן את מבטו באדמה.

"תענה לי!"

סייטר הנהן. בילי החזיר אותו לפוכדור והמשיך בדרכה בשביל הקרח המתפתל מעלה במערה, וריק בעקבותיו. ריק היה גבוה מבילי וצעדיו מהירים יותר. כשהיה עליהם ללכת ברגל, הוא השיג אותו בקלות.

"גם אם אתה רוצה שיהיו חזקים, זו לא סיבה להתייחס ככה לפוקימונים שלך!"

"למה לא? ראית פעם עוד סייטר שמסוגל לשאת משקל של בן-אדם?"

"לא, אבל…"

"זה סימן שהשיטה שלי פועלת. אם הם יודעים שהם טובים, אין להם סיבה להשתפר. כשהם יודעים שהם צריכים לרצות אותי, הם יעשו הכול בשביל המאמן שלהם".

"אתה טועה. פוקימונים מאושרים ינסו להשתפר בשביל המאמן שלהם. פוקימון אומלל שמאמין שהוא אומלל, יחשוב שאין מה לעשות כדי לתקן את מצבו, ולעולם לא יאמין שהוא מסוגל להשתפר".

"אם ככה, איך אתה מסביר את החוזק של הפוקימונים שלי?"

"זה לא שום דבר שאי אפשר להשיג באימונים נורמליים".

"באמת? בוא נראה", הוא שלף פוכדור, "מה דעתך על קרב קטן, ואלמד אותך?"

"אני לא נלחם", אמר ריק.

"מה אתה אומר? איך אתה מתכוון להוכיח לי שהפוקימונים שלך חזקים יותר משלי?"

"אני לא צריך להוכיח לך כלום. לא אכפת לי גם אם הפוקימונים שלך חזקים יותר, אכפת לי ששלי מאושרים יותר".

"טוב, כל אחד ומה שחשוב לו", אמר, "אין לי כוח אליך. אני מקווה בשבילך שלא ניפגש בבלאקת'ורן".

והוא הפנה אליו את גבו והחל לרוץ קדימה. בריצה, ריק כבר לא יכול היה להשיג אותו.

ריק המשיך קדימה בלי שנפש חיה נראתה באופק. את אופניו הוא סחב עמו במערה החלקלקה, ובלבו הודה לריאן על שחשב לצבוע אותם וכעת בילי לא יזהה אותם כשלו. אבל אחרי שהתקדם מספר קילומטרים, הוא ראה שוב את בילי, הפעם עומד על סלע גדול מעל מכתש קפוא. במכתש נלחמו שני פוקימונים. הראשון היה סניזל, סמור שחור בעל נוצות אדומות באוזנו וזנבו וציפורניים חדות כתער. השני היה סנדסלאש, פנגולין גדול וקשוח, גם הוא בעל ציפורניים מרשימות.

"קדימה, סנדסלאש, כסחי אותו!"

סנדסלאש הסתערה קדימה על סניזל בציפורניים שלופות, מנסה לשסף את פרוותו הרכה, אך סניזל בלם אותה עם הציפורניים שלו. השניים נלחמו כמו בקרב חרבות, חוסמים האחד את מכות השנייה. סנדסלאש הייתה חזקה ומיומנת יותר בקרבות, אך סניזל היה זריז ממנה, ומדיי פעם הצליח לשרוט את קשקשיה הקשים של סנדסלאש בציפורניו החדות. למרבה הצער, זה לא כל כך הועיל נגדה.

"מה קורה? למה את לא מחסלת אותו? תשתמשי בשיניים אם צריך!"

ריק כמעט התכווץ בכאב בעצמו כשזה קרה – סנדסלאש תפסה בפיה את ידו של סניזל. הפה שלה לא היה קשה כמו גופה, ודם נזל משפתיה. היא שלחה את שתי זרועותיה קדימה, וסניזל הצליח לחסום אחד מהם בידו השנייה, אך נשאר חסר הגנה נגד הזרוע השנייה. סנדסלאש שיספה את גופו לכול אורכו, והוא נרתע אחורה, פצוע קשה.

סניזל זינק לאחור – בזכות נוצותיו הוא היה קפצן קל ומיומן – ותוך שנייה התרחק מסנדסלאש, פער את פיו וירה עליה קרן-קרח. סנדסלאש הצטנפה מהר לכדור קוצני, הקרח נורה ממנה הלאה, ואז התגלגלה לעבר סניזל. הוא קפץ הצידה והתחמק, אך סנדסלאש המשיכה להתגלגל ולנסות לפגוע בו, עד שבסופו של דבר צברה מהירות עצומה, גבוהה מכדי שיוכל להתחמק. הוא נפגע קשה מהמכה החזקה ועף לקצה השני של המכתש.

"פוכדור, צא!"

בילי השליך על סניזל פוכדור מיוחד, שחור וכחול עם ירח צהוב עליו. ריק כבר ראה פוכדור כזה אצל קורט, וידע שהוא נקרא כדור-ירח. הוא לא היה אמור להיות מוצלח במיוחד מול סניזל, אבל ריק היה מוכרח להודות שלפוקימון כמוהו, מסוג אופל וקרח, הפוכדור הזה פשוט נראה טוב. לאחר שסניזל נתפס, בילי החליק מטה אל המכתש, אחז בכתפה של סנדסלאש וסובב אותה אליו.

"תראי איך את נראית", הוא אמרה בשקט והצביע על פיה הפצוע, "איך הרשית לעצמך להיפצע ככה?"

"עזוב אותה!"

הוא הסתובב וראה את ריק.

"שוב אתה?" קרא, "לא נמאס לך להציק לי?"

"עזוב את הפוקימונים שלך במנוחה! סנדסלאש עשתה את הכי טוב שלה, למה אתה לא מודה לה שבזכותה תפסת את סניזל?"

"ומה היא תלמד מזה? שמותר לה להיפצע ככה בעתיד?"

"היא עשתה בדיוק מה שאמרת לה!"

"אני לא זוכר שאמרתי לה להיפצע", אמר, "אתה רומז שאני אמרתי שזה בסדר שהפוקימונים שלי ייפגעו?"

"לא נראה לי שאכפת לך לפגוע בהם בעצמך".

"אם ככה, אתה רואה לא נכון. בואי, סנדסלאש, השגנו את מה שרצינו. תוציאי אותנו מכאן".

הוא טיפס על גבה של סנדסלאש, שנעצה את ציפורניה בקרח וטיפסה במעלה המכתש.

"בשביל מה בכלל תפסת את הסניזל הזה", שאל ריק, "חסרים לך פוקימונים להתעלל בהם?"

"אם אתה יודע מה טוב בשבילך, כדאי שגם אתה תתפוס לך אחד. לא היית רוצה להגיע לבלאקת'ורן בלי פוקימון קרח".

"למה הם כל כך חשובים?" שאל ריק.

"בבלאקת'ורן מאמנים פוקימוני דרקונים", הסביר בילי, "הם חזקים נגד הרבה סוגי פוקימונים, אבל חלשים מול קרח. העיר הוקמה בסמוך למערת הקרח כדי לתת למאמנים הזדמנות לנצח במכון הדרקונים". הוא סיים לטפס והחזירה את סנדסלאש לפוכדור.

"ועכשיו, אם תסלח לי, אני ממהר. התג שלי מחכה לי. שלום ולא להתראות".

והוא שוב נעלם באחד מעיקולי השביל שלפניו.

ריק המשיך במערה, ובדרכו נתקל בחזיר-קרח קטן. זה היה סווינאב, פוקימון קרח שהיה נפוץ באיזור, וידו של ריק נשלחה אוטומטית אל חגורתו, לשלוף פוקימון ולתפוס אותו. לרגע קטן הוא שכח שהבטיח לעצמו שלא יתפוס עוד פוקימונים. היה עליו לנצח במכון הדרקונים, ולשם כך היה זקוק לפוקימון קרח.

סווינאב הלך לאטו על רגליו הקצרות. אם ריק היה רוצה לתפוס אותו, הוא היה מסוגל למנוע ממנו לברוח. אך הוא ניסה לשכנע את עצמו שאין צורך בכך, ושיש לו פוקימונים מוצלחים נגד דרקונים. וויפינבל שלו היא חצי-רעל, ורעל לא היה אחד הסוגים שדרקונים חזקים מולו – אם כי הם גם לא היו חלשים נגדו במיוחד. גם הרקרוס עשוי להוות אתגר טוב נגד דרקונים, למרות שרבים מהדרקונים מעופפים, וזו צרה מבחינתו. ריק ניסה להתעלם מהמחשבה הזאת. הוא הזכיר לעצמו שהסוג לא תמיד מכריע את הקרב, ושיש עוד דברים חשובים, כמו מיומנות הפוקימונים בשני הצדדים. ואז נזכר שהפוקימונים במכון של בלאקת'ורן כנראה מיומנים הרבה יותר מהפוקימונים שלו.

הוא ניסה להדחיק זאת. מנהיגי מכון חייבים להתאים את הרמה שלהם למאמנים שנלחמים בהם. הוא המשיך במערה והלך עוד שעות ארוכות, עד שהחשיך. המערה הייתה קרה תמיד, אך בשעת השקיעה החלה לקפוא ממש. ריק ידע שכאשר יירד הלילה, הקור יהיה בלתי-נסבל, וכדאי לו להוציא את סינדקוויל ולהתחמם בלהבה שלה אם הוא רוצה להמשיך בדרך ולא לעצור עכשיו.

"סינדקוויל, צאי!"

היא הבעירה את הלהבה בגבה והם המשיכו בדרכם, והאור והחום שיפרו את מצב-רוחו של ריק בהרבה. אז מה אם יהיה לו קשה לזכות בתג? המסע הזה לא היה לחינם אחרי הכול. הוא טעה, הוא עדיין לא איבד את כל מה שהיה לו. הוא הרוויח במסע הזה ארבעה חברים נאמנים (חמישה, אחרי שייגרום לבידריל להקשיב לו סוף סוף), ורק בשביל זה היה שווה לעשות את כל הדרך הזו. הפוקימונים שלו הם חברים ושותפים לדרך, לא עבדים נחותים כמו הפוקימונים של בילי. הוא טוב מבילי בהרבה. הוא יהיה מגדל הפוקימונים הטוב ביותר בעולם.

הוא ראה אותו כעבור כשעה של הליכה, מצטנף על סלע גדול שבלט מתוך הקרח, מכורבל בתוך שק-שינה ורועד מקור. כשעבר לידו, ריק הביט בו וראה הקלה גדולה מתפשטת על פניו, כאשר קיבל בברכה את החום של סינדקוויל. אך הוא לא אמר דבר, וריק מצדו לא פנה אליו. הוא יכול היה לעצור במקום, אך תהה אם זה מגיע לו. הוא לא ביקש דבר, והוא תהה אם בילי לא מוכן לבלוע את גאוותו ולבקש ממנו עזרה, או שריאותיו קפואות וכל מילה תעלה לו במאמץ רב. אך ריק ידע שהוא רוצה שיישאר לצדו עם סינדקוויל. לא היה צורך לבקש.

"סינדקוויל, עצרי", אמר לבסוף, "ננוח כאן הלילה".

הוא פרש את שק השינה שלו על סלע סמוך, ריפד אותו בכול הבגדים שהיו לו בתיק, ושכב לישון, סינדקוויל לצדו. הוא ידע שבמוקדם או במאוחר ייגמר לה הכוח, הלהבה תכבה והם יישארו בקור, והוא פשוט קיווה להירדם מוקדם יותר לפני שירגיש בכך. בינתיים, ריאותיו של בילי הפשירו מעט.

בילי לא אמר דבר, אבל ריק גם לא רצה שיודה לו. הוא לא עשה את זה בשבילו. אם זה היה תלוי בו, ריק היה משאיר אותו לקפוא במערה. אבל הוא לא היה יכול. הוא כבר נתן לו לקפוא פעם אחת בעבר, והתוצאות היו הרסניות. אם זה יקרה שוב, מי יודע מה יקרה. ריק פשוט פחד.

הרוחות שנשבו במערה החלו להתחזק ככול שהלילה נמשך. ריק לא ישן טוב, והתעורר פעמים רבות במהלך הלילה, מביט על תקרת המערה השקופה ורואה שעדיין לילה. היה לו קר מאוד, הוא לא היה רגיל לישון בקור הזה. היה זה הלילה הארוך ביותר בחייו, ובכול פעם שהתעורר, תהה כמה זמן עוד נשאר עד סוף הלילה. הוא לא רצה לבדוק מה השעה בפוקיפון שלו, כי ידע שיתאכזב. בפעמים הבודדות שהעז להביט, ראה שעברה פחות משעה מהפעם האחרונה שבדק.

הוא הביט הצידה אל סינדקוויל וראה שהיא בקושי מחזיקה את הלהבה שלה דולקת. גם היא הייתה עייפה. להבעיר את הלהבה עלה לה במאמץ רב, ובנוסף על כך היא הייתה צריכה להישאר ערה. היא סבלה מהעייפות והקור, וריק החליט שאם הלילה ממילא קפוא, עדיף כבר לוותר. הוא הצליח לשלוף את הפוכדור שלה בידיים רועדות וכיוון אותו עליה, אך סינדקוויל הנידה בראשה וצייצה במחאה.

"אין טעם, סינדקוויל", אמר, "אנחנו גם ככה קופאים. עדיף שלך לפחות יהיה חם ונעים בפוכדור".

אבל סינדקוויל הייתה עקשנית ולא הסכימה לחזור. היא המשיכה להיאבק בקור וברוחות, מתאמצת להשאיר את הלהבה בוערת. בכול פעם שריק התעורר הוא ניסה לשכנע אותה לחזור, ובכול פעם היא לא הסכימה, וכדי להוכיח שהיא מסוגלת להמשיך, הדליקה את הלהבה בכוחות מחודשים. המאמץ הרב היה האימון הטוב ביותר. ריק הביט בלהבה גדלה עוד ועוד, פורצת לא רק מגבה אלא גם מראשה. היא גדלה וגופה התארך, פרוותה נהייתה כהה וסמיכה. ההתפחות נתנה בה פרץ של אנרגיה מחודשת, והיא הבעירה את שתי הלהבות שהיו לה כעת בעוצמה רבה, מחממת את חלל המערה כולו.

כשהשחר עלה והקור החל להיחלש, ריק הביט בה שוב, לוודא שהוא לא חלם. זה לא היה חלום – סינדקוויל שלו התפתחה לקווילאבה, והייתה כעת ממוטטת מרוב שהתאמצה כל הלילה לחמם אותו. הוא השיב אותה סוף סוף לפוכדור, בתחושה שאף פוקימון מעולם לא הרוויח מנוחה ארוכה כמו קווילאבה שלו כעת.

ריק התלבש וקם משק השינה שלו. הוא הביט בבילי הישן. נראה שהוא היה קשוח יותר ממנו ורגיל לתנאים קשים, הקור לא הפריע לו לישון גם כעת. אם יקום ויילך עכשיו, לא יצטרך לראות אותו יותר לעולם. הוא קיווה שיזכור אותו, והעובדה שלעולם לא יוכל להודות לו תגרום לו להרגיש חייב לו. אולי זה מה שייגרום לו לשנות את היחס שלו לפוקימונים שלו. אולי העובדה שקווילאבה חיממה אותו כל הלילה תוכיח לו שהפוקימונים של ריק חזקים בדיוק כמו שלו, בלי שיתעלל בהם כלל. הוא קיווה, אבל מהיכרותו עם בילי, הוא ידע שזה לא מציאותי. אם יילך עכשיו, לעולם לא יידע מה עלה בגורל הפוקימונים שלו. פרס, סייטר, סנדסלאש וסניזל, את כולם הוא ינטוש מאחור, כמו שהיה נוטש את בילי אם לא היה נשאר לחמם אותו בלילה הקפוא.

בין ערימת הבגדים שהשאיר בילי מחוץ לשק השינה, בצבצה חגורת הפוכדורים שלו. מחשבה נוראה עלתה במוחו של ריק. הוא ידע שהוא מסוגל לעשות את זה, וידע שזה יהיה לטובת הפוקימונים. אם יעשה זאת, אין סיכוי שבילי ישנא אותו יותר משהוא שונא אותו כעת, כך שבעצם לא יפסיד דבר. מצד שני, הוא כנראה יתפוס פוקימונים חדשים שיסבלו מגורל דומה. האם עדיף להציל את הפוקימונים האלה ולהקריב אחרים?

חגורת הפוכדורים הייתה במרחק נגיעה מריק. הוא יכול היה לקחת אותה לפני שבילי יתעורר, ויכול היה באותה מידה להסתלק מן המקום – אך בסופו של דבר, טבעו הכריע אותו.

8 תגובות

  1. נורא אהבתי את הפרק הזה.האהוב עלי עד כה

  2. כעבור המון זמן, שוב אפשר להיכנס לאתר לפעם אחת! מה קורה פה?!?!?!?!

  3. Hit Man

    הלוואי והוא יגנוב לו את הפוקימונים.

  4. כעבור שקראתי את הפרק הזה ואלה שעוד לא קראתי לפניו: לא ממש הבנתי מה קרה בשורה האחרונה, אבל נראה לי שריק כן לקח את הפוקימונים, וזה ממש לא טוב. הוא צריך לשחרר אותם ולברוח או להשאיר אותם אצל בילי.

  5. כמעט כל פעם שאני נכנס לאתר מאז שיש את הדבר הזה שצריך לחכות כמה שניות, פשוט יש בעיה וכתוב "503". זה לא קרה רק פעמיים בינתיים. בפעם הבאה שאני אוכל להיכנס אחרי שזה יקרה עוד פעם, אני אכתוב בתגובה את כל מה שהיה כתוב כי אני לא זוכר את זה עכשיו.

  6. שיגנוב. מגיע לו. למניאק כמו ביל לא מגיע להיות מאמן. אם אתה לא עושה טוב, עדיף שלא תעשה כלום בכלל.

  7. Hit Man

    אייל – זה תוכנה שנועדה להגן על האתר מפני מזיקים. אני יודע על קיומה והיא דורשת מהגולשים 5 שניות של סבלנות.

  8. זה לא זה, הייתה אצלי בעיה שאני חושב שהיא לא קשורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.