פוקימון; במהירות החושך – פרק 33: השימוע / איידן סוייר

ריק הביט בעיניה של קלייר, שנעצה בו בחזרה את מבטה החודר.

"האם זה נכון?" שאלה אותו.

משהו אמר לריק שלשקר לקלייר לא יהיה הצעד החכם. עיניה הכחולות הקרות כמו הביטו דרכו, וצמרמורת עברה בגופו, כאילו היא קוראת את מחשבותיו. הוא הרגיש שאם ישקר, היא תדע.

"עשיתי את זה לטובתם", אמר.

"שקרן", האשים אותו בילי, "חיכית שאני ארדם כדי לגנוב לי את הפוקימונים, זו הייתה התוכנית שלך מההתחלה".

"עשיתי את זה כדי להציל אותם ממנו. הוא התעלל בפוקימונים שלו. הייתי חייב לעשות משהו".

קלייר הפנתה את מבטה לבילי. "זה נכון?"

"לא התעללתי בהם. אימנתי אותם בדרך הטובה ביותר שיש".

"ולדעתך הדרך הזאת היא מכות והשפלות".

"סתום את הפה, גנב!"

קלייר הרימה את ידה באוויר. היה די בכך כדי ששניהם ישתתקו ויביטו בה.

"נראה לי שקשה להסכים על מה שקרה", אמרה, "בתור מנהיגת המכון של העיר הזאת, אני גם הסמכות לפתרון סכסוכים בין מאמני פוקימונים. אני מציעה שכול אחד מכם יספר לי בדיוק את הגרסה שלו למה שקרה, ואני אחליט מה לעשות בנדון".

"אין סיכוי", אמר בילי, "הוא גנב, מגיע לו לשבת בכלא!"

"אתה רוצה לפנות לבית-משפט אמיתי? להתחיל הליך משפטי שיימשך חודשים ארוכים ויעלה לשניכם הרבה כסף, במקום לפתור את זה כאן ועכשיו?"

בילי חשב על זה מעט. ריק הבחין בחיוך בזווית פיו. "בסדר", אמר בילי, "אני מוכן".

הייתה לו תחושה לא נעימה שבילי זומם משהו נגדו. עליו להיות מוכן לכול דבר, הוא ידע. ריק ניסה להיזכר בכול הסיפורים המשפטיים שקרא ושמע, על טריקים של עורכי-דין ממולחים שהפילו את הצד השני בפח. הוא היה משוכנע שבילי מתוחכם הרבה פחות מהם, אך כדאי לו לשים עליו עין.

קלייר הובילה אותם לחדר אחורי במכון, שנראה כמו פינת קפה עם שולחן גדול וכמה כיסאות, ומעל הכניסה לחדר ניצב מסך טלוויזיה הצופה על הזירה בחדר השני של מכון. הוא נראה הרבה יותר פשוט מהזירה הגדולה שהייתה המכון, ונראה שכאן קלייר נחה בין הקרבות. ריק מעולם לא הקדיש מחשבה לחייהם של מנהיגי המכון בין הקרבות, ולעתים שכח שזו עבודה כמו כל עבודה אחרת. היא התיישבה בראש השולחן, הניחה על השולחן מה שנראה כמו מכשיר הקלטה, והושיבה את שניהם משני הצדדים.

"ראשית, עליי לומר לכם שכול מה שאתם אומרים כאן הוא עדות משפטית על פי החוק. לשקר לי הוא פשע חמור ועלול לגרור השלכות", קלייר הביטה בשניהם, "כעת אמרו לי את שמותיכם המלאים ועיר הבית שלכם. אתה קודם".

"וויליאם מקארתי מהעיר ניו-בארק".

"אריק ריילי מהעיר ניו-בארק".

"יפה", אמרה קלייר, "כעת, מקארתי, ספרי לי את הגרסה שלך".

"הכרתי את ריילי מילדות. אף פעם לא היינו חברים טובים במיוחד, אבל מהרגע הראשון שיצאנו למסע הפוקימונים, הוא התנכל לי בגלל שלא הייתי מאמן טוב מספיק בעיניו. בעבר הוא תקף אותי והרג פוקימון שלי, אבל על זה הוא כבר נתן את הדין, ולצערי הקלו עליו מאוד. במערת הקרח נפגשנו שלוש פעמים בסך הכול, בכול אחת מהן הוא התנכל לי. בלילה, כשהלכתי לישון במערת הקרח, הוא ראה שאני קופא מקור והעמיד פנים שהוא בא לעזור לי. הוא הלך לישון לידי עם סינדקוויל שלו שהפיצה חום מסביב, כדי שאני אאמין שהוא מעוניין בטובתי. כשהתעוררתי, הפוקימונים שלי לא היו שם. היו לי סנדסלאש, סייטר, פרס וסניזל, את כולם הוא לקח, כנראה דהר על האופניים שלו משם כדי שלא אוכל להשיג אותו. למזלי הנחתי שריק נמצא בדרך לבלאקת'ורן בשביל להילחם במכון, לכן הספקתי לרוץ לכאן מהר ולהגיע לפני שהוא הסתלק עם הפוקימונים שלי".

קלייר הנהנה, ואז פנתה אל ריק. "מה יש לך לומר להגנתך, ריילי?"

"לא התנכלתי אל בילי. בניו-בארק הוא תמיד פגע באנשים, ביום שיצא למסע הפוקימונים הוא תקף שתי מאמנות, לכן רדפתי אחריו. במערת הקרח ראיתי גם איך הוא מאמן את הפוקימונים שלו. הוא השתמש באלימות פיזית ומילולית נגדם, השפיל אותם ופגע בהם. ראיתי במו עיניי איך הוא מכה את סייטר שלו. הפוקימונים שלו מפחדים ממנו, והרגשתי שאני חייב לעשות משהו. ניסיתי לדבר אתו, אבל הוא לא הסכים לדבר. לא היה אכפת לו שהוא פוגע בפוקימונים שלו, לדעתו זו הדרך הטובה ביותר לאמן אותם. ידעתי שאם אלך, הם ימשיכו לסבול. לא יכולתי להשאיר אותם אתו. אני מודה שגנבתי את הפוקימונים, אבל זה היה לטובתם בלבד".

"לטובתם בלבד?" שאל אותו בילי, "אם ככה, למה השתמשת בסניזל שלי בשביל לזכות בתג? היית צריך אותו יותר ממה שהוא היה צריך אותך!"

"הוא כבר היה איתי והתחברנו. לא ראיתי סיבה שלא יעזור לי לזכות בתג".

"קלייר, ברור שזה תירוץ! את רואה איך הוא משקר? ברור שהוא גנב את הפוקימונים שלי לטובתו".

"אני אחליט אם הוא משקר או לא", אמרה קלייר, "בינתיים אני חושבת ששמעתי מכם מספיק. נצא להפסקה של עשר דקות, במהלכה אני אתן לכם לחשוב אם תרצו לתת לעוד מישהו להעיד לטובתכם. כל דרך התקשרות תהיה קבילה, תוכלו לזמן אותו אם הוא נמצא בסביבה או ליצור עמו קשר דרך הפוקיפון. ריילי, בוא איתי". היא קמה ממקומה ויצאה מהחדר, ריק בעקבותיה.

קלייר הובילה את ריק בחזרה אל החדר הראשי של המכון, כדי שהוא ובילי לא ישהו יחד באותו חדר בזמן ההפסקה. בזמן שהיא יצאה מהמכון, היא השאירה אותו בפנים. הוא התהלך מקצה אחד לקצה אחר של הזירה, חושב מה עליו לעשות ואיך לצאת ממצב הביש שאליו נקלע. הוא ידע שהוא צודק, לא היה לו ספק בכך, אבל היה לו ספק שקלייר תסכים אתו. בסופו של דבר, החוק לא היה לטובתו. קלייר חזרה למכון כעבור 10 דקות, אך ריק הרגיש כאילו חלפה בקושי דקה. הם חזרו לחדר האחורי.

"ברצונך לזמן מישהו, מקארתי?"

"כן", אמר בילי, "אני רוצה לדבר עם חוקר הפוקימונים של מחוז קנטו, פרופסור סמואל אוק".

"אתה מוזמן להתקשר אליו בפוקיפון שלך. ודא שכולנו נוכל לשמוע אותו בבירור".

ריק ידע מה הוא עושה; בילי לא רצה ליצור קשר עם פרופסור אלם, שמכיר אותו מילדות ויודע מי הוא בדיוק, ולכן העדיף שיעיד לטובתו מומחה שלא מכיר אותו. על צג הפוקיפון של בילי הופיע גבר מבוגר, שיערו מאפיר וגבותיו עבותות. ריק שמע עליו מפרופסור אלם: פרופסור אוק היה המורה שלו, ולימד אותו כל מה שהוא יודע.

"ערב טוב, פרופסור", אמר בילי, "יש לי שאלה אליך".

"מה השאלה?"

"האם סייטר יכול ללמוד לשאת עמו מאמן כשהוא עף?"

"בדרך כלל לא, כמו כל פוקימוני החרק".

"אז אם הצלחתי ללמד את סייטר שלי לעשות את זה, זאת אומרת שהוא מאומן היטב בצורה יוצאת דופן, נכון?"

"אני חושב שכן".

"תודה, פרופסור", הוא ניתק את השיחה, "אימנתי את סייטר שלי בצורה הטובה ביותר שיש. ריילי יכול להעיד שהוא יודע לשאת אותי על גבו כשהוא עף. אימנתי אותו בדיוק כמו את שאר הפוקימונים שלי. כולם חזקים ובריאים, ולנסות לטעון שאני מזיק להם זה שקר. אריק ריילי מוסיף חטא על פשע בכך שהוא משקר בפנייך. זה כל מה שיש לי לומר, קלייר".

"ומה אתך, ריילי?"

"גם אני רוצה לדבר עם חוקר הפוקימונים של המחוז שלי, פרופסור דיווי אלם". ופרופסור אלם הופיע על צג הפוקיפון שלו.

"ערב טוב, פרופסור. יש לי שאלה אליך".

העובדה שחיקה את דבריו וטון הדיבור של בילי הרגיזה אותו עוד יותר. קלייר נראתה אדישה לכך כתמיד, ואילו פרופסור אלם לא שם לב לכך כלל. ריק פתח את התיק והוציא את שלושת הפוכדורים שגנב מבילי, ואז שחרר מהפוכדורים את סנדסלאש, סייטר ופרס.

"הבט בהם, פרופסור", אמר ריק, "אתה מבין בפוקימונים וברגשות שלהם. איך הפוקימונים האלה נראים לך?"

ריק קירב את צג הפוקיפון קרוב ככול האפשר אל שלושת הפוקימונים, כדי שהפרופסור יוכל להביט בהם מקרוב. הוא בחן אותם במשך דקה ארוכה.

"הם בהחלט נראים חזקים. כשאתה מתקרב אליהם, נראה שהם גם נרתעים מעט, אבל לא בורחים. זה עלול להצביע על חרדה. מישהו כנראה היה קשוח במיוחד באימון שלהם".

"אז אם היית מקבל אותם אליך, היית חושב שהם עברו התעללות?"

"לא הייתי ממהר לקפוץ למסקנות, אבל זו בהחלט אפשרות".

"תודה, פרופסור", אמר, "רק עוד שאלה אחת. האם אתה מכיר את בילי מקארתי?"

"כמובן", ענה פרופסור אלם.

"איך היית מתאר אותו?"

"הייתי אומר שהוא בדיוק הטיפוס שהיה מתייחס ככה לפוקימונים שלו. מאז שאני מכיר אותו הוא מציק לילדים, הוא גרם לפציעה חמורה של שתי ילדות ביום שיצא למסע הפוקימונים. הוא קשור לפוקימונים האלה?"

"אני לא יכול לספר, אבל עזרת לי מאוד". הוא ניתק את השיחה, "יש לנו פה דעה של מומחה שמכיר את מקארתי. אני מאמין שגם את מומחית, קלייר, ואת יכולה לשפוט בעצמך. הפוקימונים האלה לא מאושרים. יש להם הזדמנות לצאת מידיו של בילי, לעבור שיקום ולקבל חיים חדשים. אם את חושדת במניעים שלי, קחי אותם אלייך ותמצאי להם מגדלי פוקימונים אחרים. זו מבחינתי ההוכחה שאני לא רוצה אותם לעצמי. קחי מצידי גם את סניזל, למרות שהוא מאושר להיות אצלי. הוא לא היה אצל בילי מספיק זמן כדי שיפגע גם בו".

קלייר המשיכה לבחון את הפוקימונים, ואז פנתה אליהם.

"לעוד מישהו יש משהו לומר?" שאלה.

"כן", אמר בילי, "פרופסור אלם אמר בוודאות שהוא לא היה ממהר לקפוץ למסקנות. הייתי רוצה שתקחי את זה בחשבון. בנוסף, אני רוצה שתזכרי שיש לנו כאן עסק עם פושע. הסכמתי לפתור את זה בינינו, אבל אני מציע לך לזכור שאם תמצאי אותו אשם, חייבים למצות עמו את הדין. תחשבי מה יקרה אם תשחררי אותו והוא יגנוב מעוד מאמנים. לא היית רוצה את זה על מצפונך, נכון?"

דמו של ריק רתח מזעם. אז זו הייתה התוכנית של בילי, הבין; הוא לא באמת רצה להתפשר. כעת, במקום לעכב את עצמו במסע הפוקימונים, מספיק שריק ייצא אשם בשימוע, והוא ישאיר לקלייר לשבור את הראש עם פנייה לבית המשפט. ריק ייאלץ להישאר בבלאקת'ורן בעוד בילי יהיה חופשי להמשיך במסע.

"אני אחליט מה לעשות כשנגיע לשם", אמרה קלייר, "בואו אליי מחר בבוקר ואני אודיע לכם מה החלטתי. עד אז, הישארו בבלאקת'ורן. אסור לכם ליצור קשר זה עם זה".

ריק לא נרדם כל הלילה. הוא ניסה לחשוב מה לעשות, אבל לבו היה מלא כעס מכדי שיוכל לחשוב בצלילות. אין לו עוד טיעונים לטובתו, הוא אמר כל מה שהיה יכול. כל בדיקה מעמיקה יותר של הפוקימונים תגזול זמן רב. ברגע אחד של ייאוש הוא אפילו חשב לברוח מבלאקת'ורן באישון ליל, אבל ידע שאם יעשה זאת, הוא לא יוכל לחזור הנה יותר ויאכזב את ריאן על שלא השיג את התג. ואז ריק הבין שבכלל שכח מהתג. קלייר לא נתנה לו אותו לפני שבילי התפרץ למכון. הוא ודאי לא יקבל אותו אם תחליט שהשתמש בפוקימון גנוב… מצד שני, אולי זו צריכה להיות הדאגה האחרונה שלו כרגע.

כשהבוקר עלה, ריק מיהר להתייצב במכון הדרקונים, בתקווה שהסיפור יסתיים מהר והוא יוכל להירגע ולנוח לפני שימשיך במסע – בהנחה, כמובן, שייצא זכאי. קלייר כבר הייתה שם, והם רק חיכו לבילי. כשראה אותו מתקרב אל המכון בצעד יהיר, ריק ידע שהוא בטוח בצדקתו. למען האמת, גם הוא היה כמעט בטוח בכך.

"שלחתי אתכם לנוח הלילה, אבל לא הייתי צריכה הרבה זמן כדי לחשוב", אמרה קלייר, "אתה, מקארתי, שטוען שאכפת לך כל כך מהפוקימונים שלך, ואתה, ריילי, שמוכן לעבור על החוק לטובתם. מדוע אף אחד מכם לא חשב בשום שלב לשאול אותם במה הם מעוניינים?"

ריקנות פתאומית התפשטה בבטנו של ריק. מדוע באמת לא חשב על זה? פניו של בילי נפלו, וריק הבין שהוא כנראה מרגישה בדיוק כמוהו – לשאול את הפוקימונים מה הם רוצים, יכול היה להכריע את הכף לטובתו.

"תן לי את הפוקימונים, ריילי", אמרה, "אני אקח אותם לחדר אחר, כדי שלא יהיו מושפעים מכם. חכו לי כאן". והיא לקחה את ארבעת הפוכדורים ויצאה עמם מהחדר. ריק לכסן מבטו אל בילי, שהשיב לו מבט שטני. אם קלייר תפסוק לטובתו, כדאי לו להתרחק מכאן כמה שיותר מהר, כי בילי ירצה נקמה.

במסך הטלוויזיה שבחדר האחורי, ריק ובילי צפו בקלייר מדברת עם כל אחד מהפוקימונים. היא רכנה אל סנדסלאש שנרתעה ממנה מעט. הם לא יכלו לשמוע מה היא אומרת, אך סנדסלאש הנהנה בתגובה. הבאה בתור הייתה פרס. שפתיה של קלייר התוו את אותה שאלה, וגם היא הנהנה בתגובה. בילי חייך חיוך של ניצחון. נראה שהוא קורא את שפתיה של קלייר, מיומנות שלא הייתה לריק, לצערו. לאחר שדיברה עם כל הפוקימונים, קלייר חזרה אל החדר האחורי.

"את רואה?" אמר בילי, "כל הפוקימונים שלי רוצים לחזור אליי".

"לא כולם", ענתה קלייר, "סניזל רוצה להישאר אצל ריילי. למרות שאתה זה שתפסת אותו, נראה שהוא הבין שיהיה לו טוב יותר אצל ריילי, והוא לא מפחד מהתגובה שלך". נראה שהעניין הוכרע. קלייר התיישבה שוב בראש השולחן.

"אני חייבת להודות שכמאמנת וכמנהיגת מכון, לא הייתי מחזירה פוקימונים שעברו התעללות למאמן שלהם, אם הם רוצים לחזור אליו רק מתוך פחד ממה שיעשה להם. עם זאת, מכיוון שאין לנו שום דרך להוכיח שזה המקרה, אני משיבה לבילי מקארתי את סנדסלאש, פרס וסייטר. באשר לאריק ריילי, אני מאמינה שפעלת באמונה שזו הדרך הטובה ביותר להציל את הפוקימונים. אני לא יכולה לומר שפעלת בתום לב, אבל כוונותיך בהחלט לא היו רעות. אני מקווה שלא תיקח את החוק לידיים שוב. אני משיבה לך את סניזל, שאת נאמנותו הרווחת ביושר".

כשבילי יצא מהחדר בדרכו החוצה מהמכון, הוא עבר קרוב מדי אל ריק וסינן באוזנו: "תקווה שלא ניפגש שוב, אחרת זה יהיה הסוף שלך".

ריק לא התרגש. הוא קיווה לא לפגוש אותו שוב, אך תהה בקשר לגורלם של שלושת הפוקימונים שנאלצו לחזור אליו. פרופסור אלם צדק – הפוקימונים מצייתים לבני האדם כי הם פוחדים מהם. כל אחד ואחד מהפוקימונים של בילי יכול היה להביס אותו בקרב, אבל הוא דאג לנטוע בהם פחד ותלות, עד שהרגישו שהם לא יכולים עוד להסתדר בלעדיו. הוא ידע שזו הסיבה היחידה בגללה הם בחרו לחזור, והוא גם ידע שקלייר יודעת. קלייר הכינה לעצמה כוס תה, וריק חשב מה יוכל לומר לה. הוא לא דיבר עד שפנתה אליו, מבטה עדיין שקוע בעלים שמדדה בקפידה.

"רצית עוד משהו, ריילי?" שאלה.

"כן", אמר, "זה בקשר לתג".

"חשבתי שתרצה אותו", אמרה קלייר, "ואני מצטערת, אבל זה נוגד את חוקי הליגה. קרב עם פוקימון גנוב אינו קרב חוקי, ואני לא יכולה לאשר את הניצחון שלך".

"אני יודע", אמר ריק, "אבל חשבתי… בסופו של דבר, סניזל בחר לבוא איתי. עכשיו הוא עדיין איתי. הוא לא היה בדיוק פוקימון גנוב, נכון?"

"הוא היה גנוב כל עוד לא החלטתי שאתה יכול לקבל אותו".

"אבל את יודעת שזו לא הייתה גניבה רגילה", אמר ריק, "הוא היה יכול לסבול, כמו הפוקימונים האחרים. בזכותי הוא לא אצל בילי. תהיי כנה עם עצמך, לא היית רוצה שהוא יהיה מאמן פוקימונים, נכון?"

קלייר מזגה את המים הרותחים אל הכוס שלה.

"מה שאמרתי הוא מה שהתכוונתי", אמרה, "אין לנו דרך להוכיח מה בדיוק עבר על הפוקימונים שלו. אני מסתמכת על העדות שלך בלבד, ולצערי זה לא מספיק".

"זה לא מספיק מבחינת החוק, אבל זה יכול להספיק מבחינתך".

היא סיימה לערבב את התה שלה, ופנתה אליו.

"אמרתי לך, ריק, הקרב לא היה חוקי מבחינת הליגה. לא חשוב מה דעתי, אני לא יכולה לאשר אותו. אם תרצה לערוך קרב חוזר, אסכים להילחם בך שוב על התג".

ריק ידע שאין לו ברירה. להביס את קלייר בפעם הראשונה היה קשה מספיק, וכעת היא לא תקל עליו. הם חזרו אל הזירה שבחדר הראשי של המכון.

"זה יהיה קרב אחד על אחד", אמרה קלייר ושלפה פוכדור.

"בסדר", אמר ריק, "סניזל, אני בוחר בך!"

"לזה ציפיתי", אמרה קלייר, "מג'יקארפ, אני בוחרת בך!"

ומתוך הפוכדור של קלייר קפץ מג'יקארפ גדול וחלקלק, מדשדש על רצפת המכון. ריק בהה בו בתדהמה, ואז שלח את מבטו אל קלייר. היא הביטה בו בפנים חתומות ושתקה. לא עלה שמץ חיוך על פניה גם כאשר ריק ציווה על סניזל לתקוף, והיא נותרה רשמית לחלוטין גם כאשר השיבה את מג'יקארפ לפוכדור לאחר התקפה אחת מסניזל, בירכה את ריק על נצחונו והעניקה לו את התג.