מוצאים את מיו – פרק 13 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

"מיו". ראיתי אותו. סוף סוף ראיתי אותו. הוא הופיע מולי, זוהר. הצלחתי להסתכל עליו פעם אחת, האור סנוור אותי ולא אפשר לי לחזור ולהסתכל עליו. הוא התקרב אליי ונגע בי בכפותיו הקטנות. הוא נגע בי במצח ואז הכל החל להשתנות סביבי.

שדה החמניות הפורח נבל והשמש שזרחה בעוצמה התחלפה באור דמדומים אפל. יצורים זוועתיים הופיעו מסביבי, הגרידוס השחור קפץ אל מול הפרצוף שלי. כיסיתי את פני בידי, אבל שום דבר לא פגע בי. כשפתחתי את עיני הגרידוס לא היה שם. ראיתי את אמא שלי משחקת עם מיו, מסתכלת עלי מאחורי גבה. היא נראתה כל כך מאושרת איתו כשלפתע, גוון עורה הבהיר התחלף והפך אפור ירקרק, פניה היפות התקמטו ועיניה נמלאו דם. ואז ראיתי את סרג'…

"אתה מתעורר? הלו?! הלו?!" שמעתי פתאום. קול גבוה, של אישה, ילדה ליתר דיוק. פקחתי את עיני אך משום מה לא הסתנוורתי. נזכרתי שאני נמצא בתוך האוהל שלי.

"יופי, אתה ער!"

"אהה!!! מי זה!?" צרחתי פתאום והקול שלי היה חזק כל כך שחשבתי שהרעיד את האדמה. הסתכלתי הצדה וראיתי ילדה, בערך בגילי, נעמדת בקצה האוהל שהקמתי ורועדת, מפחד כנראה.

"אהמ… אני לנה…"\ היא אמרה חלושות, "רק רציתי לבדוק מה אתה עושה כאן באמצע הביצה, בבקשה אל תכה אותי, בבקשה".

"מה? לא התכוונתי בכלל…", בלבול חלף בראשי, הכל קרה כל כך מהר "רגע, איך אמרת שקוראים לך?"

"לנה".

"זה שם יפה", אמרתי. חשבתי על אמא שלי, זה השם שלה. והילדה גם נראתה דומה לה באופן מוזר, אפילו מפחיד.

"אממ… תודה?" היא נראתה מבולבלת, "מה אתה עושה כאן בכלל, באמצע הביצה הזו?"

"אני חוקר כאן," אמרתי ועברתי למצב ישיבה, "שלחו אותי לחקור את האזור כאן".

"מאיפה באת?"

"אני חושב שכדאי שתחזרי למקום ממנו את באת", אמרתי לה.

"אני באה מכאן", היא ענתה לי. הייתכן? יכול להיות שיש עוד אנשים שחיים כאן באזור הזה של המחוז בלי שאף אחד ידע מכך? הדלקתי את השעון שלי והעברתי אותו למצב הקלטה.

"את היחידה שנמצאת באזור?" שאלתי.

"בדרך כלל אני לבד, אבל לפעמים אנשים באים", היא אמרה את זה בפרצוף מבועת.

"ומה הם עושים?" שאלתי בחשש. החשש בא מחוסר רצון להיתקל בתשובה שחשבתי שהיא תאמר.

"הם… הם מנסים לגרום לי לומר משהו".

"מה?"

"אסור לי לומר לך", היא צעקה עלי, כאילו באתי לענות אותה. מיד אחרי זה היא יצאה מהאוהל.

יצאתי אחריה מהאוהל, ראיתי שלמרות כעסה על מה שאמרתי, היא לא הלכה מהאוהל יותר משלושה צעדים.

"מה כבר אמרתי?" שאלתי אותה.

"אתה אחד מהם!" היא אמרה, "הם תמיד באים ומנסים לעבוד עלי עם אנשים אחרים כדי שאני אגיד להם איפה הוא, הם הצליחו בפעם הראשונה, אבל הם לא יצליחו שוב!"

"מי זה הוא?"

"כאילו שאתה לא יודע, אתה בטח אחד מהם!"

"אני באמת לא יודע על מה את מדברת", אמרתי. זה היה שקר, אבל רק חלקי. ידעתי על מי היא מדברת, אבל לא מי אלו האנשים האלו, אלה שבאים אליה כל הזמן.

"תן לי לבדוק אותך", היא אמרה.

"לבדוק אותי, מה זאת…", ובדיוק כשבאתי להשלים את המשפט, חשתי מוזר. הגוף שלי כבר לא היה שלי והמוח שלי היה פתוח, היה נראה שכולם ידעו על מה אני חושב.

"סיימתי", היא אמרה והושיטה את ידה, "אני חושבת שאני יכולה לסמוך עליך".

"מה עשית לי?" שאלתי.

"ארוז הכל ובוא איתי", לנה אמרה בהחלטיות גמורה. אפילו אם הייתי רוצה להתווכח, ההבעה שלה הייתה כל כך החלטית שידעתי שזה כבר חסר תועלת.

ארזתי הכל תוך חצי שעה. קיפול האוהל לבד ארך לי בסביבות הרבע שעה. כל הזמן הזה חשבתי על המדענים של סרג' ולמה הם לא יכלו לבנות אוהל שמתקפל ונבנה מעצמו.

"סיימתי", אמרתי כשארזתי הכל והכנסתי את הפוקימונים שלי לפוכדורים שלהם.

"יופי, בוא אחריי", היא אמרה.

עקבתי אחריה, היא לא הציבה לי ממש ברירה. ההליכה הייתה ארוכה, בערך שעה וחצי. נכנסנו עמוק יותר לתוך היער שליד הביצה. העלים בגווני ירוק כהה היו בעלי ריח חריף ובלתי נסבל, ולמרות זאת לנה המשיכה ללכת בלי שום סימן לעיוות פנים נוכח הריח.

כל הדרך הסתכלתי על הקרקע, לראות שאני לא דורך בטעות על משהו שאני לא רוצה לדרוך עליו. כל הזמן הזה לנה אמרה לי בצחוק שאין שום דבר שמסתתר ומנסה לתפוס אותי מתחת לרגליים שלי.

"הנה, הגענו", לנה אמרה. היא הצביעה על סבך של עלים ארוכים ומחוספסים בגוון ירוק כהה.

"הגענו לאן?" שאלתי אותה.

"שניה", היא אמרה והלכה לעץ בקרבת מקום. היא הניחה את היד שלה על העץ ומשהו סרק את היד שלה. במקום בו היא הניחה את ידה נפתחה דלת ובתוך הדלת הופיעו מספרים מאחת עד תשע, כמו בכספות. לנה הכניסה קוד ארוך ולחצה על כפתור נוסף שהיה כנראה "אנטר".

כשחזרה לנה למקום בו הייתי, החל סבך העלים להימתח אחורה. תוך כמה שניות נראתה דלת כסופה וגדולה עשויה ברזל. הדלת נפתחה בלי שום רעש ולנה נכנסה לתוך המבנה שהיה מאחורי הדלת.

"בוא, כנס", היא אמרה.

הסתכלתי פנימה, "וואו!" ונכנסתי.

– – – – –

מפתח פוקימונים:

מיו