פוקימון; במהירות החושך – פרק 39: פרסי ופרסיאן / איידן סוייר

ג'סי וג'יימס הסתובבו בחורש שכיסה את רוב שטח האי כרונו, וולפיקס המותשת בידיה של ג'סי. למרות ששמו של החורש היה "אחו האי החמישי", למעשה זה כלל לא היה אחו – עצים צמחו בכול מקום, ומעט מאוד שדות פתוחים ביניהם. בזכות העצים הללו, צוות רוקט יכלו להסתיר את המחסן שלהם ביתר קלות ביניהם.

"הנה הוא!" קראה ג'סי.

הם רצו לעבר אחד העצים, אשר על אחד מענפיו הנמוכים והסבוכים ישב ריק. הוא הביט בהם מלמעלה, רגלו מתנדנדת מן העץ כלפיהם.

"איך טיפסת על העץ?" קרא אליו ג'יימס.

"זה היה הדבר הכי קל שעשיתי בימים האחרונים. מתברר שלא חייבים שתי רגליים בשביל זה".

למשמע קולו של ריק, וולפיקס הרימה את ראשה. היא חשפה את שיניה נהמה לעברו בזעם.

"מה הבעיה, וולפיקס?"

"היא כועסת עליך כי השארת אותה להילחם במאצ'ופים וברחת", אמרה ג'סי.

"בצדק, אם אתה שואל אותי", הוסיף ג'יימס.

"לא הייתה לי ברירה. תודה שאתה מבין אותי".

"לא אמרתי שמה שעשית היה בצדק. התכוונתי שהיא כועסת עליך בצדק".

וולפיקס המשיכה לנהום. ג'סי ליטפה את ראשה והרגיעה אותה.

"אל תפחדי, וולפיקס. ריק הרשע והטיפש לא יפגע בך עוד".

"מה אתם רוצים?" קרא ריק, "אם באתם להחזיר אותי לדוקטור פוג'י, תשכחו מזה".

"זה בסדר, הוא בהחלט לא רוצה לטפל בך יותר", אמר ג'יימס, "הדרקון האדום רתח מזעם כשהוא שמע מה עשית. מה פתאום אתה תוקף את מי שבא לטפל בך?"

"הוא תקף אותי קודם. אני לא הייתי מעוניין בטיפול שלו והוא ניסה לכפות אותו עליי".

"אבל רק אתמול ביקשת מאיתנו לחתום לך על ההסכמה לטיפול".

"שיניתי את דעתי, זכותי. בטח אחרי שגיליתי שהטיפול כרוך בהתעללות בפוקימונים", וכאשר הבחין שהם שותקים, הוסיף, "את זה בטח אף אחד לא סיפר לכם".

"למה אתה חושב ככה?" שאלה ג'סי.

"הוא בעצמו לא הכחיש".

"בסדר", אמרה, "ונניח שאתה צודק, איך אתה מתכוון ללכת שוב? אם לצוות רוקט אין שימוש בך, למה שלא פשוט נלך מכאן וניתן לך לרדת לבד מהעץ שטיפסת עליו?"

"אני אמצא דרך", אמר ריק, "משהו שלא יפגע באף אחד".

"ואתה מבטיח לא לעשות עוד בעיות?"

"אם אף אחד לא ינסה לטפל בי בניגוד לרצוני".

ג'יימס הוציא את קופינג מהפוכדור, והוא עזר לריק לרדת מהעץ. בזמן הזה, וולפיקס וג'סי התעלמו מכול מה שקורה, כאילו לא אכפת להן שריק יתרסק על הארץ בתהליך. בסופו של דבר ריק נתמך בג'יימס שעזר לו ללכת בחזרה לבית החולים.

"רק שתדע", אמרה ג'סי, "אם היינו רוצים לקחת אותך בחזרה לדוקטור פוג'י, היינו עושים את זה בלי לשאול אותך".

"ג'יימס", שאל ריק בשקט, "אמרת שהדרקון האדום רתח מזעם. מה אתה חושב?"

"אני חושב שאם לא רצית שיטפלו בך ככה, עשית את הדבר הנכון. אבל לא שמעת את זה ממני".

הם חזרו לבית החולים. בחדרו של ריק, הם מצאו אח שהחליף את מצעי המיטה ומפנה ערימת טפסים מהחדר. כשהבחין בהם, אמר: "מצטער. אנחנו מכינים את החדר הזה לחולה אחר".

"ומה איתי?" שאל ריק.

"הטיפול בך הסתיים, בפקודתו של הדרקון האדום".

ריק לא האמין למשמע אוזניו. יכול להיות שהוא הרס לעצמו את הסיכוי להחלים? אם צוות רוקט לא יסכימו לטפל בו, יהיה עליו לחזור הביתה… אבל האם בכלל תהיה לו אפשרות כזאת? ואם צוות רוקט לא ייתנו לו לעזוב, האם ייאלץ להישאר בבסיס הטירונים שלהם עד יומו האחרון? וגם אם כן, איך להסביר לאביו שבנו איבד את רגלו לפני חצי שנה, ואילו הוא מגלה על כך רק עכשיו?

"רק רגע", אמר ג'יימס, "אתם לא יכולים לנטוש ככה סתם מטופל שלכם! אתם רופאים, צוות רוקט או לא צוות רוקט! אתם מחויבים לטפל במי שזקוק לכם!"

"ריילי כבר לא זקוק לנו", אמר האח, "הוא התעורר מהתרדמת, הבדיקות שלו בסדר גמור, ולפי אירועי היום הוא אפילו בכושר מצוין".

"ומה עם הרגל שלי?"

"מה איתה? אנחנו לא יכולים להצמיח לך אותה מחדש. זה מעבר לכוחנו".

"אנחנו מבזבזים זמן", אמרה ג'סי בקוצר-רוח, "בואו נלך".

"אבל אני צריך…"

"אתה לא צריך שום דבר מהמקום הזה, הם לא יעזרו לך עוד, וגם לא צוות רוקט. תאכל את הדייסה שבישלת לך".

ביציאה מבית החולים, ריק ניצל את ההזדמנות וקנה בחנות הסמוכה חטיף לוולפיקס התשושה. היא לא הסכימה לאכול אותו מידו, ולכן ריק נתן אותו לג'סי. מידה, וולפיקס אכלה את החטיף, מתחה את שריריה וקפצה מידיה, מרחרחת את הפרחים שצמחו בצד הדרך. הסוכר מילא אותה באנרגיה מחודשת.

"נראה שהיא כבר מרגישה יותר טוב", אמר ריק.

"אולי עכשיו תנסה להתקרב אליה", הציע ג'יימס, "אחרי שקנית לה חטיף, זה עשוי לעזור".

ריק התכופף והחל לזחול באיטיות לכיוון וולפיקס. בתחילה היא לא הרגישה בו, אך כאשר היה במרחק כמה צעדים ממנה, היא סובבה את ראשה. נהמה חרישית בקעה מגרונה, לא כועסת אך מאיימת שלא יעז להתקרב עוד. ריק הושיט את ידו הימנית לעברה, משתדל לשמור על שיווי משקל. וולפיקס הטתה את ראשה ממנו וגירדה את ראשה בעזרת רגלה, מתעלמת ממנו לחלוטין.

"זה לא עוזר", אמר ריק.

"אז אל תכריח אותה. תן לה זמן".

ריק השיב את וולפיקס לפוכדור שלה. ג'יימס עזר לו לקום על רגלו ותמך בו.

"אז לאן נלך עכשיו?"

"אם הטיפול בך הסתיים, אנחנו צריכים לקחת אותך אל המחסן, שם יציגו לך את העבודה החדשה שלך וגם את פרסי. נלווה אותך לשם הפעם, שלא תסתבך בדרך".

"ואז נוכל סוף סוף לעזוב את האי הזה ולחזור לעיסוקינו הרגילים", הוסיפה ג'סי.

"אף אחד לא מכריח אותך להישאר", אמר ריק.

"אם אף אחד לא היה מכריח אותי, תאמין לי שלא הייתי נשארת".

הם המשיכו ללכת בחורש ולא החליפו עוד מילה עד רדת הערב.

בזכות העצים הצפופים שצמחו בו, אחו האי החמישי החשיך במהרה. קצב ההתקדמות שלהם היה איטי במיוחד בגלל ריק, אך לפי ג'יימס, המחסן כבר נמצא קרוב אליהם.

לפתע, רשרוש נשמע בין השיחים. הם נעצרו והביטו סביב.

"מה זה?" שאלה ג'סי.

"לא יודע, אבל זה לא מוצא חן בעיני".

ולפני שהם ידעו מה קורה, הם היו מוקפים – שלושה חתולים גדולים, פרוותם צהבהבה ועיניהם מרושעות, הביטו בהם בתאווה, כאילו זה עתה מצאו להם ארוחת ערב. ריק ידע שפוקימונים פראיים לרוב לא תוקפים בני-אדם באיזורים מיושבים, אך נראה שהפוקימונים הללו לא יודעים זאת.

"פרסיאנים", אמר ריק, "מה הם עושים פה?"

"הם משגשגים באי הזה. צוות רוקט נותן להם להתרבות כדי שאף אחד לא ירצה להתקרב לאי שלנו".

"ואתם ידעתם ולא לקחתם את זה בחשבון כשעשינו את הדרך הנה?"

"זה לא נורא. בדרך כלל כשנתקלים בפרסיאנים, כל מה שצריך לעשות הוא…" מילותיו של ג'יימס גוועו באמצע המשפט. נראה שהוא עצמו הבין את הטעות שעשו בדרך הנה. "כל מה שצריך לעשות הוא לרוץ".

לרוץ בהחלט לא הייתה אופציה מבחינת ריק. בינתיים, הפרסיאנים החלו להקיף אותם במעגל, כאשר מסתר העצים יצא פרסיאן רביעי, פרוותו לבנה ואוזניו ורודות. הוא לחשש לעברם, והאחרים ענו לו תוך כדי תנועה. לפי התנהגותם, נראה שהפרסיאן הלבן הוא מנהיג הלהקה.

"תתכוננו לצרות", אמרה ג'סי.

"אנחנו ניאלץ להילחם בהם".

ושלושתם שלפו את הפוכדורים שלהם. נראה שהפרסיאנים כבר ידעו מה זה אומר; הפרסיאן הלבן נהם, ושלושת חבריו בתגובה זקפו את זנבם מעלה, ותוך רגע זינקו על ג'סי, ג'יימס וריק. ג'סי וג'יימס ברחו הצידה והצליחו להתחמק, בעוד ריק נשכב על האדמה והתגלגל הצידה. הפרסיאן שזינק עליו השיג אותו בקלות, וריק ניסה לבעוט בו מהאדמה. מאוחר מדי – הפרסיאן כבר היה עליו, וציפורניו החדות שרטו לאורך את פניו. לפתע הוא עף הצידה, ואת מקומו תפס קופינג, אשר דחף אותו בכוח.

"מהר, ריק! וולפיקס!"

וולפיקס השתחררה מהפוכדור שלה ומצאה את עצמה בעיצומו של קרב. פרסיאן אחד התכונן לזנק שוב על קופינג, בעוד אקנס כבר היה כרוך סביב חברו. השלישי עדיין חג במעגלים סביבם ותכנן את ההתקפה הבאה שלו, עד שהבחין בוולפיקס. הוא זינק לעברה, אך וולפיקס הייתה זריזה ממנו, ובכמה קפיצות מהירות הופיעה בין ענפי עץ סמוך. הפרסיאן הביט בה ברעב והחל להסתובב סביב העץ.

"וולפיקס, מה את עושה?" קרא ריק, "תעזרי לנו להילחם בפרסיאנים!"

וולפיקס שמעה אותו, אך החליטה שלהישאר על העץ זה רעיון יותר טוב. פרסיאן לא ידע לטפס מהר כמוה, ובכול פעם שנאחז בגזע העץ, וולפיקס ירתה עליו סילון אש שחרך את פרוותו וגרם לו ליילל בכאב. הוא לחשש לעברה בשנאה, עד שהפרסיאן הלבן הגיע למקום, חבט בו בכפו ונהם עליו לחזור לקרב. אחד הפרסיאנים כבר הובס בינתיים בידי אקנס, שמיהר לעזור לקופינג. הפרסיאן הצטרף לקרב ביניהם והכוחות שוב היו שווים.

"בסדר, אקנס, נשיכת רעל!"

"קופינג, מתקפת בוץ!"

אולם הפרסיאנים היו זריזים יותר משניהם והצליחו להתחמק, קפצו מאחוריהם, שרטו אותם והתרחקו שוב, עד הפעם הבאה שיעלה בידם לתקוף בזריזות.

"זה לא יעזור", קראה ג'סי, "אקנס, תקוף את הפרסיאן השני!"

"וולפיקס, מה קורה אתך?"

כעת, כאשר אקנס וקופינג תקפו את אותו פוקימון, המהירות שלו הייתה פחות מועילה והוא לא הצליח להתמודד עם שני הפוקימונים. יחד הם הצליחו לאגף אותו, כאשר אקנס מקיף אותו מכמה צדדים ומאפשר למכת הבוץ של קופינג לפגוע במדויק. פרסיאן חטף את הבוץ על עיניו, וכאשר היה שרוי בעיוורון, נשיכה אכזרית ומדויקת בצווארו הביאה לסוף הקרב עבורו. כל אותו זמן, קופינג ואקנס עצמם חטפו לא מעט מהפרסיאן השני; כעת הם היו פצועים קשה, אך יכלו לפנות לטפל בו.

רק וולפיקס והפרסיאן הלבן לא הצטרפו לקרב. הם צפו בו ממרחק, ממתינים.

אקנס השתמש במתקפת החפירה שלו, בעוד קופינג כיסה את האיזור כולו במסך עשן. פרסיאן תעה בערפל וניסה לרחרח סביבו בניסיון למצוא את אחד מבני האדם, אך ללא הועיל – אקנס חש את תנועותיו מתחת לאדמה, הגיח היישר מתחתיו ופגע בבטנו הרכה. ג'יימס צהל כאשר ראה את פרסיאן עף ממסך העשן.

"כל הכבוד, קופינג! אתה יכול להפסיק את העשן!"

שלושת הפרסיאנים שכבו כעת מעולפים סביבם. אך כאשר העשן התפזר, הוא גילה גם את ג'סי שוכבת מתחת לכפותיו של הפרסיאן הלבן, נאבקת בו בכול כוחה.

"ג'סי! לא!" זעק, "קופינג, תן לו מכת בוץ!"

פרסיאן הרים את ראשו כלפי קופינג המתקרב אליו. הנקודה האדומה על מצחו החלה לזהור, ולפתע, מה שנראה כמו יהלום אדום בוהק נורה על קופינג. זו הייתה מתקפת יהלום העוצמה, אשר חיסלה את קופינג, שגם כך היה פצוע משאר הפרסיאנים.

אקנס ניצל את ההזדמנות לתקוף את פרסיאן ולהציל את ג'סי ממנו. הוא הכה בו בזנבו, העיף אותו למרחק, ואז נכרך סביבו בניסיון למחוץ אותו. פרסיאן השתמש במתקפת העמעום שלו, ולמשך שנייה השתרר חושך מוחלט, כאשר החורש החשוך נהיה אפל עוד יותר – וכאשר השמש חזרה, איכשהו, אקנס מצא את עצמו נכרך סביב האוויר, ופרסיאן מאחוריו.

"זהירות, אקנס!" זעקה ג'סי.

מאוחר מדי. פרסיאן נשך את אקנס המבולבל בראשו, טלטל אותו באוויר והטיח אותו באדמה. ג'סי נאלצה להחזיר אותו לפוכדור, אך הייתה כעת חופשיה מאחיזתו של הפרסיאן הלבן. זה לא עזר לה הרבה – הפרסיאן כעת הקיף את שלושתם, מוכן לתקוף שוב. העובדה שהביסו את להקתו רק הרגיזה אותו יותר.

"מה נעשה?" שאל ג'יימס בפחד.

ג'סי הושיטה ידה אל חגורת הפוכדורים שלה, אך ידה קפאה באמצע התנועה. נראה שהיא נזכרה שאין לה עוד פוקימונים, וגם לא לאף אחד מחבריה, שבינתיים הרימו מהקרקע מקלות עבים והיו מוכנים להילחם בעצמם.

"בבקשה, וולפיקס, תעשי משהו", הפציר בה ריק.

אך וולפיקס בשלה, ישבה על העץ והמשיכה לבהות במתרחש.

"ג'סי, אותך היא אוהבת. תגידי לה את".

"וולפיקס, להביור על הפרסיאן הלבן!"

אך נראה שוולפיקס בכול זאת לא הכירה בג'סי כמאמנת שלה. נראה שמבחינתה, הפרסיאן הלבן יכול לטרוף את שלושתם, והיא לא תניד עפעף. ריק מעולם לא ראה פוקימון מתנהג כך – הוא אמנם נתקל בפוקימונים לא צייתנים, אך רובם היו תוקפניים והוציאו את האנרגיות שלהם בדרך בה חפצו. וולפיקס לעומתם הייתה קרה וסבלנית, ונראה שלא אכפת לה מה יקרה, כל עוד ריק יסבול.

"אני יודע למה היא לא תוקפת", הבין ריק, "היא יודעת שאתם לא בסכנה. שניכם יכולים לברוח, ורק אני לא".

"אבל היא הפוקימון שלך!"

"בדיוק. אני זה שנטשתי אותה, ואני זה שצריך לשאת בתוצאות".

"ריק, אל תדבר ככה!"

"זה מה שהיא חושבת", אמר, "היא שונאת אותי. אין לה שום דבר נגדכם. הסיכוי היחיד שלנו הוא אם תצליחו לברוח".

"מה פתאום…"

"אם תקחו אותי אתכם, אני אהיה מעמסה ושלושתנו ניכשל. אבל אם לא, פרסיאן אפילו לא ירדוף אחריכם. לא תהיה לו סיבה כשיש לו מטרה נייחת כמוני. רוצו למחסן ותביאו אתכם תגבורת, ואני בינתיים אנסה לשרוד כמיטב יכולתי עד שתחזרו".

ג'יימס לא הסיר את עיניו מפרסיאן, מנופף במקל שלו באיום.

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?"

"לא, אבל אין לי שום רעיון אחר, ואין לנו זמן לחשוב".

"בסדר", אמר, "זכור, כשהזנב שלו זקוף מעלה, הוא מתכונן לתקוף. ג'סי, עכשיו!"

שניהם רצו אל בין העצים, פרסיאן מנזק אחריהם, אך ג'סי בועטת בו ומרחיקה אותו מהם. הוא הסתובב אל ריק, שהתרומם לישיבה עם המקל בידו.

תחילה, פרסיאן רק התקרב אל ריק בתנועה סיבובית, מקטין את המעגל ביניהם, יודע שללא רגל הוא לא יהיה מסוגל לברוח. בסופו של דבר הוא זקף את זנבו וזינק על ריק, אשר הדף בהצלחה את התקפתו הראשונה, אך מתנופת המכה שלו איבד את שיווי המשקל ונפל ארצה. פרסיאן קפץ עליו, וריק חבט בו במקלו, מצליח להרחיק אותו מעט ולהפוך את השריטות שלו לכואבות מעט פחות. הוא בעט בו ברגלו הטובה מתחת לבטנו, הודף את פרסיאן ממנו, והשתמש במקל כדי לקום ולעמוד. כאשר פרסיאן זינק עליו שוב, ריק צנח והתגלגל הצידה, מקווה להתיש אותו כך.

מדיי פעם, וולפיקס נקלעה אל טווח ראייתו של ריק. הם הביטו זו בזה, וריק הבחין במבטה הקר כקרח. הוא חשב על מה שג'סי אמרה לו מקודם; הוא אוכל את הדייסה שבישל. הוא נטש את וולפיקס מאחור, וכעת היא משיבה לו באותה מטבע. וולפיקס כנראה חשבה שמגיע לו לדעת איך ההרגשה להילחם לבד באויב מסוכן מבלי ששותפך יהיה שם בשבילך. אבל האם הגיע לו למות בשל כך? ריק חשב שלא, אך נראה שוולפיקס חשבה אחרת.

"אני מצטער שנטשתי אותך, וולפיקס", קרא, "זה לעולם לא יקרה שוב".

בלבו הרגיש עד כמה ההתנצלות הזו חלולה. הוא ידע שזו לא חוכמה לבקש סליחה בדיוק כאשר הוא צריך עזרה, ובדיעבד חשב שהיה עדיף שלא יאמר דבר. הוא התחמק מהתקפה נוספת של הפרסיאן הלבן, שכנראה הבין בינתיים שריק מנסה להתיש אותו. הוא זקף את זנבו, וריק כבר התכונן לזנק הצידה שוב, אך הפעם פרסיאן קפץ רק מעט קדימה, נותן לריק להתגלגל אל מקומו, ואז זינק עליו במלוא עוצמת כוחו. הייתה זו מתקפת פעולת ההסחה, שפרסיאן הערמומי שלט בה היטב.

ניביו האכזריים של פרסיאן כבר היו ננעצים בריק, אם לא היה עוצר אותו את המקל בפיו. הוא השתמש בכוח שתי ידיו להרחיק ממנו את פניו, כאשר בינתיים גופו התמלא שריטות זועמות. ריר ניגר על פניו, צווארו וחזהו. הוא ניסה לבעוט בגפיו של פרסיאן, אך לשווא; הוא ניסה ללכוד את תשומת לבה של וולפיקס, לנסות לשכנע אותה בפעם האחרונה, בתקווה שתחליט לשמוע רק הפעם. הוא לא רצה להאמין שבאמת תתן לו למות, אך בלבו החל להשלים עם זה – הוא יסיים את חייו כארוחת הערב של להקת פרסיאנים, והפוקימון שלו לא תעשה דבר בנדון.

לפתע, פרסיאן התרומם באוויר. הוא נופף בגפיו לכול עבר, שיסף את האוויר, אך ללא הועיל. הוא הוטח באדמה לצד ריק, שראה מה הרים אותו: ציפור קטנטנה, מספיק שתוכל לשבת על כף ידו של ריק, ציצת נוצות על ראשה. פרסיאן ירה יהלום עוצמה על הפידג'י, אך היא התחמקה בזריזות מופלאה, ובן-רגע התעופפה בסמוך לאדמה, מנפנפת לעומתו בכנפיה וגורמת לסופת חול עזה. פרסיאן לא יכול היה לראות דבר, וכאשר פידג'י ניקרה בו שוב ושוב, הוא ניסה לשרוט אותה בציפורניו אך לשווא. משהבין שהפסיד הפעם, נמלט על נפשו בעיוורון ונעלם בין העצים.

ריק קם על רגליו בעזרת המקל. וולפיקס הביטה בו בשוויון-נפש, ונראה שלא כל כך אכפת לה שהוא יצא מהקרב חי ולא מת. לאחר שהשיב אותה לפוכדור, ראה את פידג'י נוחתת על כתפה של נערה כבת גילו שהגיעה כעת למקום: שיערה ובגדיה השחורים היו כניגוד לעורה הבהיר, כמעט לבן, ועיניה האפורות בגוון לא ברור ביניהם.

"אתה בסדר?" קראה הנערה.

"אני חושב", ענה ריק, "בזכותך. תודה רבה".

"אין על מה", השיבה, "תודה לג'יימס, הוא אמר לי לבוא הנה".

"תודה לשניכם", הוא צלע לעברה והושיט את ידו הימנית ללחיצה, "שמי ריק ריילי".

"אני יודעת. נעים לפגוש אותך סוף סוף. אני פרסי".