מבחוץ המחסן של צוות רוקט נראה כמו מבנה עץ קטן ועלוב, אך רובו הגדול היה ממוקם מתחת לאדמה, ולכן לא נראה במבט מבחוץ. עשרות מחשבים היו קבועים בקירות, מחוברים לעולם החיצון בעזרת רשת אלחוטית חזקה במיוחד. כל מי שהצטרף לצוות רוקט אך עדיין לא קיבל תפקיד בשטח היה אחראי לעקוב אחר התפקוד השוטף של הצוות: הכסף ושאר המשאבים שעומדים כרגע ברשותם, מי מתכוון להוציא כסף ועל מה, מידע מודיעיני שנמצא ברשות הצוות (בהנחה שאינו סודי מדי), תוכניות לגיוס חברים חדשים ועוד.
את ריק כל זה שיעמם. הוא חיכה כבר לצאת מאיי סבי ולחזור אל מחוז ג'וטו, שם מצפה לו העבודה האמיתית. למזלו, יומיים אחרי שהגיע למחסן, הגיעה גם ההזדמנות שלו לצאת משם, בדמות אישה צהובת עור, שהגיעה אל המחסן עם מזוודה גדולה בידה והבחינה ברגלו החסרה.
"אתה אריק ריילי, אני מניחה", אמרה.
"כן", אמר.
"אני מריה, מומחית לגפיים תותבות. נשלחתי הנה לטפל ברגל שלך".
רגל תותבת זה לא נורא כל כך, חשב ריק. זה אולי יהיה הרבה פחות נוח מרגל בדיוק כמו שלו, אבל לפחות אף אחד לא יצטרך לסבול בשביל זה. הרגל עשויה ממתכת קלה, לא כבדה בהרבה מרגל אמיתית, ומתחברת ישירות למערכת העצבים, כך שריק יוכל לשלוט בה בדיוק כפי ששלט ברגלו לפני שנקטעה. כיוון שהוא נער מתבגר, הרגל כוללת גם ברגים מיוחדים, בעזרתם יוכל לשנות את גובה הפרקים שלה ככול שיגבה. כשסיימה מריה לתאר את יתרונות הרגל הביונית שלה, נותרה לריק רק שאלה אחת – למה היא לא הוצעה לו מלכתחילה.
"תראה, יקר מאוד לייצר רגל כזו", ענתה מריה, "וגם חיבור למערכת העצבים הוא תהליך לא פשוט".
לייצר רגל ביונית זה יקר, אבל לגדל פוקימון במעבדה זה כנראה זול מאוד, חשב ריק. אבל הוא שמר את המחשבה הזו לעצמו. זה לא הזמן להתמרמר על דברים שכבר חלפו, החליט. רק דבר אחד היה חסר כעת: אישור של אפוטרופוס.
לאחר שג'יימס חתם על הטפסים, נקבע לריק תאריך להשתלה לעוד כמה ימים. אחריהם, יספיקו לו עוד כמה ימים נוספים בלבד להתרגל לביצוע פעולות פשוטות כמו הליכה, אך הוא יצטרך להתאמן עוד זמן רב כדי לשלוט כמו שצריך בריצה או שחייה.
"אני לא מבין", אמר ריק, "הרגל הזאת יקרה מאוד, אבל חשבתי שהדרקון האדום לא מסכים לממן לי עוד טיפולים".
"זה מה שהוא רצה, אבל שכנעתי אותו אחרת", אמר ג'יימס.
"מה אמרת לו?"
"בדיוק מה שאתה אמרת לי", ענה, "אחרי שהוא הבין למה תקפת את דוקטור פוג'י, הוא התחרט שכעס עליך כל כך בגלל זה".
"וחבל", הוסיפה ג'סי, "לצוות רוקט יש דברים חשובים יותר להוציא עליהם כל כך הרבה כסף".
"מזל שזה לא באחריותך", מלמל ג'יימס.
"בכסף הזה יכולנו לשכור עוד עשרה מאמנים, כל אחד מהם טוב ומנוסה יותר מילד בן 13".
13! לרגע המשמעות של המספר הזה לא נקלטה במוחו של ריק, אבל אז הוא הבין. בזמן שהוא שכב מחוסר הכרה בבית החולים, מלאו לו 13 שנים, והוא כלל לא הרגיש. כאשר מבחינתו הזמן קפא, העולם סביבו המשיך והתקדם. כולם – אנה, ג'ק, ריאן, ג'סי וג'יימס, כולם המשיכו בחייהם, מי יודע היכן הם נמצאים כעת, ורק הוא, ריק, איבד שבעה חודשים מחייו. מולו, ג'סי וג'יימס המשיכו להתווכח, אך מילותיהם חלפו מעל לראשו כמו בליל חסר משמעות, ממש כמו כל שאר העולם בחודשים האחרונים. לקח לו זמן לשים לב שהם הפסיקו לדבר וכעת רק בוהים בו.
"נו?" תבעה ג'סי בקוצר-רוח.
"מה?" שאל בפיזור.
"אין לך מה להגיד?"
לא היה לו מה להגיד. אבל איך אפשר להסביר להם שהוא עדיין מנסה לעכל את העובדה שהוא בן 13? למי שלא מבין איך הוא מרגיש, זה כנראה לא נראה כמו עניין גדול. הם לא יבינו, בטח לא ג'סי. במקום לדבר, ריק פשוט הסתובב, צולע משם על הקב שלו, כאשר צעקותיה של ג'סי נבלעות אחריו באוויר.
בזמן הזה, ריק דווקא שמח לחזור למחשב שלו ולבקש שאף אחד לא יפריע לו. הוא יכול היה לשקוע בעבודה המונוטונית ולא לחשוב על שום דבר, ובתירוץ שעליו להתרחק, הוא יכול היה להרחיק ממנו את כולם מלבד ונדי, האחראית על המחסן. במיוחד הוא לא רצה שפרסי תראה אותו במצב הזה. כשותפה שלו לצוות, יהיה עליהם להסתדר יחד מעתה והלאה, והוא לא רצה שהרושם הראשוני שלה עליו יהיה קודר וקטנוני. נראה שהיא עצמה לא להוטה לספר לו יותר מדיי על עצמה.
"אז מה מביא נערה בגילך להצטרף לצוות רוקט?" שאל אותה פעם, ביום הראשון שלהם במחסן.
"תשאל את עצמך. מה הביא אותך הנה?"
הוא נאלץ לחשוב מעט. "אני לא מצאתי את המקום שלי בחיים", ענה לבסוף.
"גם אני לא", זו התשובה היחידה שקיבל ממנה.
פרסי הייתה מבוגרת ממנו בשנה, ומיחסה של ונדי אליה, דומה היה לו שהיא כמעט מאוהבת בה – ונדי העריכה מאוד ידע במחשבים, שהיה כמעט הדבר היחיד שנדרש לעבודה במחסן, ופרסי הייתה ממש אשפית בתחום. בזמן שריק עבד בעיקר על טבלאות נתונים משעממות, פרסי התעסקה עם דברים שנראו הרבה יותר מעניינים, כמו סימולציות לפריצת קודים ומערכות אבטחה, והוא חשד שמדיי פעם היא גם מבצעת פריצה אמיתית. ריק לא ידע כמה זמן היא כבר נמצאת במחסן ומתאמנת עליהן, אבל זה כנראה היה מספיק זמן כדי להגיע לרמה של מומחית.
"מי לימד אותך את כל זה?" שאל אותה.
"לימדתי את עצמי", ענתה, "כשהייתי בבית הספר, הייתי נועלת את עצמי במעבדת המחשבים למשך שעות במקום לחזור הביתה".
"למה? היה לך כל כך רע בבית?"
"לא רע, סתם משעמם", ענתה בקצרה, "לא היה מה לעשות שם. עד גיל 6 אפילו לא ראיתי מחשב".
"טוב, בהחלט השתפרת מאז".
"מאז שהייתי ילדה קטנה ולא ידעתי כלום על העולם? ברור".
היא הסיטה את מבטה ממנו והמשיכה להקליד. היא הקלידה בצורה עיוורת, במהירות שיא, במיומנות שריק היה יכול רק לחלום עליה, למרות שמחשבים לא היו זרים לו.
"למה הדרקון האדום רוצה בכלל להוציא אותך מהמחסן? נראה שכאן המקום הטבעי שלך".
"אני לא באמת מועילה כאן. אני יכולה לחלץ מידע מהרשת, אבל זה לא מביא כסף לאף אחד".
"עם כל הידע שלך, גניבה ושוד מתאימים לך יותר?"
"למה לא?" ענתה, וכשנראה לה שלא הבין את התשובה, הפסיקה את עבודתה והסתובבה אליו, "אתה בטח מדמיין שוד בצורה מאוד רומנטית. להיכנס לבנק, לנופף באקדח ולברוח עם הכסף, נכון? זה כבר לא עובד ככה. היום הרבה יותר קל להשתמש במחשב".
"לפרוץ לבנק דרך המחשב?"
"בדיוק. בימינו אין כסף בבנקים, רק מספרים אלקטרוניים. כל מה שצריך הוא להעביר כמה ספרות על שם חשבון פיקטיבי, ולמשוך את הכסף לפני שמישהו שם לב מאיפה הוא הגיע".
"אם הכול ממוחשב, למה את לא עושה את זה מכאן?"
"זה לא פשוט כמו שזה נשמע", ענתה פרסי, "הבנקים לא טיפשים. הם לא מחוברים לרשת הרגילה, אלא לרשת מקוונת מקומית. אתה צריך להתחבר אליה פיזית כדי לפרוץ לשם, וגם אחרי שאתה מצליח, יש לך מערכות אבטחה רציניות להתגבר עליהן. לא חשוב כמה סימולציות עברת, הרבה פעמים זה עניין של מזל".
"הבנתי", ענה ריק, "אז אם יש לך את הכישרון, למה את לא עושה את זה בעצמך? את הרי לא צריכה את צוות רוקט ולא צריכה לחכות עד שלי תהיה רגל חדשה".
"צוות רוקט כאן כדי לתת לך גב. לא חשוב כמה אתה מוכשר, אתה עדיין תיתפס לא מעט. אתה תצטרך מישהו עם קשרים במקומות הנכונים שישלם לך את דמי הערבות, שידאג להעלים ראיות נגדך, למחוק תיקים קודמים נגדך. אחרת מספיקה טעות אחת כדי למצוא את עצמך בכלא להרבה מאוד שנים".
"מצד שני, רוב הכסף שהשגת הולך אליהם", אמר ריק.
"הם עדיין משלמים טוב".
"גם עבודות חוקיות משלמות טוב".
"אם אתה כאן, כנראה שגם לך הייתה סיבה לא לבחור בעבודות החוקיות".
ובמילים אלה היא הסתובבה בחזרה למחשב שלה, מבהירה שהיא לא תדבר על זה עוד.
כדי לא להסתבך שוב עם הפרסיאנים, ריק עף בחזרה לבית החולים בעזרת פידג'י של פרסי. בינתיים ג'סי וג'יימס הלכו לשם ברגל, במטרה לחכות לריק כשהוא עובר את ההשתלה.
"תודה שבאתם איתי", אמר כשישב שוב בכיסא-גלגלים בחלוק לבן, "במיוחד את, ג'סי. חשבתי שלא תגיעי".
"לא עשיתי את זה בשבילך. אני מחכה בדיוק כמוך לעוף מפה למחוז הוואן", אמרה.
לרגע אחד ריק חשב שהוא לא שמע טוב.
"מחוז הוואן?" שאל, "מה פתאום לשם?"
"אפשר לומר שקיבלנו את הרעיון הזה בזכותך", אמר ג'יימס, "זוכר ששאלת למה לא כל החיילים סורקים את כל המחוז בחיפוש אחר מאובני אירודקטייל? ובכן, את מחוז קנטו קצת קשה לסרוק, כי שם כבר מכירים את צוות רוקט וישימו לב אם נחטט יותר מדיי. אבל במחוז הוואן אף אחד לא מכיר אותנו, לכן זה בהחלט אפשרי".
"כמובן שלא נסרוק אותו לאורך ולרוחב כמו הרעיון הטפשי שלך, אבל נוכל לחפש בלי לעורר את החשד של אף אחד. לצוות רוקט אין דריסת רגל בהוואן".
"אבל אתם אלה שאמורים להדריך אותי בצוות רוקט", אמר ריק, "מה אני אמור לעשות אם אתם תהיו בהוואן?"
"שאלה טובה. כנראה שתצטרך לשבור את הראש בעצמך ולהתבגר כבר".
ריק הביט בג'יימס, מקווה לקבל ממנו תשובה טובה יותר. אבל הוא רק הנהן בראשו.
"מצטער, אבל ג'סי צודקת", אמר, "אתה לא יכול להיות תלוי בנו כל הזמן. טיפלנו בך במשך כל הזמן שהיית על האי הזה, אבל בסופו של דבר נצטרך להיפרד".
"בסופו של דבר, לא עכשיו! עכשיו עדיין בקושי הצטרפתי!"
"אז כדאי לך להתרגל מהר", הציעה ג'סי.
בדיוק אז נכנסה מריה לחדר והזמינה את ריק לבוא איתה.
"הכול מוכן. אנחנו מחכים לך".
ריק הביט בשניהם, לא מאמין שהם עומדים להיפרד. הוא חיכה כל כך הרבה זמן לרגע בו יוכל ללכת שוב. למה אפילו עכשיו משהו חייב להעיב על הרגע הזה?
למחרת בבוקר, ריק התעורר וכבר לא מצא לצדו את ג'יימס או את ג'סי. במקומם חיכתה לו פרסי, שישנה על כיסא לצדו והפידג'י שלה על ברכיה. לידו כבר חיכתה לו ארוחת הבוקר שלהם, שהורכבה מארבע פרוסות לחם, שני תפוחים ושתי פחיות שתיה. אבל לפני שבכלל חשב על לאכול, ניסה לקום מהמיטה וללכת. הרגל שלו, שנראתה יותר מכול כמו מוט מתכתי עם נעל ברזל בקצה, השמיעה קולות משונים והייתה כבדה מעט, אבל נראה שאימונים יפתרו זאת. הוא לקח את שתי הפחיות בידיו והחל להתאמן איתן שוב. הוא השתפר בזה מאוד בימים האחרונים, ולא נראה שייקח עוד זמן רב לפני שיצליח לחזור שוב לאיתנו. אבל הפעם הוא ניסה לעשות זאת בעמידה, ומשקלן של הפחיות היה כבד מדיי בשבילו. הוא צנח ארצה ברעש גדול שהעיר את פרסי ופידג'י.
"מה?" שאלה בבהלה, "ריק, אתה בסדר?"
היא קמה מהר, כאילו לא התעוררה רק עכשיו, וניגשה להושיט לו יד. אך ריק לא לקח את ידה.
"אני רוצה לנסות לבד", אמר.
הוא הניח את ידיו על הרצפה וניסה לקום בכוחות עצמו. רגלו המתכתית הגיבה כאילו הייתה זו רגלו המקורית, אך היא רעדה כאשר ניסה להקים את עצמו. הוא התנדנד מעט במקומו, אך כעבור כמה שניות הצליח לייצב את עצמו. הוא התכופף והרים את הפחיות, ניסה לייצב אותן כך שלא ירגיש את המשקל העודף, והושיט אחת מהן לפרסי ביד רועדת.
"קחי", אמר, "זה שלך".
"תודה. גם לי יש משהו בשבילך".
היא הוציאה מכיסה את הפוקיפון הישן של ריק, שקיבל בזמנו מפרופסור אלם. המכשיר היה כבוי כעת, אבל כשריק ענד אותו על זרועו, הרגיש שקיבל בחזרה עוד חלק מעצמו שהיה חסר.
"ברוך הבא לצוות רוקט", חייכה אליו.
8 תגובות
אחלה פרק
כמו באנימה ג׳סי וג׳מס גם בהוון
וואי ג'סי ממש חרא לריק…אני לא מבינה למה היא שונאת אותו!
ייאיי! יש לו רגל!
יאי!
מעניין איך ריק ופרסי יסתדרו.
בינתיים הם מסתדרים בצורה לא רעה!
אחלה פרק