ראשי / יצירה / מוצאים את מיו / מוצאים את מיו – פרק 15 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

מוצאים את מיו – פרק 15 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

"פאק!" צעקתי. לא שמתי לב לעוצמת הקול שלי עד ששמעתי ספירואים עפים מהעצים שלצידי בכדי לחמוק ממקור הרעש המסתורי והמפחיד. לא ידעתי מה הסיסמה בכדי להיכנס לבונקר של לנה, והתחלתי לנסות ולהקיש מספרים אקראיים כדי לנסות לראות אם אוכל לפצח את הקוד. 4364 3542 7890 #231. שום דבר לא הצליח. הסתכלתי על השעון וראיתי שעברו כבר יותר מעשר דקות מאז שהתחלתי לנסות ולפתור את תעלומת הקוד. לפתע עלתה מחשבה במוחי והחלטתי לראות אם כיוון המחשבה שלי אפשרי. נגעתי במסך המגע בשעון ונפתח מקבץ של אפליקציות. הסתכלתי עליהן בתקווה לגלות אפליקציה מועילה שתספק לי לפחות קצה חוט לגבי הקוד. 'יש!' חשבתי לעצמי כששמתי לב לאפליקציה שהתמונה שלה הייתה מנעול ומתחתיה נכתב "פורץ מנעולים". מתוחכם. לחצתי על האפליקציה וישר נפתח לי מסך שעליו יש ארבע קוביות ויצא מן חוט חשמלי מצד השעון. מתחת לקוביות שעל המסך נכתב: "החזק את הכבל על משטח המנעול" וכך עשיתי. תוך שניות אחדות הופיעה לי ספרה ראשונה- 1 וכך גם השאר.

1973.

לחצתי את הספרות במנעול והסיסמה אושרה. הבונקר נפתח, הרמתי את לנה המעולפת על ידי והכנסתי אותה פנימה. השכבתי אותה על המיטה הראשונה שראיתי, דבר שלקח בערך חמש דקות למצוא מרוב חדרים וסיעופים. 'מה אני עושה עכשיו? אני לא יכול להשאיר אותה ככה', חשבתי.

"ויילפלום, צא" תפסתי את הפוכדור של ויילפלום בידי ולחצתי עליו, מגודל של כדור גולף הפוכדור גדל לגודל של כדור בגודל האגרוף שלי ו-ויילפלום יצא מתוכו. אף פעם לא באמת שמתי לב עד כמה הפוכדור, שנראה כל כך ברור מאליו, מורכב כל כך. הסתכלתי על ויילפלום ואז הסתכלתי על לנה ונראה כי ויילפלום הבין מיד מה חשבתי, אבל גם לו לא היה יותר מדי מה לעשות, הוא לא ידע איך לעזור לה. מחמת אי הידיעה התחלתי ללכת מהבונקר והשארתי את לנה לעצמה. נזכרתי שלקחתי את הפוכדור הצהוב-לבן מלנה אז חזרתי על עקבותיי, הוצאתי את הפוכדור מתיקי והנחתי אותו לצדה של לנה. התחלתי ללכת עד אשר שמעתי אותה, נאנחת מחמת הכאב כנראה. הסתובבתי אליה, אבל התברר לי כי היא לא לבד.

"שיימין", אמרתי לעצמי. שיימין ישב ליד לנה, במקום הפוכדור ששמתי קודם לידה. שיימין הסתכל אלי בעיניו הקטנות והפרח הוורוד שלצד ראשו זרח בצבע וורוד זוהר. לנה התחילה לנוע באי נוחות על המיטה, אבל היא מיד חזרה לישון. החלטתי שלא אעזוב עד שלנה תקום ותספר לי מה קרה לה, למה היא תקפה אותי.

"מה אתה עושה פה?" שמעתי קול מתוך שינה. התעוררתי וראיתי את לנה יושבת על המיטה שהנחתי אותה עליה, מתאמצת מאוד להישאר ישובה.

"בוקר טוב לך" אמרתי בשעשוע, לא ממש שמתי לב לתוכן השאלה מאחר וחשבתי שחלמתי אותה.

"למה אתה פה, אדריאן?" בחיים לא אמרתי לה את השם שלי.

"איך את יודעת את השם שלי?"

"אני… פשוט יודעת" היא אמרה. הסתכלתי אליה, אבל היא לא העזה להסתכל עלי.

"מה קרה לך שם? למה תקפת אותי?"

"עשיתי מה שהכי טוב בשביל האזור, ובשביל מיו", היא השיבה. הפעם בלי לדאוג להחסיר את השם מיו.

"איך מיו קשור לכל זה?"

"מיו בחר בי להגן על האזור מאנשים שמנסים לחדור אליו ולהרוס אותו" היא הסבירה, "זו הסיבה שאנשים באים לכאן. הם רוצים לתפוס את מיו בכדי לשחרר את הקסם שלא מאפשר להרוס את הסביבה כאן ולהקים אזור תיירותי. אנשים תמיד ינסו להרוויח כסף, את זה מיו כבר יודע."

"אז את יודעת איפה הוא? אני מתכוון, איפה מיו?"

"לא, באמת שאין לי מושג. לעיתים מיו בא לבקר ולפעמים כשאני יוצאת מהבונקר לטייל הוא בא לומר שלום. הוא נחמד, מיו, אבל תמיד יהיו את אלו שינסו להרוס הכל." היא נשמעה מתוסכלת. הבנתי אותה. חשבתי לעצמי מה היה קורה אם יום אחד היא לא תצליח במשימתה. מה יקרה אם יום אחד האדם הלא נכון יהרוג את מיו בכדי להפוך לאדם מרוויח. זה יהרוס אותה.

"אני מבין. יש  לי עוד שאלה, למה את מספרת לי את כל זה עכשיו? למה לא יכלת לספר לי את זה קודם?"

"לא סמכתי עליך. קודם התבוננתי לתוך הנפש שלך, לראות איזה בן אדם אתה. נראית לי בן אדם טוב, אבל לא יכולתי להיות בטוחה. נלחמתי בך כי חשבתי שזה יגרום לך ללכת מפה. ועכשיו אני בוטחת בך, כי כל מי שנלחמתי נגדו לא הפגין חמלה כזו כלפיי. החזרת אותי לביתי לאחר שניצחת אותי ולא היית חייב לעשות זאת. עכשיו אני יודעת שאתה טוב. עכשיו אני בטוחה בזה". המילים גרמו לי להסמיק.

"תני לי לטפל בך, את נראית מותשת", אמרתי.

"אין צורך, שיימין יטפל בי. תוך שעה ארגיש טוב יותר. תודה אדריאן". שוב פעם השם שלי.

התחלתי להסתובב בבונקר של לנה. עברתי כל כך מהר עד שמצאתי מיטה קודם עד שלא הספקתי לקלוט שום פרט מהבונקר. כשיצאתי מהחדר שבו לנה שכבה, הגעתי לחדר שבגודלו היה דומה מאוד ללובי של מלון מפואר. הייתה בו נברשת גדולה ושעון קוקייה מעץ. בכללי החדר היה שונה מאוד מכל מה שראיתי עד כה בבונקר. לדוגמה, הוא היה בנוי מבטון ולא ממתכת. ליד השעון נח פסנתר גדול ולידו כיסא הפסנתרן.

יצאתי מהחדר הגדול והגחתי לחדר שדלתו מוקמה בדיוק מול החדר שבו נחה לנה. החדר היה קטן יותר, אך עדיין מרשים. הוא היה בנוי ממתכת, צבועה בצבע שחור ובתוך החדר נמצאו עוד גאדג'טים. הסתכלתי עליהם, אך לא לקחתי. יש לי את כל מה שאני צריך בשעון שלי. הגאדג'טים בחדר הזה נראו אלימים יותר ממה שראיתי בכניסה לבונקר. היו שם אקדחים שיורים ווי תפיסה, להביור, ואפילו בזוקה. לא חשבתי שלילדה בגיל שלי יש אפילו את הכוח להרים בזוקה, שלא לחשוב על להשתמש באחת כזו. הבחנתי במנורת שולחן קטנה ניצבת על פינת השולחן ולידה מסגרת תמונה. לחצתי על המתג של המנורה ונדלק אור מסנוור לאחר שניה וחצי. הסתכלתי על התמונה. ראיתי שם את לנה בתור ילדה קטנה. היא רצה בשדה מלא פרחים, רודפת אחרי גראולית' קטן. מכל הדברים שהיו בתמונה דבר אחד קטן תפס את תשומת ליבי. אם השנה היא 2015, ולנה היא בערך בגילי, איך יכול להיות שהתמונה צולמה בשנת 1977?

2 תגובות

  1. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    אוהו!!!

  2. אולי היא הייתה קפואה בזמן?
    מיו יכול לעשות דברים כאלה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.