מוצאים את מיו – פרק 16 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

התמונה לא נראתה ישנה. היא נראתה כאילו חזרה הרגע מפיתוח בחנות הצילום. התבוננתי שוב על השנה שבה התמונה פותחה – 1977? זה לא הגיוני. הסתכלתי על הסביבה בתמונה שוב. רק עכשיו נזכרתי בארקניין הגדול שלנה נלחמה נגדי איתו. יכול להיות שהארקניין הגדול הזה היה הגראולית' הקטן ששיחק עם לנה בשדה?

הכנסתי את התמונה לכיסי וחזרתי לחדר שבו לנה שכבה. לנה כבר הייתה ערנית ונראה שפצעיה כמעט נרפאו לחלוטין. שיימין כבר לא היה בחדר ובמקומו הופיע שוב פעם הכדור הצהוב-לבן המוזר שאליו נעלם ארקניין לפני כן.

"יש לי שאלה".

"כן?" השבתי.

"אתה נכנסת לחדרים אחרים כששכבתי כאן על המיטה?"

"כן", אמרתי.

"אה, טוב".

"למה?" שאלתי.

"כי… יש כאן דברים שאנשים לא צריכים לראות. הם לעיניים שלי בלבד".

"אל תדאגי, לא התעמקתי כל כך בחדרים, סתם עברתי בלובי כאן והתרשמתי", גיחכתי. ידעתי שאני לא צריך לשקר ובכל זאת עשיתי את זה. הייתי צריך לשאול אותה כבר מההתחלה לגבי התמונה, למה היא כל כך צעירה אם התמונה צולמה כל כך ממזמן. לא חשוב, העיקר שהיא לא יודעת כלום. הייתה שתיקה מביכה של כמה שניות. הרגשתי מוזר ושוב שמעתי דברים בראשי, אבל הפעם היה זה רק קול, לא היה חלום מסוג כלשהו.

"תשאל", הקול אמר, "תשאל כבר".

"אהה.. קצת לא נעים לי. אני מוכרח לשאול אותך: האם תרצי לבוא איתי לחפש אחר מיו?"

"מה זאת אומרת לחפש אחר מיו? חשבתי שאתה כאן רק כדי לחקור". היא הסתכלה עלי במבט חושד, כאילו כל מערכת האמון שבניתי איתה מתחילה להתמוטט מהר כמו בניין שפוצצו לו את היסודות.

"אני כאן בגלל חקירה, זה נכון, אבל אממ…" ואם היא תחשוב שסרג' מנסה להכאיב ולעשות רע למיו? "אני החלטתי בתור מטרה צדדית למצוא את מיו ולחקור עליו".

היא הסתכלה עלי עוד כמה רגעים. לאחר מכן היא הפנתה את מבטה ממני והסתכלה לתקרה, "טוב".

התארגנו במשך כשעה וחצי. יותר נכון היא התארגנה במשך שעה וחצי ואני עזרתי לה לבחור מה לקחת באותו הזמן. היא לקחה כמה מהגאדג'טים שראיתי בחדר בו מצאתי את התמונה, הרבה אוכל ומים, ותיק גדול בו היא תוכל לדחוס את כל הדברים.

"למה הסכמת כל כך מהר להצעה שלי?" שאלתי פתאום.

"אני רק רוצה מה שטוב בשביל מיו", היא הסתכלה עליי וחייכה. הרגשתי מוזר, משהו בלנה השרה בי ביטחון.

"הבנתי אותך", אמרתי, "כדאי שנשאר כאן הלילה. עומד להחשיך בקרוב ואני לא חושב שכדאי שנראה מה קורה שם בחוץ".

"אוקיי. אני רק אשים את התיק שלי ליד הדלת בכניסה ואני כבר אגיע לארגן לך איזו מיטה".

"אין צורך", השבתי, "יש לי את כל מה שאני צריך בתיק שלי".

עוד חלום. הפעם היה זה חלום על סרג'. הוא היה ממש לידי. הוא התנשף והתנשם בעוצמה ובמהירות כאילו הוא ראה את הסיוט שלו. הוא התקרב אליי, התכופף ותפס בחולצתי. עד עכשיו אף אחד מהחלומות שלי לא התייחס ישירות אליי, חוץ ממיו. סרג' אחז בחוזקה בחולצה שלי, ניער אותי ולי לא היה דבר לעשות בנידון. "ילד, איפה מיו?!" הוא שאל, אבל לא הייתה לי תשובה. רגע… מה זה? ראיתי משהו, מקום זוהר באזור אפל. דומה למערה שמכוסה בקריסטלים זוהרים בסופה, אך הדרך אליה חשוכה. ראיתי את הצל שלו. הצל התקרב אלי, אבל שום דבר אחר חוץ ממנו. פה ומתוכו שיניים חדות כתער הגיח מתוך הצל.

"אההה", קמתי בנשיפה קצרה וחלושה. לנה עדיין ישנה, אבל אני חשתי במשהו. עדיין היה לילה. ישנתי בתוך שק השינה שלי, אשר ממבט אחד נראה מסורבל ולא מספק, אבל כשנכנסים לתוכו הוא נוח ושליו. החדר היה סגור, אבל הייתי בטוח שיש משהו בחוץ. הכנסתי את שק השינה שלי לתיק, ידעתי שלא אשוב עוד לישון.

פתחתי את הדלת והיא נפתחה בדממה. 'לא אופייני לי לחלום על דברי אימה' חשבתי לעצמי. ניסיתי להוציא את עצמי ממצב של לחץ ופחד ככל יכולתי, אבל הצל שוב ושוב נראה במוחי. לא יכולתי לסלק אותו משם. ראיתי את הצל פתאום. הוא היה אמיתי. הרגעתי את עצמי ואמרתי לעצמי שאין סיבה להילחץ. זה בטח אחד הפוקימונים של לנה שמסתובב בחופשי. אבל אז ראיתי אותו.

כמו מתוך סרט אימה הצל עלה מתוך הרצפה וחשף את עצמו. הוא היה בגובה של יותר משני מטרים. לא היה לו פה, אך מתוך חור בראשו נראתה עין אחת אדומה אשר זהרה באור אדום ומאיים. על גופו נראה פרצוף מלאכותי אשר נועד להפחיד את החלשים וידיו היו אפורות וגדולות כמו בולי עץ.

מרוב בהלה נפלתי אחורנית ונלחץ לי השעון. השעון גילה לי כי זהו בעצם פוקימון, ששמו דאסקנואר. שמעתי עליו סיפורים בתור ילד, איך שהוא מגיח מעולם המתים ומצווה לתפוס אנשים בכדי להביאם לאותו עולם אבדון.

הוא התקרב אלי באיטיות, שולח את ידיו אלי. לפתע חשתי סחרחורת ולא הרגשתי שולט בגופי יותר. דאסקנואר אחז בי בחוזקה, אך לא הצליח לגרור אותי. כל המוח שלי השתתף בקרב על הגוף שלי. כל התודעה שלי נלחמה בתודעתו של דאסקנואר. ראיתי דברים נוראים מהעולם הבא. אנשים חסרי תוכן הולכים בלי לדעת לאן, אנשים שנשארו רק גוף ותודעתם נשאבה למקום לא ידוע. אנשים שהתחננו לצאת וזעקתם לאהובים שלהם כבר לא משנה דבר.

ואז שמעתי משהו ותודעתי חזרה מהמלחמה שהייתה כלואה בה.

דאסקנואר נסוג לאחור מעט ואיבד את אחיזתו בי. שוב פעם נפלתי ונחתי  על הרצפה בעוצמה. עיוותי את פני בכאב והבטתי מעלה מעט. ראיתי את רגליה של לנה ורגליים של פוקימון שלא זיהיתי. התאמצתי יותר וראיתי את הפוקימון עצמו. הוא היה נמוך מלנה, ציפורני ידיו ורגליו היו דוקרנים גדולים ועל ראשו של הפוקימון היה כתר אדום ואבן חן כתומה-זהובה.

"וויבייל, תשתמש בדופק אופל!" לנה אמרה. מתוך ידיו של וויבייל יצאו סלילים שחורים שנמתחו ופגעו בדאסקנואר במכה ישירה.

דאסקנואר לא וויתר והוא השתמש במה שנראה כאגרוף אש. אגרופו התלקח במהירות ופגיעה בוויבייל כמעט ולא הייתה נמנעת לולא וויבייל היה מהיר במיוחד והתחמק בקפיצה אדירה רגע לפני שהאגרוף פגע בו.

"וויבייל, תשתמש בטופר אפל". וויבייל הוציא מטפריו הענקיים טפרים אפלים וגדולים עוד יותר מקודמיהם והוא רץ אל דאסקנואר במהירות. לרוע מזלו, דאסקנואר התחמק מהמתקפה ותקף במתקפת פתע של אגרוף אש נוסף. וויבייל הוטח ברצפה בעוצמה שכמעט חרכה אותה.

קמתי ממקומי ותפסתי באחד הפוכדורים שלי. "גנגר, צא!" אמרתי ופתחתי את הפוכדור לרווחה. גנגר יצא בחיוך הרחב האופייני והכל כך מעורר בעתה שלו.

"תשתמש בקרן בלבול ואז באגרוף אופל!" אמרתי. גנגר ריכז את מבטו אל דאסקנואר והוציא גלים על קוליים שבלבלו את דאסקנואר בדיוק כשהתקרב אל וויבייל בכדי לבצע מכת מחץ. דאסקנואר לא היה מרוכז וזו הייתה ההזדמנות של גנגר. הוא קמץ את אגרופו ופתאום צל גדול יצא ממנו ופגע בדאסקנואר בעוצמה.

דאסקנואר הביט בגנגר בריכוז, כאילו מפחד לאבד את הפוקוס. הוא התקרב אל גנגר לאט ובזהירות והמשיך להסתכל עליו. גנגר פתאום נתקף בהלה והסתתר מאחורי.

"גנגר, מה קרה?" שאלתי. ראיתי את מבטו של דאסקנואר. הוא בהחלט היה מאיים וכל אדם חסר ניסיון היה נתקף בהלה ובורח.

"גנגר, תקשיב לי, אתה צריך להיות חזק עכשיו. אנחנו סומכים עליך גנגר", הוא לא הקשיב.

"קדימה גנגר, תתקוף באגרוף אופל", אמרתי לו בתזזיות. הוא שוב לא הקשיב.

"גנגר, בבקשה", אמרה לנה. גנגר הסתכל על לנה בעיניים גדולות ומבועתות, אך לאחר מכן חזר להסתכל על דאסקנואר במבט של זלזול וחיוכו חזר. גנגר תקף עם אגרוף אופל וחבט הלוך ושוב בדאסקנואר שלא היה מוכן למתקפת הפתע.

דאסקנואר נעלם במכת המחץ של גנגר. אני ולנה פלטנו אנחת רווחה כשזה קרה. החזרתי את גנגר לפוכדור שלו בקריאת "עבודה טובה". וויבייל הפך לפוכדור הצהוב-לבן כמו כל שאר הפוקימונים שראיתי שלנה החזיקה.

"נקווה שדברים כאלו לא יקרו במסע עצמו", אמרה לנה והתנשמה.

"אל תדאגי", השבתי, "אני בטוח שדברים כאלו יקרו", ובמילים אלו החלטנו לחזור לישון, לקום בבוקר מאוחר יותר משהחלטנו בהתחלה ולהתחיל לזוז.