פוקימון; במהירות החושך – פרק 55: במדבר / איידן סוייר

בין ההרים במזרח הספארי שכן קניון גרמפא הצחיח, מדבר צל-גשם מובלע בין היערות והחורשים שכיסו את רוב שטח הספארי. הגשמים כבר החלו לרדת, אבל הקניון נותר יבש בינתיים, למזלם של ריק ופרסי שבילו בו כבר כמעט חודש שלם. הם סרקו כל פינה על פני השטח, אבל לא נמצא זכר למאובנים. גם הנוף המדברי הסלעי, שהיה שונה כל כך ממה שהיו רגילים אליו, כבר החל להימאס עליהם.

רייהורנים ענקיים אכלסו את הקניון בהמוניהם. הם דמו לקרנפים בעלי עור קשה כמו אבן, ולריק היה ברור שלא כדאי להרגיז אותם, אפילו אם הפוקימונים שלהם היו עמם. בשבוע הראשון הם זכו לראות עדר שועט של רייהורנים חולף במרחק מטרים ספורים מהם, מרעיד את האדמה ומרסק סלעים קטנים בדרכו. פרסי חשבה שחייהם ניצלו בנס, אבל ריק חשב אחרת. לדעתו, הרייהורנים לא התכוונו כלל לפגוע בהם. למרות חזותם המאיימת הם היו פוקימונים עדינים, כיוון שהם לא פחדו משום דבר שעלול לפגוע בהם. פוקימוני עשב ומים לא היו קיימים בקניון גרמפא, ובני-אדם ללא פוקימונים לא היו מסוכנים להם. הפוקימונים היחידים באיזור שהיוו איום על רייהורן היו הקיובונים, אבל בניגוד לרייהורנים, הם נהגו להתבודד, וריק היה בספק שקיובון קטן עלול להיות מסוכן לעדר שלם.

קיובון היה פוקימון קטן שנהג לחבוש גולגולת על ראשו ולהשתמש בעצם ככלי-נשק, וגם בו ריק ופרסי נתקלו פעמים רבות. על פי הסיפורים, העצמות היו שייכות לאימהותיהם המתות של הקיובונים, אבל ריק הטיל ספק באמינותם, כיוון שלא נתקל כלל בקיובונים שלא חבשו גולגולות. באחד הימים, כאשר סרקו את הספארי, נתקלו בביצת פוקימון נטושה. ריק האמין שזוהי ביצה של קיובון, ושאימו פשוט נוטשת אותו לאחר ההטלה, ולכן הקיובונים בודדים. כיוון שלא נראו שאריות גופה ליד הביצה, לקיובון שיבקע ממנה לא יהיה מהיכן לאסוף את העצמות שלה אפילו במידה והיא אכן מתה. הוא החליט לבדוק במחשב איך נראית ביצה של קיובון ברגע שיחזרו לעיר, כדי לוודא שזה באמת מה שהיא הייתה.

לעומת זאת, הם גילו שכאשר קיובון מתפתח למארוואק, הוא כבר לא כל כך מתבודד. אמנם לא יצא להם כמעט להיתקל במארוואק, אבל הם שמעו צלילי תיפוף מסתוריים במשך כל שהותם בקניון, ובסופו של דבר גילו את מקורם: זו הייתה מארוואק מכה בעצם שלה על סלע, מתקשרת עם חבריה כמו בקוד מורס, והם עונים לה בנקישות שהדהדו בחזרה מן ההרים שמסביב. זו הייתה הפעם היחידה שריק ופרסי נתקלו במארוואק, וכאשר היא הבחינה בהם, היא רצה אל מסתור בין הסלעים ונעלמה מן העין.

כל זה היה מרתק בשבוע הראשון. לאחר מכן, שניהם רק רצו למצוא את המאובן ולחזור הביתה.

פרסי התעוררה באותו בוקר בנווה המדבר שבו ישנו, לצלילי נקישות העצמות הרגילות על הסלעים וקולו של ריק מדבר בפוקיפון שלו. בצד השני של השיחה נשמע קולו של אביו.

"אני חושב שאנחנו כבר ממש קרובים", אמר ריק.

"אתם כבר יודעים אילו מאובנים יש שם?"

"אני מקווה שנמצא אירודקטיילים, אבל גם אם לא, בטוח יש שם פוקימונים מרתקים".

"ומה תעשה אחר כך?"

"אני לא יודע", ענה ריק, "אני בטוח שאני אמצא משהו. בטח אמשיך להסתובב ולחפש עבודות כאלה".

"למה שלא תיקח הפסקה ותחזור הביתה? אני אשמח לראות אותך".

"נראה. אני מקווה שיסתדר".

"תעדכן אותי כשתדע", אמר ג'ק, "אני אוהב אותך, ריק".

"גם אני אותך, אבא".

לאחר שניתק את השיחה, פרסי התיישבה בשק השינה שלה.

"אז סיפרת לאבא שלך שאתה צד מאובנים", אמרה.

"רק את זה. לא שום דבר שקשור לצוות רוקט".

"יכולת להמציא משהו שקצת פחות מסגיר אותנו".

"הייתי חייב להמציא סיפור כיסוי", אמר ריק, "לא קל להמציא סיפור על המקום, הרבה יותר פשוט להשתמש בפרטים אמיתיים. חוץ מזה אני שונא לשקר לאבא שלי".

פרסי לא רצתה לענות על זה. כרגע, לנסות לשכנע את ריק לשקר לאבא שלו נראה לה כמו פשע חמור יותר מכול מה שעשתה אי-פעם.

"אז אבא שלך חושב שאתה עושה בדיוק את מה שאתה עושה כרגע, רק לא כחלק מצוות רוקט?"

"כנראה. אלא אם ריאן הלשין עליי".

"חשבתי שגם ריאן לא ירצה לפגוע באבא שלך", פרסי קימטה את גבותיה.

"אני כבר לא יודע. לפעמים יש לי הרגשה שאבא שלי יודע הכול ורק מחכה לרגע שאני אתוודה, ואני ממשיך לשקר רק בשביל הסיכוי הקטן שאולי אני טועה".

"לא נשמע שהוא יודע".

"אלא אם גם הוא משחק את המשחק, בדיוק כמוני", ענה ריק, "אנחנו אבא ובן שמשקרים זה לזה ומעמידים פנים שהכול בסדר, עוד בן אחד שרוצה להרוג את אחיו, ואימא שבכלל לא שם. ממש משפחה למופת".

לא ברור אם היה זה מצב הרוח השפל של ריק בעקבות אותה שיחה מהבוקר או העובדה שהאוכל שלהם נגמר באותו יום, אבל בשלב מסוים הגיעה נקודת השבירה – ריק נאלץ להשלים עם העובדה שהם בזבזו כבר זמן רב מדי בקניון גרמפא, ועדיין לא ראו זכר למה שחיפשו. כאשר עלו במעלה הר תחת השמש הקופחת, ריק מעד לפתע על סלע בולט. הוא נפל על האדמה הקשה ופרסי רצה אליו.

"אתה בסדר?" נבהלה.

ריק היה בסדר, רק בגדיו היו מכוסים קצת אבק. למרות זאת הוא לא מצא את הכוח לקום על רגליו.

"נמאס לי", רטן.

"רוצה לנוח?"

"לא. נמאס לי בכלל", אמר.

"למה אתה מתכוון?"

"שכול העניין הזה היה שטות", ענה ריק, "בשביל מה היינו צריכים לבוא הנה ולרדוף אחרי מאובנים? למה חשבנו שאנחנו טובים יותר מכול חייל של צוות רוקט לפנינו?"

"הגענו רחוק יותר מכולם", הזכירה לו פרסי.

"אולי זה רק בגלל שהיה להם שכל לוותר מוקדם יותר".

פרסי הושיטה לו יד.

"בוא", אמרה, "נמצא מקום עם קצת צל".

"ואז נעוף מפה?"

"לא. ננוח עד שתירגע, ואז נמשיך".

"אני לא ממשיך", אמר ריק, "בואי נלך מכאן. נמאס לי".

פרסי נאנחה. "אתה יודע מה? גם לי נמאס", אמרה, "נמאס לי מהמדבר ונמאס לי מהשמש ונמאס לי מהקור בלילה. אבל בזבזנו כבר כל כך הרבה זמן במקום הזה, ועכשיו אני לא מוכנה שזה יהיה לחינם. אני לא יוצאת מהספארי הזה בלי מאובן ביד".

"ומה אם אין כאן שום מאובן?"

"אז אני לא אצא עד שאני אדע את זה בוודאות".

"ואיך תדעי את זה בדיוק?" שאל ריק, "המקום הזה גדול מדי, פרסי. לעולם לא נוכל לסרוק כל פינה וכל סלע".

"אריק ריילי!" פרסי כמעט צעקה, ושמו של ריק כמו הדהד בכול המדבר, עד שהוא קפא במקום.

"לבוא לכאן אולי היה רעיון מטופש, אבל זה היה הרעיון המטופש שלך. אני הסכמתי לבוא אתך כי שכנעת אותי שזה רעיון טוב, ואתה לא מוותר לי עכשיו, בטח שלא אחרי שסיכמנו שאנחנו צוות ויכולים לסמוך אחד על השני! אני מספיק ברורה?"

ריק הביט בה בהלם. אחרי נאום כזה, לא הייתה לו ברירה אלא להסכים.

"בסדר, מיץ-גזר, רק תירגעי".

אחרי שקם, הם הלכו לשבת מתחת לסלע גדול כדי להירגע. שניהם היו צריכים את זה כרגע.

"בסדר, אז זה לא הגיוני לוותר כרגע, אבל צריך להחליט מה בכול זאת עושים. זה לא הגיוני שנמשיך פשוט לסרוק את כל המדבר, זה ייקח נצח".

"אז מה אתה מציע?"

"צריך לחשוב", אמר ריק, "אם פידג'יוטו הייתה כאן, היא הייתה יכולה לסרוק שטח גדול בזמן קצר…"

"אבל היא לא כאן, ואם נרצה לשלוח אותה לעוף מעל הספארי, אנחנו בעצמנו לא נוכל להיכנס פנימה", אמרה פרסי, "אנחנו צריכים למצוא פתרון שלא מערב את הפוקימונים שלנו".

הם ניסו לחשוב, אבל משהו הפריע להם. רעש תיפוף העצמות עדיין הדהד בכול הקניון. נקישות במרווחים קצרים וארוכים, שתי נקישות ואז שלוש, נקישה בודדת, עוד אחת ועוד אחת, ואז עוד שתיים ברצף…

"הייתי חושב, אבל הנקישות האלה משגעות אותי!" ריק כמעט צעק.

עיניה של פרסי ברקו לפתע, והיא תפסה את כתפו של ריק במהירות.

"ריק, הנקישות!"

"מה אתן?"

"שמת לב שכול הזמן הזה אנחנו שומעים אותן, אבל ראינו בקושי מארוואק אחת?" שאלה, "הם כנראה מסתתרים ממש טוב".

"נו, אז מה?"

"אז זה אומר שיש להם כאן מקומות מסתור שלא חיפשנו בהם בכלל! אולי יש להם מערות שלמות!"

"ואיך נמצא אותן? לא נוכל לעקוב אחרי מארוואק שאנחנו לא רואים".

"לא, אבל נוכל להקשיב ולגלות מאיפה מגיעות הנקישות".

"הן מהדהדות בכול המדבר".

"אבל במקום שממנו הן מגיעות הן חזקות במיוחד. בוא, אני בטוחה שנמצא את המקור אם נקשיב טוב".

הם חיפשו את מקומות המסתור של המארוואקים, ועד רדת הערב אכן מצאו שניים מהם, שברחו ברגע שהבחינו בהם מרחוק. ריק ופרסי הגיעו למקומות שבהם הסתתרו, אבל אלה היו סתם נקיקים קטנים שלא הובילו לשום מקום. למרות זאת הם היו משוכנעים שהתקדמו במשימה שלהם, ובלילה חזרו אל נווה המדבר עם כוחות מחודשים, גם אם עדיין חסר להם אוכל.

"מה נעשה בקשר לארוחת ערב?" שאלה פרסי.

"אף אחד לא מת אם הוא לא אוכל יום אחד".

לפרסי לא התחשק במיוחד לוותר על ארוחה, אבל נראה שריק נלהב כל כך כעת להמשיך בחיפוש המאובנים, שהיא החליטה לא לומר משהו שישנה את דעתו שוב. הם הלכו לישון, ובבוקר קמו שוב לחפש את המארוואקים. הפעם נדמה שהמזל האיר להם פנים: הם מצאו מערה קטנה בסלע שגובהה כמטר, גובה גופו של מארוואק, ושלט צהוב בפתחה שעליו הכתובת "אין כניסה".

"אם אין לשם כניסה, זה בטח מעניין".

הם נאלצו להתכופף כשנכנסו פנימה, וככול שהתקדמו היו צריכים להתכופף יותר ויותר, עד שכמעט זחלו. בסופו של דבר המערה החשיכה לחלוטין. ריק הפעיל את הפוקיפון שלו בשביל שיאיר להם את הדרך, אבל האור שהפיץ המסך שלו היה כל כך קלוש, שבקושי ראה את היד שלו.

"אנחנו צריכים יותר אור", אמר.

"אבל אין לנו איך".

"אין לך פנס?"

"לא חשבתי שנצטרך להיכנס למערות באמצע הספארי".

"כדאי שנחשוב על זה בחוץ. לא ייצא לנו כלום אם נמשיך להתקדם בחושך".

הם יצאו מן המערה היישר אל השמש הקופחת. נראה לריק כמעט מצחיק שאור חזק כל כך זורח בחוץ, ולהם חסר דווקא מקור אור.

"אנחנו יכולים להדליק אש", חשב בקול.

"חבל שאין לנו מצית או גפרורים".

ריק הביט בשמש וצמצם את עיניו אל מול אורה המסנוור.

"יש לנו שקיות", אמר.

ריק לקח חופן אבנים ופיזר אותן בדרך חזרה אל נווה המדבר, כדי שיהיה להם קל למצוא את המקום שוב. פרסי הוציאה מתיקה את אחת השקיות השקופות בהן נארזו הפירות המיובשים שלהם, מילאה את השקית במים, בעוד ריק שבר ענף מאחד העצים הבודדים במקום, ולקח אותו עמו יחד עם עוד חופן עלים יבשים. כשחזרו אל פתח המערה, ריק השתמש באחת החולצות שלו לעטוף קצה אחד של הענף, ועליה הניח את העלים. פרסי השתמשה בשקית המלאה מים למקד את קרני השמש, כמו זכוכית מגדלת, ותוך שניות העלים עלו בלהבות, שהתפשטו גם אל הבד. כעת היה להם לפיד לתפארת, וריק ופרסי מיהרו לחזור פנימה אל המערה ולהתקדם מהר ככול שיוכלו, לפני שהאש תתמעט והם ייאלצו לשרוף עוד בגד כדי להשאיר אותה בוערת.

אבל לא היה בכך צורך – כעת לא הייתה להם בעיה להתקדם, ומהר מאוד המערה החלה לגבוה שוב. תוך כמה דקות הם יצאו מן המסדרון הצר שבו הלכו, היישר אל חלל ענק מתחת להר – היה זה חדר בגודל של יער, ובמבט ראשון זה גם נראה כמו יער מלא בעצים. ריק ניסה להרים ענף ונדהם ממשקלו. זה היה כמו לנסות להרים סלע.

"יער מאובן", הבין ריק.

"מה?"

"כל העצים הללו מאובנים. אלה עצים מתים, והחלק בהם שהיה פעם חי הפך לאבן. אף פעם לא חשבתי שקיים יער כל כך גדול של כאלה…"

"יכול להיות שהיער הזה הוא מתקופתו של אירודקטייל?"

"יכול להיות, אבל זה מוזר", ענה ריק, "אם כל העצים הללו מתו בבת-אחת, משהו בטח קבר אותם כאן והם מתו מחוסר שמש ואוויר… אבל איך יכול להיווצר הר מעל יער?"

הם הסתובבו ביער עם הלפיד הבוער. פעם אחת פרסי מעדה והתנגשה עם הלפיד באחד מענפי העצים הנמוכים. היא נבהלה לרגע אחד, אבל אז נזכרה שהעצים כבר לא יכולים להישרף, משום שהם כמו אבנים. הם נאלצו להקריב עבור הלפיד עוד חולצה אחת וזוג מכנסיים ישנים ובלויים, אך בסופו של דבר מצאו עץ ענק, גבוה ורחב, מלא באבני ענבר – שרף שהתקשה. בתוך הענבר היו לכודים מה שנראה כמו עשרות יצורים זעירים.

"אלה חרקים?" שאלה פרסי.

"חרקים בני מיליוני שנים שמצצו דם של פוקימונים כמו אירודקטייל, לפני שנלכדו בתוך השרף של העץ. הדם שהם מצצו אולי נמצא בפנים, והוא בדיוק מה שחיפשנו כל הזמן הזה".

"ואם לא?"

ריק לקח את הלפיד והקיף את העץ. הוא היה מלא בענברים ממש כמו זה.

"כל ענבר כזה יכול להכיל DNA של עשרות פוקימונים. אם ניקח מספיק מהם, לפחות אחד חייב להתאים".

הוא הוריד את התיק, הניח אותו ואת הלפיד לרגליו והחל למלא את תרמילו בענברים שהיו לכודים בהם חרקים. גם פרסי עשתה כמוהו. בסופו של דבר לשניהם היה אוסף יפה של ענברים, ומרוצים מעבודתם הם הרימו את התיקים שוב על כתפיהם ופנו לצאת מן המערה. ברגע שריק לקח שוב את הלפיד לידו, שניה לפני שהספיק להסתובב, שמע קול נשי מאחורי גבו:

"לא כל כך מהר, אריק ריילי".