פוקימון; במהירות החושך – פרק 56: המפתח / איידן סוייר

ריק הסתובב וכמעט הסתנוור מהפנס שהופנה אליו. כשהסיט את ראשו מאלומת האור הישירה, ראה אישה שחורת שיער במדי סיירים, מחזיקה את הפנס בידה האחת ופוכדור בידה השניה.

"מי את?" שאל.

"סיירת פוקימונים, כמו שאתה בטח רואה".

"אבל את יודעת את השם שלי. אנחנו מכירים?"

"כולם כאן יודעים את השם שלך. מישהי צעקה אותו אתמול בכול הקניון".

היא שלחה מבט בפרסי, שהסמיקה במהרה.

"מה עשינו?" שאלה.

"אני מאמינה שאתם יודעים לקרוא. האיזור הזה מחוץ לתחום".

"מצטערת. אנחנו פשוט נלך…"

"קודם תחזירו את מה שלקחתם", אמרה הסיירת, "אתם חושבים שכול אחד יכול לבוא ולבזוז את אוצרות הטבע של הספארי? יש סיבה שאסור להיכנס הנה!"

ריק ופרסי הביטו זה בזו. הם עברו דרך ארוכה כל כך, ולא כדי לוותר עכשיו על המאובנים היקרים. מצד שני, לא היו להם פוקימונים. היה להם רק סיכוי אחד – ולמרבה המזל, ריק חזר לכושר בדיוק בזמן כדי שיוכל לרוץ עכשיו.

כמו בתיאום מושלם, ריק ופרסי רצו בשתי קשתות מנוגדות סביב הסיירת ולכיוון היציאה מהמערה, כך שהיה לה סיכוי לתפוס רק אחד מהם. לא יהיה נורא אם רק אחד ייתפס, שניהם ידעו, כי שני התרמילים הכילו די והותר ענברים. הסיירת בחרה לזנק לכיוון ריק, שהיה איטי יותר, אך את הפוכדור שלה השליכה לכיוון פרסי. תוך שניה, פרסי מצאה את עצמה ניצבת מול מפלצת גדולה וכועסת למראה, עורה ירוק ופרח אדום על גבה. ריק הכיר את הפוקימון הזה: שמה היה אייויזור, הצורה המפותחת של בלבאזור, וכפוקימון עשב הייתה לה חולשה גדולה.

"פרסי, תפסי!"

הוא השליך את הלפיד בקשת לעברה, רגע לפני שהסיירת תפסה אותו במותניו והפילה אותו לאדמה. חבל גפן ארוך הזדקר מתוך הפרח של אייויזור במטרה לתפוס את הלפיד, אך האש הבוערת הסתחררה באוויר ואייויזור לא הצליחה לתפוס רק את הידית; החבל שלה נכווה, וזעקת הכאב שלה הדהדה בכול היער בשעה שהלפיד נחת לרגליה של פרסי. היא ירתה לעבר פרסי מטח של עלי-תער אכזריים, אך פרסי הספיקה לקחת את הלפיד, לזנק מטווח העלים ולהתקרב מספיק אל אייויזור, עד לטווח מגע. היא נופפה בלפיד אל מול פניה ואייויזור נרתעה, עד שנאלצה לפנות לה דרך אל פתח המערה.

בינתיים ריק הבחין בתג הנוצץ על חזה של הסיירת. הוא נשא את סמל הספארי, את הכיתוב "קניון גרמפא" ומעליו את שמה של הסיירת. שמה הפרטי היה ליילה, אבל ריק לא הספיק לקרוא את שם משפחתה לפני שהפכה אותו על הגב וריתקה אותו לאדמה. היה לה כוח רב, היה ברור שהיא לוקחת את תפקידה ברצינות – אך כאשר ליילה ניסתה לרתק בכוח את רגליו לאדמה, זעקה ונרתעה לאחור מיד. ריק ניצל את ההזדמנות וקם על רגליו במהרה, הפעם מוכן להתקפה נוספת. ליילה קמה על רגליה וריק שם לב שהיא נאנקת בכאב. הוא לא הבין מה קרה לה, אבל לא היה לו פנאי לחשוב על כך.

הוא שלח מבט מהיר לעבר פרסי. היא ראתה אותו והנהנה, מאותתת לו לברוח בלעדיה. ריק החל לרוץ אל פתח המערה, כאשר ליילה רק קמה על רגליה ולא יכלה להשיג אותו. אבל לאייויזור לא הייתה כוונה לתת לו להימלט. היא עזבה את פרסי ושלחה את חבלי הגפן שלה לעברו. ריק ניסה להתחמק, אך השליטה של אייויזור בחבלי הגפן הייתה טובה מדי. היא הצליחה לאחוז בו, אך בקושי הספיקה להרים אותו סנטימטר באוויר, עד שזעקה שוב ושחררה את ריק בכאב. נראה שהיא פשוט לא מסוגלת לגעת בו; ריק התחיל לרוץ שוב, אך אז נתפס שוב בידי אייויזור, הפעם רק בשתי ידיו וברגלו הימנית, ומיד הורם באוויר.

אז הוא הבין: הוא בילה הרבה זמן במדבר, תחת השמש הקופחת, וכעת רגלו המתכתית לוהטת. לכן גם ליילה וגם אייויזור לא מסוגלות לגעת בה. הוא ניסה לבעוט באוויר בחבליה של אייויזור ברגלו החופשית, אך לא הצליח לעשות הרבה יותר מלהתפתל באוויר. אך בכול המהומה, אייויזור שכחה מפרסי, שעדיין הייתה קרובה אליה עם לפיד. היא חרכה את גופה של אייויזור, שהפילה את ריק לאדמה והפנתה את כל זעמה אל פרסי. ריק ידע שאין לו כעת ברירה אלא לברוח ולנטוש אותה מאחור. הוא נפל כעת מגובה של שני מטרים לפחות, אך נאלץ להתגבר על הכאב ולרוץ משם. גם ליילה הספיקה להתגבר על הכאב, אבל עדיין חששה להתקרב אליו; אם תנסה להיאבק בו, לא תהיה לה דרך להימנע ממגע עם הרגל הרותחת. רק לאחר שהתחיל לרוץ, שם לב שליילה מתחילה לרוץ אחריו.

"ריק, לא! המפתח!" קראה פרסי.

ריק הביט לאחור. המפתח הכסוף הקטן, שפתח את המגירה ששמרה את הפוכדורים שלהם, נפל לו מהכיס. הוא לא יכול היה לברוח בלעדיו. הוא סב על עקביו והחל לרוץ שוב לאחור, אך מאוחר מדי; ליילה הייתה מהירה ממנו וזכתה במפתח לפניו. היא פנתה משם בזריזות ורצה אל תוך היער המאובן, ריק בעקבותיה. אבל זה כבר היה אבוד. ליילה רצה במהירות מרשימה, כיבתה את הפנס ונעלמה בתוך היער.

נחוש להציל לפחות את פרסי, ריק פנה בחזרה אל אייויזור. הוא נעמד לצד פרסי ויחד הם נלחמו באייויזור. הלפיד של פרסי והרגל של ריק יחד היו מסוכנים מדי עבורה. הם הצליחו להתרחק ממנה בזהירות, פנו לאט אל המסדרון שהוביל החוצה, וכאשר היו קרובים מספיק ליציאה, פרסי השליכה את הלפיד על אייויזור. היא לא יכלה להתחמק מן הלפיד ולשלוח לעברם את חבלי הגפן בו-זמנית. פרסי פנתה משם ורצה במהירות האפשרית, ריק בעקבותיה, היישר אל האור בקצה המנהרה. לאחר מכן הם המשיכו לרוץ במעלה ההר ושוב במורד, בחזרה אל היער שכיסה את צלעו המערבית. בסבך העצים והשיחים הם מצאו מסתור, ושניהם התמוטטו.

ריק הרגיש כאילו חלף נצח עד שהצליח להסדיר את נשימתו. האדרנלין בגופו הלך ונרגע, אך הוא הרגיש כאילו לעולם לא יירגע לחלוטין. הוא מעולם לא התאמץ כך בחייו, ויחד עם האוויר החוזר לריאותיו, הרגיש גם את צלעותיו דוקרות בכאב חד שלאחר מאמץ קשה. עוד כאב החל להתפשט ברגלו וזרועותיו, הוא הרגיש את המכה שקיבל כאשר אייויזור שמטה אותו לאדמה. הוא הביט וראה שגופו חבול. הוא הביט בפרסי, וראה שגם גופה מתאמץ לחזור לפעילות רגילה.

אחרי חודשים ארוכים הם השלימו את המשימה, אבל במחיר כבד: הם איבדו את הפוקימונים שלהם. וולפיקס, פידג'יוטו ומאנקי, כולן היו במגירה שכעת לא היה להם עוד המפתח שלה. ההרגשה הזאת הייתה מוכרת מדי לריק; מין חור פתאומי שנפער בלב, אחרי שמבינים שחבר קרוב אבד. הוא ידע שפרסי מרגישה אותו דבר, והוא ידע שהדבר הראשון שעליהם לעשות הוא להחליט מה עושים עכשיו בקשר לפוקימונים שלהם. והוא צדק.

"אנחנו חייבים למצוא את הסיירת ההיא", היה הדבר הראשון שאמרה פרסי, "אנחנו חייבים לקחת ממנה את המפתח בחזרה".

"ואיך נמצא אותה?" שאל ריק, "הסתובבנו חודש במדבר לא ראינו אותה, למרות שהיא הייתה שם. היא בטח דואגת להסתתר כל הזמן ולא להיראות כשלא צריך".

"איך אתה יודע שהיא הייתה שם?"

"זה היה כתוב על התג שלה. קניון גרמפא הוא האיזור שהיא אחראית עליו".

"טוב, אז אם נתצפת על הקניון במטרה למצוא אותה, בטח נשים לב אליה יותר טוב מקודם".

"במקום גדול כל כך? אולי עדיף שנתצפת על הכניסה לספארי".

"ומה אם היא לא תגיע לשם? אם היא אחראית רק על קניון גרמפא, אולי היא מעדיפה להישאר שם ולא לצאת מהספארי בקרוב".

ריק הניד בראשו. "סיירת פוקימונים לא תעשה דבר כזה. היא לא תיתן לפוקימונים להישאר סגורים במגירה".

"בסדר. אז אולי היא תעדיף לתת את המפתח לסייר אחר ולחזור לאיזור שלה במהירות האפשרית? לא נדע אצל מי המפתח נמצא גם אם הוא יגיע למבנה הכניסה".

ריק לא ידע האם יש בכלל סייר כזה, שאחראי על כמה איזורים של הספארי, אבל הגיוני שיש מין סייר ראשי כזה.

"בכול זאת יש לנו סיכוי הרבה יותר טוב לראות מי מתקרב לשם, מלמצוא את ליילה במדבר".

"ליילה?"

"זה השם שלה. גם הוא היה כתוב על התג".

"בסדר", אמרה פרסי, "אז אם נהיה ממש קרובים לכניסה, ונוכל לראות מתי מישהו פותח את המגירה שלנו…"

"לא יהיה לנו איפה להסתתר. בכניסה לספארי אין אפילו עצים או סלעים, רק דשא גבוה, וזה לא מספיק כדי להסתתר כל כך הרבה זמן".

"אם כך, אין לי עוד רעיון חוץ מלתצפת על קניון גרמפא. אולי אין לנו הרבה סיכוי למצוא אותה, אבל זה עדיף מלא לנסות בכלל".

ריק ניסה בכול כוחו לחשוב על רעיון טוב יותר, אבל לא יכול היה לחשוב על כלום. הוא גם ידע שהזמן נגדם, וייתכן שליילה תסתלק מהקניון עם המפתח שלהם בכול רגע.

"בסדר", אמר, "אבל חייבים לזוז עכשיו".

והם חזרו אל ראש ההר, מצאו שני סלעים גדולים להסתתר מאחוריהם, וצפו על הקניון עד שהחשיך. בלילה הם הלכו לישון במשמרות, וחשבו שאולי יש להם סיכוי טוב יותר למצוא את ליילה אם היא תדליק את הפנס שלה; אך לשווא. כשעלתה השמש, הם נאלצו להסכים שעדיף להם לוותר להיום. יהיה עליהם למצוא דרך אחרת להחזיר את הפוקימונים שלהם.

ריק ופרסי חזרו באותה דרך בה הגיעו, דרך היערות רחבי הידיים של הספארי. בדרך לקניון גרמפא, הנוף נראה לריק יפהפה: מרחבים אינסופיים של עצים השתרעו מאופק עד אופק עם חופה ירוקה של עלים מעל לראשיהם, כאשר ברקע נשמעים קולות הפוקימונים המאכלסים את המקום. אודישים רבים שכנו באיזור, העלים על ראשיהם מתמזגים עם הצמחיה שביער, ומדי פעם נראתה גם הצורה המפותחות שלהם, גלום, שעלי-כותרת מתחילים להיפתח על ראשה. מדי פעם חצה את דרכם פיקאצ'ו, עכבר חשמלי צהוב, אשר נאמר ששבט שלם שלהם שוכן במקום סודי בספארי. במשך יום שלם הם הלכו לצד אגם גדול יפהפה, מימיו כחולים וצלולים ללא תנועה כמעט.

אך כעת, ריק הרגיש שכול הטבע היפה הזה כאילו בגד בו. הם הגיעו עד לכאן ועשו את כל הדרך הארוכה הזאת רק כדי לאבד את הפוקימונים שלהם, והכול בשביל להשיג פוקימון אחד שאפילו לא יהיה שלהם. לרגע אחד הוא נזכר בדבריה של המדריכה במוזיאון הטבע, לפני זמן רב כל כך: אולי אירודקטייל באמת היה צריך להישאר אגדה. אולי הוא לא צריך לקום שוב לחיים ולהפוך לפוקימון אמיתי יותר ומרשים פחות. עד עכשיו הוא גרם להם רק צרות, עוד לפני שבכלל קם לתחיה.

מזג האוויר השתנה במהירות אחרי שיצאו מהמדבר החם, וכעת היה קר הרבה יותר והם התעטפו בבגדיהם החמים. בסופו של דבר הם הגיעו אל קצה יער עצי השיטה, וראו את מבנה הכניסה מעבר לשדה העשב הגבוה.

"מה נעשה עכשיו?" שאל ריק, "אנחנו לא יכולים פשוט לצאת בלי לבקש את הפוקימונים שלנו בחזרה, זה ייראה חשוד".

"אני לא חושבת שכול מי שנכנס לספארי הוא מגדל פוקימונים. בטח הרבה אנשים יוצאים מכאן בלי פוקימונים".

"בסדר. ומה אם ליילה מסרה תיאור שלנו לשומר, והוא יזהה אותנו?"

פרסי חשבה לרגע.

"נוכל לצאת בנפרד", אמרה, "הם מכירים אותנו בתור צוות. אחד מאיתנו ייצא עכשיו, והשני יחכה חצי שעה".

"רעיון טוב. צאי את ראשונה, תוכלי לאסוף מידע על מה שקורה בחוץ. אולי כתבו משהו בחדשות על מה שקרה והזכירו מה עשו עם הפוקימונים שלנו".

פרסי הרימה גבה. "אתה באמת חושב שזה מספיק חשוב כדי להגיע לחדשות?"

"לפחות לחדשות המקומיות. משהו שקורה בספארי בטח מעניין את התושבים של פיושיה".

"בסדר", אמרה פרסי, "אתה בינתיים תתחבא כאן. אם מישהו נכנס לספארי בינתיים, הוא בטח יעבור בדרך הזאת. תנסה להקשיב אם מישהו אומר משהו מעניין, במיוחד אם עוברים כאן סיירים".

"אין בעיה. ניפגש במרכז הפוקימונים עוד שעה".

וריק צפה בפרסי מתרחקת. ככול שהיא התרחקה יותר, הייתה לו תחושה רעה יותר בנוגע לתוכנית: הם אמנם קבעו להיפגש שוב בעוד שעה, אבל מצד שני, הם גם היו בטוחים שיקבלו את הפוקימונים שלהם בחזרה ברגע שייצאו מהספארי. מי יודע מה יקרה במהלך השעה הקרובה, שעלול למנוע מהם להיפגש שוב…

פרסי עשתה את דרכה היישר אל מרכז הפוקימונים. לא היו בו הרבה אנשים כרגע, פרט לשתי מאמנות שהביאו את הפוקימונים שלהן לשם בגלל מכון הרעל בעיר – לפי השיחה ביניהן, אחת מהן כנראה חזרה הרגע מהמכון, והשניה בדיוק התכוונה ללכת לשם, ורצתה לדעת למה לצפות. נראה שהנערה הראשונה ניצחה בקרב מול מנהיגת המכון, ובכול זאת הפוקימונים שלה היו במצב קשה ונזקקו לריפוי, בגלל הארס שהמשיך לפעפע בגופם גם לאחר הקרב. כשפרסי ראתה ששתי הנערות שקועות בשיחה שלהן ולא מגלות בה עניין, הרגישה חופשיה להפעיל את המחשב.

כמו שציפתה, אף אחד מהעיתונים הגדולים לא הזכיר כלל את המקרה. היא פנתה לחפש אתרי חדשות מקומיים, אך זה לקח זמן, מכיוון שלא הכירה כאלה. לאחר שמצאה אחד, נכנסה אליו, החלה לבדוק כותרות מן הימים האחרונים, ואז נשמע קול מאחוריה:

"משהו מעניין?"

פרסי הסתובבה וכמעט נפלה ממקום מושבה – ריאן ריילי עמד מאחוריה, מתנשא מעליה, עיניו מוכרות אך עם זאת בעלות מבט שונה כל כך. לרגע אחד פרסי איבדה את קולה.

"הבהלתי אותך? מצטער", אמר במבוכה קלה.

"זה… זה בסדר", מלמלה פרסי, "רק תשתדל לא להתגנב ככה מאחורי אנשים".

"לא התכוונתי להתגנב. סליחה".

ריאן לא מכיר אותי, חשבה פרסי. הוא לא יודע מי אני. היא הסתובבה בחזרה אל המחשב בהקלה.

"אז יש?" שאל ריאן.

"מה יש?"

"משהו מעניין".

"אני לא יודעת", אמרה פרסי, "רק התחלתי לקרוא".

"באמת? ראיתי שאת יושבת פה כבר כמה דקות".

"הספקתי לקרוא רק כתבה אחת. לורנס קינג החליט להכריז מאבק על מהגרי העבודה מהוואן. מרתק, נכון?"

ריאן נשען על הקיר הסמוך. הוא לא ראה כעת את מסך המחשב, אך הביט בפניה.

"האמת שאני כבר לא מעודכן. לא יוצא לי להתעדכן במה שקורה מאז שיצאתי למסע פוקימונים, אז אני תמיד שמח לשמוע חדשות".

פרסי הנהנה ומיהרה להסיט שוב את מבטה למחשב.

"אבל טוב שזה הדבר הכי חשוב שקורה במדינה", אמר ריאן, "את יודעת איך אומרים, כשאין חדש אין חשש".

"כן", אמרה פרסי.

"נעים מאוד. אני ריאן ריילי".

הוא הושיט לה את ידו. פרסי חייכה ונתנה לו לחיצה מהירה.

"אני ליילה", אמרה.

"נעים להכיר אותך, ליילה. את פה לבד?"

"לא, החבר שלי הלך להילחם במכון".

חיוכו של ריאן דעך מעט, אבל הוא השתדל לשמור עליו כרגיל.

"למה לא הלכת אתו?"

"כי… לא יודעת, קרבות פוקימונים זה לא בשבילי".

ריאן הנהן. "אח שלי היה אומר את זה", אמר, "הוא לא אהב קרבות פוקימונים".

"ומה קרה לו?" שאלה פרסי.

"הוא… הוא עזב".

ריק בדרך הנה, נזכרה פרסי. אם הוא יגיע למרכז הפוקימונים ויפגוש את ריאן, זה עלול להיות אסון, במיוחד בלי הפוקימונים של שניהם. אבל כדי לעדכן את ריק, היא חייבת לדבר אתו, ובשביל זה היא חייבת להיפטר מריאן.

"אתה יודע מה? אתה צודק", אמרה פרסי, "באמת כדאי שאני אלך לראות מה קורה עם החבר שלי".

היא קמה במהרה מהמחשב לכיוון היציאה ממרכז הפוקימונים.

"חכי", אמר ריאן, "אני אלווה אותך".

"באמת שאין צורך".

"זה לא מפריע לי, באמת. תמיד טוב יותר כשיש חברה, לא?"

"כן, נכון… אני רק אלך רגע לשירותים", אמרה פרסי, "חכה כאן, טוב?"

והיא מיהרה אל המקום היחיד אליו ריאן לא יוכל לעקוב אחריה.

פרסי התקשרה לריק. הוא ענה אחרי כמה צלצולים שנשמעו לה כמו נצח.

"פרסי?"

"ששש…" לחשה, "ריק, ריאן כאן. אסור שתבוא למרכז הפוקימונים".

"אז מה נעשה?" שאל.

"אני לא יודעת. אני לא מכירה שום מקום בפיושיה".

"מה עם מכון הפוקימונים?"

"זה לא טוב. לשם ריאן חושב שאני הולכת עכשיו".

לרגע אחד נשמע שקט בצד השני, עד שריק דיבר.

"ניפגש ביציאה המערבית מהעיר, בכניסה לגשר הרוכבים", הציע, "זה מקום טוב?"

"בסדר. אני מקווה לא להתעכב יותר מדי, אני חייבת להיפטר מריאן".

"להיפטר ממנו? מה הוא רוצה ממך?"

"הוא החליט להטריד אותי. או שהוא חושד בי או שהוא ממש לא מבין רמזים".

"טוב, בהצלחה. הייתי בא לעזור לך, אבל…"

"אני יודעת", אמרה פרסי, "זה בסדר, שמור על פרופיל נמוך. רק אם אתה יכול, תשיג עיתון".

פרסי ניתקה את השיחה, ואז הבחינה בצוהר הקטן מעל אחד התאים. זה שווה את הניסיון, החליטה. היא סגרה את האסלה, טיפסה עליה והצליחה לדחוק את גופה החוצה דרך הצוהר. היא הביטה לכול הכיוונים לוודא שריאן לא החליט לחכות לה מחוץ למרכז הפוקימונים, ואז רצה משם אל בין הבתים הפרטיים הקטנים שהרכיבו את פיושיה.

בסופו של דבר פרסי הגיעה אל גשר הרוכבים לפני ריק. בדרך לשם התחיל לרדת גשם, והיא מצאה מחסה באחד החניונים שמחוץ לעיר ושם חיכתה לו כמה דקות, עד שריק הגיע עם גיליון של עיתון מקומי מתחת לכנף מעילו.

"פרסי. חשבתי שתאחרי".

"גם אני, אבל בסוף הצלחתי להתחמק", אמרה פרסי, "שמע, אחיך נודניק לא נורמלי".

"את מספרת לי?"

"הספקת לקרוא משהו מהעיתון?"

"לא. חשבתי לקרוא כשאני מחכה לך".

הם פתחו את העיתון ורפרפו על הכתבות. בסופו של דבר מצאו את הכתבה שחיפשו. על פי העיתון, שני קטינים ניסו לפגוע בפוקימונים בספארי. הפושעים הצליחו להימלט. הפיסקה האחרונה ציינה כי הפוקימונים שלהם, שהופקדו באותו זמן בכניסה, נלקחו לתחנת המשטרה, עד אשר נאספו הבוקר מן התחנה בידי אביו של אחד הקטינים החשודים במעשה.