פוקימון; במהירות החושך – פרק 60: הקרב במרכז הפוקימונים / איידן סוייר

האגם היה ירוק ופתוח, ללא כל יבשה שנראתה באופק. הוא מעולם לא הרגיש חופשי כל כך: הוא צלל אל מתחת לפני המים ועלה בחזרה מעליהם, השמש מחממת את דמו רגע לפני צלילה נוספת. במים שיחקו וופרים, סלמדנרות קטנות חסרות ידיים, והוא שחה לעברם בלוע פעור, הם בורחים ממנו ביראה והוא רודף אחרי אחד מהם, שמנמן וטעים למראה במיוחד. הוא שחה במהירות עצומה, אך גם וופר היה מהיר להפליא, והוביל אותו במהרה אל מעמקי האגם החשוכים. לאכזבתו הוופר נעלם בחסות החשכה, והוא נאלץ להתחיל לשחות בחזרה למעלה – אולם משום מה, הכול סביבו נשאר חשוך. חום השמש נעלם והאגם התקרר במהרה, ועמו גם גופו. הוא הרגיש שהוא לא מסוגל עוד לנוע, ושהוא קופא במקום, כאילו גופו נעטף בגוש קרח. הוא צף באפלה הקודרת של האגם, שבינתיים השתרר בו חושך מוחלט… הוא רצה לברוח, אבל שריריו לא נשמעו לו… החשכה סגרה עליו ודומה היה לו שהלכה וגדלה סביבו, בעוד הוא עצמו הלך וקטן, וקטן…

קרוקונאו התעורר בחדר גדול ולבן, מלא במכשירים מוזרים שהשמיעו קולות משונים. על הדרגש מימינו שכב סלוברו ומשמאלו ספירו, שנראה במצב הרבה יותר קשה ממנו, מחובר לשלושה מכשירים שונים במקור ובחזה. בדרך כלל ספירו ידע לרפא את עצמו, אבל כעת היה חלש מדי אפילו בשביל זה. קרוקונאו הבין למה.

הוא לא ידע כמה זמן עבר מאז מתקפת הגסטלים וההאנטרים, אבל לזמן כבר לא הייתה משמעות עבורו. הוא היה נרדם ומתעורר ללא הפסקה עד שהלילות והימים איבדו משמעות, והשינה שלו הייתה מלאה בסיוטים שנשתלו במוחו. מפציעות בגופו היה מחלים יחסית מהר, אבל מה שסבל ממנו עכשיו היה שונה מכול דבר אחר, פולש אל מוחו ומעורר את הפחדים הגדולים ביותר שלו, שלבשו צורה ערטילאית והשתלטו על שנתו. גם כשהיה ער לא הצליח לשכוח את סיוטיו. הוא לא זכר רק איך גופו היה משותק באגם האפל, אלא גם איך בפעם הקודמת גופו נכשל בהמרה לאנרגיה כשריאן השיב אותו לפוכדור והוא מצא את עצמו כלוא בחלל קטנטן שסגר עליו, ואיך בפעם שלפני כן ננטש לבדו בחדר חשוך, זעק לעזרה וריאן לא בא…

ריאן. על מה הוא חשב לעצמו כשנתן לו להתמודד עם כל הרוחות הללו בבת אחת? אפילו שהיו כל הפוקימונים ביחד, לא היה להם סיכוי. לאחרונה ריאן הזניח אותם כל כך, לא השקיע באימונים שלהם ובקושי עשה להם טובה כשהאכיל אותם. המצב התדרדר כל כך מאז שהפכו להיות רבים כל כך – או בעצם, עוד מלפני כן, מאז שתפס את הפוקימון החשמלי ההוא, שאהב כל כך על חשבון כל השאר. אבל לזרוק אותם לזירת-קרב שאין להם סיכוי קלוש לנצח בה, אפילו היו בשיא כוחם, ולהותיר אותם מצולקים נפשית – זה היה הקש ששבר את גב התנין.

קרוקונאו התגלגל מן הדרגש שעליו שכב, עד שצנח בחבטה קולנית על רצפת חדר הטיפולים. סביבו שמע כמה פוקימונים זעים באי-נוחות מן הרעש, אבל כבר לא היה לו אכפת. הוא הרים את ראשו והביט בחלון הגדול, דרכו השתקפו השמיים הכחולים. אולי לא יהיה לו מספיק כוח ללכת לשם, אבל בהחלט יוכל לזחול. ואם יצליח לגייס מספיק אנרגיה למתקפת אקדח-מים, אולי יצליח לשבור את החלון ולהימלט דרכו. הוא לא ידע מה יש שם בחוץ, אבל זה בטח טוב יותר ממה שיש אם יישאר. במקרה הגרוע, יוכל למצוא לעצמו מאמן חדש, ואולי הוא לא יהיה נורא כל כך. אולי הוא יהיה כמו ריאן בימים הראשונים, מי שבסתר לבו קרוקונאו עוד קיווה שריאן יחזור להיות יום אחד, אבל כבר ידע שאין סיכוי.

<לא הייתי עושה את זה במקומך>.

קרוקונאו הביט סביבו. סלוברו בהה בו מן המיטה מעליו, פניו רציניות וזועפות. ארבע עיניים הביטו בו, שתי עיניו הרגילות של סלוברו וגם שתי העיניים הקבועות בקונכיה שעל זנבו. כדי להראות לסלוברו שלא אכפת לו מה הוא היה עושה במקומו, קרוקונאו השקיע את כל כוחו וקם על רגליו האחוריות, מפגין את כל הכוח שעוד נותר לו.

<ואני במקומך לא הייתי מתערב>, חשב.

כשראשו של קרוקונאו התרומם מעל דרגשו של סלוברו, הבחין שסלוקינג קם לישיבה בדרגש שמאחוריו. הוא כנראה התעורר מן המחשבות אותן שמע כמו קולות סביבו.

<לאן תלך, קרוקונאו?> שאל סלוקינג.

<לא אכפת לי. אני אחפש אגם או ביצה נחמדה, אבל מצידי אפילו שדה או מערה יהיו טובים יותר מכאן>.

<זה יעבור. נפגענו קשה, אבל נתגבר על זה, כמו בסוף כל קרב>.

<ומי אמר שאנחנו חייבים להמשיך להילחם ולהיפגע?> כעס קרוקונאו, <בוא איתי, סלוקינג. ביחד נוכל למצוא את האגם הכי יפה באיזור>.

<מקומי כאן עם אחי>.

<אז שגם הוא יבוא. מה אתה אומר, סלוברו?>

<ומה עם האדון?> שאל סלוברו.

<ריאן?> קרוקונאו נחר בקול, <הוא כבר לא האדון שלי. אני נתתי לו הכול, והוא לא ידע להעריך את זה בכלל. יש גבול למה שאני מסוגל לספוג>.

<צריך לכבד את האדון>, הניד סלוקינג בראשו.

<האדון צריך להרוויח את הכבוד שלו>, חשב קרוקונאו בכעס, <אבל אם אתם לא רוצים לבוא איתי, זו בעיה שלכם. אני מקווה שריאן ילמד להעריך אתכם אחרי שהוא יראה שאיבד אותי>.

הוא החל לצלוע לעבר החלון, מביט סביבו בפוקימונים שיישארו מאחור. קרוקונאו ידע שהם לא אשמים, ובכול זאת לא יכול היה שלא לכעוס גם עליהם. כולם נראו לו עלובים ומעוררי רחמים, מתעקשים לשרת בן-אדם שלא אכפת לו מהם בכלל, מוכנים להשלים עם היחס הרע והמשפיל שקיבלו ממנו. אבל זה כבר לא העסק שלו.

בדרגש שמול החלון, קווילאבה זעה באי-נוחות במקומה, אך כמו בפרץ אנרגיה קמה על רגליה האחוריות, ומיד צנחה אל מול החלון, חוסמת את דרכו של קרוקונאו. היא ניסתה להבעיר את הלהבות שעל גופה, אבל רק אור אדום קלוש בקע מהם, לא די כדי להפגין את כוחה.

קרוקונאו לא יכול היה לדבר עם קווילאבה בכוח המחשבה, אך הנהן לעברה. הוא תיאר לעצמו שקווילאבה תהיה הראשונה להצטרף אליו. היא מעולם לא רצתה להיות עם ריאן בכול מקרה. הוא גנב אותה מהמאמן הקודם שלה, וקווילאבה מעולם לא הסכימה לכך. אבל כעבור רגע, קרוקונאו שם לב שקווילאבה לא נראית שמחה על הניסיון לברוח. היא הביטה בו באיום, כמו מסמנת לו לעצור עכשיו במקומו.

<קווילאבה לא רוצה שתלך>, נשמע שוב סלוברו בראשו.

<היא לא חייבת להתגעגע, אני אשמח שתבוא איתי. נוכל אפילו לעזור ולפצות על החולשות זה של זו>.

<אתה לא מבין, קרוקונאו. היא לא מוכנה שתנטוש את ריאן>.

קרוקונאו הביט בעיניה. למרות הכעס, קווילאבה נראתה על סף דמעות. למרות זאת היא אזרה את כל האומץ שלה ונראה שלא תתן לו ללכת.

<מה הבעיה שלה? חשבתי שהיא שונאת את ריאן>.

<קווילאבה אומרת שהיא טעתה, והיא לא תתן גם לך לפגוע בריאן>.

<זה לא העסק שלה>.

<היא לא מסכימה אתך>.

קרוקונאו חשף את שיניו לעומתה. קווילאבה ניסתה שוב להבעיר את הלהבות שלה, והפעם כמה להבות קטנות בקעו מראשה, משוות לה הבעה מאיימת יותר. אבל קרוקונאו לא פחד מאש.

<תגידו לקווילאבה שאני לא רוצה לפגוע בה. היא יודעת שאני פוקימון מים ושאני חזק יותר ממנה>.

<היא יודעת, ובכול זאת היא תנסה לעצור אותך>.

<אם היא תעמוד בדרכי, לא אהסס לפגוע בה>.

וקרוקונאו לקח נשימה עמוקה וירה מלועו סילון מים חזק על זגוגית החלון, אך קווילאבה זינקה ממקומה וספגה את הסילון בגופה, מנסה להתנגד לזרם ולא לעוף אחורה יחד עמו. זרם המים גרם לה להתנגש בחלון, אך לא בעוצמה חזקה מספיק לשבור אותו, והיא צנחה על רצפת מרכז הפוקימונים. קרוקונאו ניסה לירות עוד אקדח-מים, אך לא היה לו מספיק כוח. הזעם החל לפעפע בדמו כאשר הביט בקווילאבה השרועה על הרצפה.

<בסדר>, מוחו זעק, <אם ככה את רוצה, זה מה שיהיה!>

ובזעמו זינק קרוקונאו ממקומו, תפס את קווילאבה במלתעותיו החדות וזרק אותה הצידה. קווילאבה פגעה בדרגש שעליו שכב סניזל, ושניהם נפלו בקרקוש גדול. קווילאבה בקושי הספיקה להרים את ראשה, וקרוקונאו כבר שעט לעברה לעוד מתקפה.

<הירגע>, התחנן סלוברו.

<קווילאבה לא נגדך>, הוסיף סלוקינג.

אך קרוקונאו בקושי שמע אותם; מוחו היה עסוק כעת בדברים אחרים. הוא קפץ וניסה לנחות על קווילאבה בכול כובד משקלו, אך כוחה שב אליה ברגע האחרון. היא השתמשה בזריזות שלה להתחמק מקרוקונאו. היא לא שמה לב לאן היא זזה, ופגעה בדרגש שלישי, עליו שכבה קטרפי, שעד כה הייתה שקועה בשינה עמוקה והתהפכה בחוסר שקט. כאשר קטרפי התעוררה, ראתה את קרוקונאו משתולל ומנסה לפגוע בקווילאבה ובסניזל, שגם כן הצטרף לקרב וניסה לרסן את חברו. קטרפי ירתה את מכת החוט שלה בניסיון לרתק את קרוקונאו, אך רשת חוטי המשי בקושי הזיזה לקרוקונאו, והוא קרע אותם בקלות, תפס את סניזל בזרועו והשליך אותו על התקרה. כף ידו של קרוקונאו דיממה מהלהב של סניזל שתפסה, אך הוא בקושי הרגיש את הכאב והמשיך היישר לעבר קווילאבה בניסיון התקלה, ממנו התחמקה שוב בקלות וגרמה לקרוקונאו להיתקל בקיר.

קטרפי ניצלה שוב את ההזדמנות וניסתה להדביק את קרוקונאו לקיר ברשתה. קרוקונאו שוב קרע את הרשת בכוחו, אך הפעם לא נשאר אדיש לקטרפי; הוא הפך את הדרגש שעליו שכבה, דבר שהעיף אותה באוויר וכמעט גרם לה להתרסק לרצפה, אך קווילאבה הזריזה הצליחה לתפוס אותה בפיה בעדינות ולהשיב אותה לקרקע בבטחה.

קווילאבה, סניזל וקטרפי ניצבו כאחד מול קרוקונאו. הוא עצר לרגע אחד, לא כי נרגע, אלא פשוט כי התעייף.

<אין לך סיכוי>, נשמעו שוב מחשבותיו של סלוקינג, <לא מול שלושתם>.

<כדאי שתיכנע>, הסכים סלוברו.

אך קרוקונאו ידע שאם ייכנע עכשיו, הוא עלול לאבד את ההזדמנות היחידה שלו להיות חופשי. יש לו סיכוי לברוח רק כל עוד ריאן לא נמצא בסביבה; אם ינסה לברוח כשהוא שם, ריאן פשוט ישיב אותו לפוכדור, והסיפור ייגמר.

<לא>, ענה להם, <אם אין לי סיכוי להיות חופשי, אני אמות בניסיון!>

ובהתפרצות זעם נוספת הסתער לעבר החלון. סניזל הקפיא את הרצפה שעליה שעט, וקרוקונאו מעד והתנגש בקיר מרכז הפוקימונים. הוא קם על רגליו האחוריות, ועם רצח בעיניים הסתער על שלושת יריביו. סניזל היה מותש מההתקפה שביצע, ולא יכול היה לברוח. קרוקונאו הביס אותו ראשון; הוא נשך אותו בכול כוחו והעיף אותו על המכשירים שהנשימו את הרקרוס. לא רק החבטה פגעה בסניזל, אלא גם מכות החשמל שקיבל כאשר המכשירים נהרסו, וכשגופו סיים לרעוד, הוא שכב ללא תנועה בין המכשירים מעלי העשן. קרוקונאו דימם מפיו – הלהבים של סניזל פצעו אותו מבפנים. זה לא עצר אותו מלתפוס את קטרפי הקטנה בזרועותיו, לטלטל אותה באוויר ולהטיח אותה היישר על זרועותיו של סניזל, ששיספו את גופה.

קווילאבה זינקה עליו בזעם, אך בהתקף מחודש של כוח, קרוקונאו העיף אותה ממנו בקלות. הוא כבר החל להריח את החופש, ולחוש עוצמה חדשה מפעפעת בדמו. גופו החל לגדול, במיוחד ציפורניו, שהפכו חדות ואכזריות. שריריו תפחו והצמיחו לוחות-מגן על גפיו העליונות והתחתונות; גבו צימח גיבנת, אך גם עמה, הוא היה גבוה כעת פי שניים משהיה עד לפני רגע. את ההתקפה הבאה של קווילאבה הוא כבר בקושי הרגיש – הוא פשוט העיף אותה הצידה באגרופו החזק. הוא שאג בעוצמה אדירה, שיכור מכוח, כי כעת כבר לא היה קרוקונאו אלא פראליגטור, פוקימון מפותח עד הסוף ואכזרי במיוחד.

כעת דבר לא עצר את פראליגטור מלשבור את דרכו לחופשי, אפילו באגרופיו החשופים. הוא נשם ונשף וזינק אל החלון, דורך בדרכו על הקרח של סניזל ושובר אותו בכף-רגלו. הוא כמעט הגיע עד זגוגית החלון, אך משהו האט אותו, ואז עצר אותו לחלוטין. הוא לא הבין מה קורה. הוא ניסה לזוז, אך נראה ששוב היה משותק. משהו הרים אותו באוויר. פראליגטור סובב את ראשו לאחור וראה את סלוברו וסלוקינג נועצים בו מבט בריכוז מוחלט, אוחזים בו בכוח העל-חושי שלהם.

<אתם!> חשב בכעס, <הורידו אותי מיד!>

<לא>, ענה סלוברו, <עשית מספיק נזק. לא ניתן לך לפגוע גם באדון>.

<חשבתי שאתם לא אויבים שלי! אתם לא חייבים לבוא איתי, אבל אמרתם שתתנו לי ללכת!>

<אני לא זוכר שאמרנו דבר כזה>, ענה סלוקינג.

<הרגשנו את הכאב של קווילאבה. היא רוצה את מה שטוב בשביל האדון, וגם אנחנו. כשהבנו עד כמה חשוב לה להשאיר אותך עמנו, החלטנו שאנחנו חייבים להתערב>.

<ומה עם הכאב שלי? לא אכפת לכם ממה שאני רוצה?>

<אנחנו בהחלט מרגישים אותך, פראליגטור. היינו רוצים שיהיה לך טוב. אבל אם אנחנו נאלצים לבחור בינך לבין האדון, אין לנו ברירה אלא לבחור במה שטוב בשבילו>.

<אתה פוקימון מפותח עד הסוף כעת, ואתה גם הפוקימון הראשון שלו. אני בטוח שתהפוך לפוקימון החביב עליו, ומעכשיו הוא יטפל בך במסירות>.

<כבר לא אכפת לי איך הוא יטפל בי. אני לא רוצה שיאהב אותי רק בגלל שאני מועיל לו! אני לא רוצה להיות הפוקימון שלו יותר!>

<חבל מאוד, כי זה מה שאתה. עליך לדאוג לו, כפי שאנחנו דואגים לו כעת>.

<אתה עוד יכול להיות מאושר אצל האדון. הבחירה אם להיות מאושר או אומלל היא שלך בלבד, וחבל שתבחר באומללות>.

ובעוד מחשבותיו של סלוקינג מהדהדות במוחו, החל לחוש פראליגטור כבדות בעת שירד בחזרה לרצפה. אפילו עם כוחו החדש הוא לא יכול היה עוד לשאת את משקל עפעפיו, שנעצמו כמו מאליהם. גופו צנח על רצפת מרכז הפוקימונים, ותוך רגע הוא שקע שוב בשינה.

בחלומו ראה פראליגטור ביצה יפייפיה דרך דלת מרכז הפוקימונים, שהייתה פתוחה לרווחה בפניו. הביצה הייתה מלאה מים רדודים, חמימים וירקרקים, ואינספור צמחים נפלאים באדמה הבוצית סביבם. הוא רץ אליה בשמחה ורצה להגיע אליה, אבל ככול שניסה, הדלת רק התרחקה ממנו יותר ויותר.