פוקימון; במהירות החושך – פרק 61: קיצור דרך / איידן סוייר

ריק בעט בחלון הראווה ברגלו המתכתית. החלון נשבר ואזעקה נשמעה, אבל הוא ופרסי לא התכוונו להתעכב שם זמן רב. הוא רק לקח מחשב אחד וברחו מן המקום. כעת ריק כבר היה בכושר מספיק טוב בכדי לרוץ מהר ולברוח לפני שהמשטרה תגיע למקום. מצלמות האבטחה הספיקו לקלוט דמות עטופה במעיל גשם שפורצת לחנות; אין סיכוי שמישהו יזהה אותו.

כעבור שעתיים הם כבר היו מחוץ לעיר, בדרכם לוורמיליון, והקימו מחנה בצד הדרך. הדרך לוורמיליון לא הייתה ארוכה במיוחד, ואם לא יתעכבו בדרך, הם יהיו שם תוך כמה ימים ויוכלו להמשיך לסיניבר. הדבר היחיד שהם קיוו לו היה שמזג האוויר יהיה נוח ולא יקשה עליהם את הדרך. הם לא ידעו שהדרך צפויה להיות קלה הרבה יותר.

ריק התעורר לקול צפצוף פוקיפון עיקש. לרגע אחד הוא לא הבין מה הוא שומע – הרי הפוקיפון שלו היה כבוי ובלי סוללות, שהיו שמורות עמוק בתוך התרמיל שלו. רק אז נזכר שגם לפרסי יש פוקיפון, אותו הם לא כיבו, כי לריאן אין את המספר שלה. פרסי התעוררה וענתה בקול חלש ועייף.

"כן?"

"מה זה צריך להיות?" נשמע קול מוכר, "למה ריק כיבה את הפוקיפון שלו?"

ריק ופרסי חזרו מייד להכרתם, כאילו לא התעוררו הרגע משינה קצרה מדי. זה היה קולו של הדרקון האדום. הגנרל שלא דיבר אתם כל כך הרבה זמן, שב אליהם לפתע.

"גנרל", קראה, "לאן נעלמת?"

"תעני על מה ששאלתי! ריק נמצא אתך?"

"כן, אני כאן", ענה ריק.

"למה הפוקיפון שלך כבוי?"

"היינו חייבים לכבות אותו כדי שאחי לא ימשיך לעקוב אחרינו".

"אתם לא אמורים לכבות אותו! זה נגד החוקים של צוות רוקט!"

"ונדי אמרה לנו שאסור לנו להשתמש בתוכנות נגד מעקב, לא שאסור לנו לכבות את הפוקיפון לחלוטין".

"אז עכשיו אני אומר לכם שאסור לכם לכבות אותו".

"טוב, לא נכבה אותו יותר".

"אבל פרסי…" לחש ריק.

פרסי סימנה לו לשתוק באצבעה, ואז שבה אל הפוקיפון שלה.

"גנרל, אפשר לשאול לאן נעלמת?"

"לא נעלמתי", ענה הדרקון האדום, "רציתי לראות אם אתם מסתדרים כמו שאמרתי לכם. אני רואה שלא נפרדתם עד עכשיו, ועדיין לא הצלחתם להשיג לנו אפילו קרדיט אחד של כסף".

"השגנו משהו הרבה יותר טוב", אמר ריק, "מאובן של אירודקטייל".

לרגע אחד נשמע שקט בצד השני.

"מה?" אמר לבסוף הדרקון האדום, "על זה בזבזתם את כל הזמן שלכם?"

עכשיו היה תורם של ריק ופרסי להשתתק.

"מה קרה? בלעתם את הלשון?"

"אני לא מבין", אמר ריק, "חשבתי שזה מה שרצית".

"אני לא זוכר שאמרתי לכם ללכת לרדוף אחרי מאובנים. זו לא הייתה המשימה שנתתי לכם".

"אבל עשינו את זה והצלחנו".

"זה מה שגרם לכם להתעכב כל הזמן הזה? בשביל זה בזבזתם חודש שלם בספארי?"

"רצינו להגשים את החלום שלך! חשבנו שתהיה גאה…"

"שאני אהיה גאה שבזבזתם זמן וכסף של צוות רוקט, והזנחתם את המשימה שנתתי לכם, להשיג לנו כסף? אתם יודעים כמה התלבטתי אם להעסיק ילדים כמוכם, והייתי בטוח שלא תאכזבו אותי?"

ריק חש את הדם עולה לראשו.

"טוב, אם אתה מאוכזב מאיתנו, זו בעיה שלך".

שוב השתררה דממה. אפילו פרסי הביטה בריק באימה.

"מה אמרת לי, ריילי?" שאל הגנרל בשקט.

"אמרתי שזו הבעיה שלך", לבו של ריק הלם בחוזקה, "אנחנו עשינו הכול כדי לרצות אותך, ואתה לא מסוגל להעריך את זה".

"שקול מילים, ריילי".

"יש הרבה אנשים עשירים, אבל אתה יכול להיות מגדל הפוקימונים היחיד בעולם שיש לו אירודקטייל", הוא המשיך בכול זאת, "אם קצת כסף יותר חשוב לך, כנראה שאנחנו באמת לא יכולים לעזור לך".

"גנרל, אני מתנצלת…" החלה פרסי לומר.

"אל תתנצלי. אין לנו על מה, לא עשינו שום דבר לא בסדר".

"בכול זאת הזנחנו את המשימה".

"אז שיפטר אותנו. מה אכפת לי, אני אשמור את אירודקטייל לעצמי. תמיד רציתי אירודקטייל".

לרגע אחד הם בהו זו בזה, לא יודעים מה לומר. הדרקון האדום היה זה שהפר את הדממה לבסוף.

"אני רוצה שתחזרו לסאפרון", אמר, "גשו אל מכון הפוקימונים ותמצאו את אחד העוזרים של מנהיגת המכון. שמו קמרון".

"ומה אתה רוצה שנעשה אז?" שאלה פרסי.

"תקבלו ממנו הוראות נוספות. יום טוב".

השיחה נותקה. כעת, כשעכלה מה קרה עכשיו, פרסי התפרצה על ריק.

"תראה מה עשית!" צעקה, "יכולנו לתקן את מה שעשינו, ועכשיו הרגזת את הדרקון האדום!"

"טוב, מישהו היה צריך להעמיד אותו במקום".

"להעמיד אותו במקום?! ריק, הוא הגנרל שלנו, לא אנחנו שלו!"

"ובגלל זה עשינו בשבילו את כל העבודה. המעט שהוא יכול לתת לנו זו הכרת תודה".

"אתה חושב שאכפת לי מהכרת תודה? מה אם איבדתי את העבודה שלי בגללך?"

"אל תדאגי", אמר ריק, "הוא לא יפטר אותנו, לא כשהוא כל כך קרוב להשיג את האירודקטייל שהוא רצה כל כך. אם הוא חכם, הוא לא יוותר על הזדמנות כזאת".

"אבל הוא שלח אותנו…"

"אנחנו לא יודעים מי זה הקמרון הזה או למה אנחנו צריכים לפגוש אותו. בואי פשוט נלך לשם ונראה מה יהיה".

הם יצאו לדרך בחזרה לסאפרון. פרסי לא הייתה שקטה, אולם הדבר שבאמת הטריד אותה היה שריק כן היה, והרבה יותר ממה שרצתה שיהיה.

המכון של סאפרון הורכב מהרבה חדרים קטנים, בכול אחד מהם מאמן אחר ישב עם הפוקימון שלו, ונראה שהם מתקשרים באופן טלפתי. הם מצאו את קמרון, בחור צעיר בבגדי יוגה, שגם כן היה עם הפוקימון שלו, סלופוק.

"שלום", אמרו לו.

קמרון הרים את עיניו. "אתם בטח מחפשים את סברינה".

"לא, אנחנו מחפשים אותך".

"חכו רק רגע", אמר.

קמרון עצם את עיניו. כעבור כמה שניות נשמע קול בראשם של ריק ופרסי.

<הדרקון האדום שלח אתכם>.

הוא פקח את עיניו. ריק הנהן.

"הבנתי", אמר, "אתם כאן כדי שאקח אתכם".

"לאן תיקח אותנו?"

"לאי סיניבר, כמובן", אמר, "הבנתי ששם המשימה שלכם".

פרסי הביטה בריק בתדהמה. הוא חייך אליה חיוך של ניצחון. לא רק שהגנרל החליט שהוא בכול זאת מרוצה מהם, הוא אפילו חסך להם הרבה זמן של מסע. קמרון הרים את סלופוק בידו האחת (מה שלא היה פשוט, כי סלופוק היה כבד בהרבה מכפי שנראה), ואת ידו השניה הושיט לפרסי.

"החזיקו שניכם ידיים", אמר.

ריק כבר ידע שאם הם מתכוונים להתעתק יחד, כולם צריכים להיות במגע. כרגיל, לקחו לסלופוק מספר שניות להגיב לפקודתו של קמרון לקחת אותם לאי סיניבר, אבל לפתע הנוף סביבם התחלף – הם היו תחת שמיים אפורים, בניינים מפוארים משני צידיהם, ומלפניהם הר ענק שנראה כמו הר-געש. על פי מראה האי, היה ברור להם שהם נמצאים בעיר נופש. קמרון שחרר את ידו מפרסי.

"אתם יודעים מה עליכם לעשות כאן?" שאל.

"כן", ענה ריק.

"יפה, אם כך אני סיימתי כאן. בהצלחה לכם".

וכעבור כמה שניות נוספות, קמרון נעלם לנגד עיניהם. כעת הם היו לבד.

לא היה קל למצוא את מעבדות סיניבר, כיוון שבמקום לבלוט כבניין גדול ומרכזי, הבניין נבלע בין כל המלונות הגדולים ובתי ההארחה. בסופו של דבר הם מצאו את הבניין ונכנסו לשם. ריק עדיין חשש. הוא עדיין זכר את המפגש האחרון שלו עם מנהל המעבדה, שלא היה נעים כל כך, ופחד שלא יסכים לעזור להם בכלל. הוא לא ידע עד כמה דוקטור פוג'י כפוף לצוות רוקט וחייב לציית לפקודותיו של הדרקון האדום.

הם ניגשו אל פקיד הקבלה בכניסה למעבדה. הוא הרים את עיניו אליהם.

"צהריים טובים", אמר.

"שלום", אמרה פרסי, "אנחנו מחפשים את ויקטור פוג'י".

הפקיד צמצם את עיניו.

"ויקטור פוג'י?" שאל, "מי אתם?"

"שלח אותנו… חבר משותף".

"והחבר הזה לא יודע שוויקטור פוג'י מת?!"

לבו של ריק החסיר פעימה. זה לא יכול להיות, חשב ריק. לא יכול להיות שהם עשו את כל המסע הזה לחינם. אבל פרסי, למרבה המזל, התעשתה במהירות וידעה שדוקטור פוג'י הוא כנראה לא המדען היחיד במקום.

"אדוני, יש אולי מישהו אחר שאחראי על תחום השיבוט?"

"דוקטור לוול אחראית על זה כרגע, אבל אם חיפשתם ספציפית את דוקטור פוג'י…"

"תודה, אנחנו נפנה אליה".

"היא עסוקה מאוד, אתם יודעים".

"תגיד לה שיש לה הזדמנות להשיב אירודקטייל לחיים".

אחרי המילים הללו, דוקטור לוול לא גילתה שום התנגדות להיפגש עם ריק ופרסי. היא הייתה אישה גבוהה ומבוגרת, שיערה מאפיר ומשקפיים עבים על עיניה. עם מבנה גופה הצר וקולה העמוק, חלוק המעבדה והעניבה שלבשה, ריק היה עלול לטעות ולחשוב שהיא גבר.

"אני מקווה שהמאובן שהבאתם במצב טוב", אמרה דוקטור לוול.

"אני לא מבין בזה, אבל ממה שקראתי, ענבר הוא הדרך הטובה ביותר לשמור DNA".

"זה לא תמיד מספיק", ענתה, "כמה ענברים יש לכם?"

"די הרבה".

הם הראו לה את כל מה שאספו בספארי. דוקטור לוול הביטה בהם והנהנה.

"אספתם כמות יפה. בהחלט יהיה אפשר לשבט מהם שניים-שלושה פוקימונים".

"שניים-שלושה?!" חזר אחריה ריק, "אבל יש כאן המון מאובנים!"

"זה לא כל כך פשוט", היא הסבירה, "קודם כל, DNA לא תמיד נשמר כמו שצריך, ולרוב הוא פגום. נצטרך לשחזר אותו מכמה מאובנים שונים, ויכול להיות שגם לא זה יספיק. יכולים להיות כאן מאות סוגים שונים של פוקימונים, ומתוכם רק מעטים יהיו מתאימים".

ריק השפיל את מבטו. יכול להיות שאירודקטייל בכלל לא מתאים לשיבוט?

"שנית, יכול להיות שחלק מהפוקימונים כאן הן נקבות, ואותן לא נוכל לשבט".

"מה הבעיה עם זה?" שאלה פרסי.

"שיבוט פוקימונים ממין נקבה הוא בעייתי מאוד. כששני פוקימונים מסוגים שונים מתרבים ביניהם, מהביצים שיטילו יבקעו פוקימונים מהסוג של הנקבה. אם, למשל, נשבט אירודקטייל והוא יברח וישתחרר לטבע, הוא עלול להתחיל להתרבות בצורה בלתי-מבוקרת. אם זו תהיה אירודקטייל ממין נקבה, הצאצאים שלה עלולים לשגשג ולהפוך למין פולש, שיכחיד אוכלוסיות שלמות של פוקימונים אחרים. לכן אנחנו מעדיפים לשבט רק פוקימונים זכרים, שהרבה פחות מסוכנים לאיזון בבית הגידול שלהם".

פרסי הנהנה, ודוקטור לוול המשיכה.

"שלישית, לא כל הפוקימונים שורדים את תהליך השיבוט. רק פוקימונים קשוחים במיוחד יכולים לשרוד את תהליך היציאה מהאינקובטור אל אוויר העולם. אני מאמינה שאירודקטייל יהיה קשוח מספיק, ועם זאת, אף פעם אי אפשר לדעת. אחרי הכול, אף אחד לא ראה אירודקטייל באמת ויודע אם הוא באמת היה חזק כמו שאנחנו חושבים".

"זה הכול?" שאל ריק.

"כן. זו עדיין עבודה הרבה יותר מסובכת ממה שנדמה לכם, אבל זה כבר קשור לתהליך עצמו".

"טוב", אמר ריק, "אני מקווה שיהיה בסדר".

"יש עוד דבר אחד. מה בנוגע לתשלום?"

ריק ופרסי החליפו מבטים. הם באמת לא חשבו על זה עד כה.

"מצטער. חשבתי שהעניין מתואם עם דוקטור פוג'י…"

"דוקטור פוג'י כבר לא בדיוק עובד כאן, כמו שבטח שמעתם".

"כן, ברור. אנחנו נברר את העניין ונחזור אלייך, טוב?"

"בסדר. חזרו מהר".

ריק ופרסי יצאו מן המעבדה ומיהרו למצוא מקום בטוח להתקשר אל הדרקון האדום.

הם לא שמו לב לכך בדרך אל המעבדה, אך כעת הבחינו שיחסית למקום תיירותי כל כך, האי כמעט ריק מאדם. תיירים ודאי מבקרים כאן בעיקר בקיץ, ואילו עכשיו החורף התקרב, ומזג האוויר לא היה מתאים כל כך לחופשה באי כזה. הם מצאו רחוב ריק מאדם בקלות יחסית, והתקשרו אל הדרקון האדום.

"אני רואה שהגעתם לסיניבר".

"כן, ודיברנו עם דוקטור לוול. אנחנו רק צריכים לדאוג לנושא התשלום".

"אל תדאגו. אני אדבר עם המעבדה ואדאג לנושא".

"תודה", אמר ריק, "אני שמח שהחלטת לתת לנו הזדמנות, גנרל".

"אל תחשבו שכעת אתם יכולים לנוח על זרי הדפנה. השיבוט יכול לקחת עוד כמה חודשים, ואני לא רוצה שבינתיים תחשבו שמותר לכם להתבטל".

"ברור שלא", מיהרה פרסי לומר, "נצא מכאן ונחזור לעבודה הרגילה ברגע שנוכל".

"אני לא רוצה שתחזרו לעבודה הרגילה", ענה לה הגנרל, "כבר הוכחתם שאתם לא שודדי בנקים מוצלחים במיוחד. במצב רגיל הייתי מפטר אתכם, אבל בכול זאת הצלחתם לשכנע אותי שכדאי לשמור אתכם בצוות".

"אז מה אתה רוצה שנעשה?"

"תישארו בסיניבר. חכו עד שהשיבוט יושלם. בינתיים, אני רוצה שתהיו המגייסים שלי".

"מגייסים?"

"באי סיניבר יש הרבה אנשים שמחפשים עבודה, במיוחד עכשיו, כשעונת התיירות חלשה. פקחו עין ושימו לב אם מישהו יכול להיות מעוניין לעבוד בשבילנו. אל תחשפו את עצמכם מייד, כמובן, אבל אם מישהו נראה לכם מתאים… אני מאמין שתדעו מה לעשות".

"בסדר", אמר ריק, "אתה יכול לסמוך עלינו".

"ועוד דבר אחד, ריילי. שמתי לב שעדיין לא הדלקת את הפוקיפון שלך".

"טוב… נכון, אבל…"

"הבטחנו שלא נכבה אותו שוב", אמרה פרסי, "לא אמרנו שום דבר על להדליק אותו".

שוב השתררה דממה. כשהדרקון האדום דיבר שוב, ריק חשב שהוא שומע חיוך בקולו.

"אתם חכמים יותר משחשבתי", אמר, "תיזהרו שזה לא יעלה לכם לראש".

ובמילים אלה נפרד מהם הגנרל.