פוקימון; במהירות החושך – פרק 63: העיר הלבנה / איידן סוייר

בפרקים הקודמים של "פוקימון: במהירות החושך":

https://pocketmonsters.co.il/?p=50249

https://pocketmonsters.co.il/?p=50607

– – – – –

ביתו של דאסטי הלך ונהיה צפוף. מלבד ריק, פרסי, ג'סי וג'יימס, גם דאסטי עצמו החל לשהות בו יותר מהצפוי. העבודה במכון הלכה והתמעטה, כי לא הרבה מאמנים הגיעו לסיניבר בחורף. את רוב זמנו הפנוי של דאסטי הוא הקדיש לאישה שככול הנראה עבדה עמו במכון, וכעת בילתה בביתו ימים שלמים, וכשנשארה לישון שם בלילות, כולם ידעו שהלילה יהיה להם קשה להירדם.

גם דינה נהייתה אורחת קבועה בבית. היא ואחיה הצליחו למצוא עבודה בחנויות וחדר באכסניה זולה, שלא הייתה מבוקשת במיוחד גם בעונת התיירות. את רוב זמנה היא העדיפה לבלות עם חבריה, ובמיוחד עם ג'יימס – אם כי חודש ההתערבות של ג'סי וג'יימס כבר הסתיים, וג'סי נאלצה להודות שהפסידה, ולהעניק לג'יימס עיסוי בכפות הרגליים.

"זה לא אומר כלום", רטנה, "עם המזל שלי, מחר דינה תבוא ותגלה לג'יימס שהיא מאוהבת בו".

"לא יקרה", גיחך ג'יימס בעת שהתרווח על הספה, "את סתם בטוחה שכולן מאוהבות בי".

"נשים מתאהבות במה שאי אפשר. זה ידוע".

"לא רק נשים", ציין ריק.

מזג האוויר הלך והתקרר, ואותו יום היה מעונן מאוד, עד שהשמש בקושי נראתה מבעד לעננים השחורים. תורו של ריק ללכת לקניות הגיע. את רוב האוכל הם קנו כעת בחנות שבה עבד אהרון, ולשם הלך, עטוף במעיל הגשם השחור שלו שהסתיר את כל גופו מלבד פניו. רגע לפני שהגיע לשם, שמע קול נפץ גדול, כמו זכוכית מתנפצת. הוא לא ייחס אליו חשיבות רבה, אך כשהגיע לחנות, ראה את מקור הרעש: דינה ואהרון נעמדו מחוץ לחנות עם כפפות עבות על ידיהם, ואספו את שברי החלון שנופץ רגע לפני כן. במרחק ריק הספיק לראות צלליות של שתי דמויות נעלמות בריצה, אחת מהן הייתה אנושית והשנייה פוקימון שריק זיהה כקיובון.

בעבר, ריק היה יודע בדיוק איך לטפל במצב הזה. גם כעת מתוך הרגל הוא שלח את ידו אל חגורת הפוכדורים שלו, רגע לפני שנזכר שכבר אין לו שם אף פוקימון. בלי פוקימונים הוא לא יכול היה לעצור את הנמלטים, וגם היכולת שלו לרוץ לא הייתה טובה כל כך. לכן הוא פשוט ניגש אל דינה ואהרון והחל לעזור להם לאסוף את השברים.

"ריק", אמרה דינה, "מה אתה עושה פה?"

"באתי לסידורים, אבל אני מבין שזה לא זמן טוב כל כך".

אהרון הנהן ומלמל "תודה" חלושה. ריק כבר ידע שהוא לא אוהב במיוחד לדבר, לפחות לא עם אנשים שהם לא אחותו. הוא אסף בידיו את שברי הזכוכית הגדולים, שהייתה פחות סכנה להיחתך מהם ללא כפפות.

"מה את עושה כאן, דינה? חשבתי שאת בעבודה".

"כבר לא", אמרה דינה, "פיטרו אותי הבוקר".

"באמת?"

"גם אצלנו היו שוברים חלונות. פעם גם ריססו גרפיטי. התושבים כאן לא כל כך אוהבים פליטים שתופסים להם את מקומות העבודה".

"עושים את זה רק כי אתם פליטים?"

"כן", דינה השפילה את מבטה, "הבוקר הבוסית קראה לי לשיחה. היא אומרת שאין לה שום דבר נגדנו, אבל ההוצאות על הנזק לחנות והעובדה שמספר הלקוחות שלה הצטמצם מאז שאני עובדת שם…"

"אני שונא את המקום הזה", מלמל אהרון.

"עד כדי כך?"

"בהוואן לפחות שום דבר לא היה אישי נגדנו. כאן שונאים אותנו".

"לפחות אפשר לחיות כאן", אמרה דינה.

"עד שמישהו יחליט שלשבור חלונות זה כבר לא מספיק, ושצריך לפגוע בנו כדי שנבין שאנחנו לא רצויים כאן", ענה אהרון, "אני לא רוצה להיות כאן כשהיום הזה יגיע".

"אז לאן תלך? אנחנו לא יכולים לחזור להוואן".

"למה לא? אולי נצטרך לבנות את הבית שלנו מחדש פעם בכמה שנים, אבל לפחות בשאר הזמן נהיה מוגנים מאספסוף זועם".

"אני לא רוצה לחיות גם ככה".

"אלה שתי האפשרויות היחידות שלנו", אמר אהרון, "ואני לא יודע מה אתך, אבל אני מעדיף להישאר בחיים".

ריק לא הצליח להתעודד עד שהלך לישון. עד כה המצב בהוואן היה מבחינתו חדשות רחוקות, שלא קשורות לחייו האישיים. אבל כעת הוא הכיר שניים מהפליטים, והמצב הפך להיות אישי הרבה יותר. למרות זאת אף אחד מהם, אולי חוץ מג'יימס, לא הכיר את דינה ואהרון טוב עד כדי כך שמצבם ישפיע עליו ממש – ולמחרת בבוקר קרה משהו שהשכיח מכולם לחלוטין את כל העניין.

ריק התעורר במיטתו, מסונוור ממשהו בוהק שנשקף מחלונו. לרגע הוא היה בטוח שזו השמש הזורחת, אך כשהתעשת הבין שזו בכלל לא אותה תחושה כמו של קרני השמש. דומה היה שהנוף כולו הפך למשהו לבן ומסנוור שזורח בחוץ – ובדיוק כשהבין, דלת חדרו נפתחה בבת-אחת, ופרסי התפרצה פנימה. מרוב התרגשות, לריק לא היה אכפת בכלל שהוא בקושי לבוש.

"ראיתם?" קראה בקול גבוה.

"כן!" ענה ריק.

"שלג! כמה שנים לא ראיתי שלג!"

"אני אף פעם לא ראיתי שלג!"

פרסי נראתה כאילו ריק הרגע בישר לה שאף פעם לא נשם אוויר.

"מה?" שאלה, "איך זה יכול להיות?"

ריק משך בכתפיו. "גדלתי בעיירת-חוף, לא יורד שם שלג. רק בשנה שעברה יצאתי למסע הפוקימונים שלי, ואז ביליתי את כל החורף בבית-חולים בלי הכרה".

"אז בוא נצא עכשיו! זה השלג הראשון שלך, אסור שתפספס אותו!"

תוך דקות הם היו במעילים ומגפיים, ובינתיים העירו את חבריהם. ג'יימס שמח להצטרף, אבל מה שהפתיע אותם באמת היה התלהבותה של ג'סי. היא מעולם לא נראתה להוטה כל כך, וכשסיימה להתארגן יצאה לפני כולם, בלי ארוחת בוקר ובלי לחכות לאחרים.

"הייתי בטוח שהיא תכעס שהערנו אותה ותסתובב לצד השני", אמר ריק.

"ג'סי? אין סיכוי", אמר ג'יימס, "אם יש משהו שהיא אוהבת, זה שלג".

"נחמד לדעת שיש גם דברים שהיא אוהבת".

גם ריק, פרסי וג'יימס הסתפקו הבוקר בקערת דגנים אחת, ולא חיכו יותר מדי כדי לצאת החוצה. לצאת אל הרחובות המושלגים הייתה חוויה חדשה לחלוטין, אפילו יחסית למראה השלג דרך החלון. הרחובות היו לבנים כולם; גגות הבתים, צמרות העצים, המכוניות, כולם היו מכוסים שלג. ג'סי כבר הייתה בעיצומו של קרב עם אקנס, הפוקימון האהוב שלה – הוא התחבא בשלג הרך וזינק עליה בהפתעה, בעוד היא ניסתה להתחמק ולפגוע בו עם כדורי-שלג.

פרסי רצה החוצה בשמחה להצטרף אל ג'סי. כשריק ניסה ללכת אחריה, מגפו שקעה כמעט כולה בשלג. הוא לא היה רגיל לזה, וכשניסה להתקדם צעד נוסף, נפל קדימה. השלג ריכך את נפילתו, אך פניו שקעו בתוך המרבד הלבן. ריק מעולם לא הרגיש שלג בעבר, ולמרות שידע שהשלג יהיה קר, דבר לא הכין אותו לתחושה הזו. הוא קם מהר ככול האפשר, אך הרגיש כאילו שכח את כל האימונים שעבר בחודשים האחרונים עם רגלו, כאילו שעליו ללמוד ללכת מחדש. פניו היו קפואים וכבר הספיקו לאבד תחושה מהשניות הבודדות שנגעו בשלג. גם פיו היה מלא שלג, והוא מיהר לירוק אותו החוצה, לפני שיאבד גם את חוש הטעם. ג'סי הביטה בו מזועזעת.

"מה אתה יורק?! תבלע!"

"לבלוע את השלג?"

"כן! זה הכי כיף!"

וכמו כדי להוכיח זאת, ג'סי הרימה חופן של שלג, הכינה ממנו כדור קטן, ובלעה את כולו בבת-אחת.

"יש לזה טעם בכלל?" שאל ריק.

"זה מה שחשוב לך? בחוץ יורד שלג ומה שמעניין אותך הוא מה הטעם שלו?"

"כן, אם את חושבת שאני אמור לאכול את זה".

"אז אל תאכל. הפסד שלך".

והיא דחפה לפיה עוד כדור שלג, איבדה את תשומת הלב והותקלה בראשו של אקנס.

הם המשיכו לשחק מסביב לבית, ובמהרה יצאו אל הרחוב אנשים מבתים נוספים. ריק היה מוגבל בתנועה והפסיד ברוב קרבות השלג שערכו, אבל העדיף להמשיך לשחק, כי לא ידע מתי תהיה לו עוד הזדמנות כזו. הם איבדו תחושת זמן, אך לאחר מה שנראה כמו זמן קצר, גם דינה הגיעה למקום.

"דינה!" קראה פרסי, "תחשבי מהר!"

היא זרקה לעברה כדור ענק, אך נראה שדינה בקושי שמה לב אליו. הכדור פגע בה והתרסק, אך לא נראה שהיה אכפת לה במיוחד. להפך, מצב רוחה נראה שפוף במיוחד.

"הכול בסדר, דינה?" שאל ריק כשהתקרבה אליהם.

דינה הנידה בראשה.

"ג'יימס, אני יכולה לדבר אתך?"

"בטח", ענה ג'יימס.

"לבד?"

ג'יימס ודינה התרחקו מהם והלכו לשבת על ספסל בקצה הרחוב, רחוק מכול האנשים שיצאו לשחק בשלג. ג'סי הביטה בהם בעין צרה.

"היא הולכת לומר לו שהיא אוהבת אותו", אמרה, "אתם תראו".

הם התיישבו על הספסל. לדינה לא היה מעיל גשם כמו לכולם, אלא רק כמה שכבות בגדים שהסתיימו בסוודר סגול. היא שילבה את זרועותיה על חזה להגן על עצמה מפני הקור.

"מה העניין?" שאל ג'יימס.

"אהרון החליט לחזור להוואן", אמרה דינה, "הוא יקנה כרטיסים ברגע שיהיה לו מספיק כסף".

זה לא הפתיע את ג'יימס, בהתחשב במה שריק סיפר לו אתמול – אך כעבור רגע הבין את משמעות מילותיה.

"כרטיסים?" שאל, "כלומר, יותר מאחד?"

דינה הנהנה. "אני לא יכולה לעזוב אותו. הוא המשפחה היחידה שיש לי".

"אז למה שלא יישאר כאן אתך?"

"כי אני בעצמי לא יודעת אם אני רוצה להישאר".

"מה יעזור לך להחליט?"

"הלוואי שזה היה פשוט", דינה חיממה את זרועותיה בידיה, "קר לי מדי בשביל לחשוב".

היא הביטה בעיניו. ג'יימס הביט בה בחזרה. הוא ידע מה הולך לקרות, וזה לא מצא חן בעיניו בכלל.

"אני לא יכול להחליט במקומך", אמר, "אני מאוד נהנה מחברתך, אבל זו לא סיבה שתישארי כאן".

"לדעתי זו סיבה מצוינת".

"זו הייתה יכולה להיות סיבה מצוינת, אבל זו לא", חייך ג'יימס חיוך עצוב.

במרחק כמה עשרות מטרים משם, ג'סי ישבה מול ריק ופרסי, כביכול מדברת עמם, אך פניה מופנות לכיוון שיחתם של ג'יימס ודינה.

"לפעמים לא היה לנו כסף לאוכל, אבל כל חורף הייתי מרגישה כאילו אנחנו עשירות. אימא שלי הייתה מכינה לי עוגות משלג והייתה תולה גרביים מעל המיטה, אפילו שידעתי שהן ריקות".

דעתו של ריק הוסחה לרגע. לפתע הוא תהה כמה זמן לוקח לדמעה לקפוא על הפנים.

"אני מבינה אותך", אמרה פרסי, "גם אנחנו היינו עניים. אבל זה היה רק אחרי שאימא שלי מתה".

"אצלי זה היה לפני. היא הסתלקה לה והשאירה אותי לבד, עד שבאו לקחת אותי לבית-יתומות. לא שאז נהייתי עשירה כמו ג'יימס, כמובן".

"ג'יימס עשיר?!" נדהם ריק.

"טוב, המשפחה שלו עשירה. הוא בחר לברוח מהבית ולצאת לחיים של פשע".

"למה?"

"תשאלי אותו. הוא תמיד נורא שמח לדבר על זה".

היא הבחינה בדינה מתכרבלת בזרועותיו של ג'יימס.

"הנה הם מתחבקים", אמרה, "הוא בטח אמר לה הרגע שזו לא את, זה אני".

"ג'יימס ודינה מאוד מחבבים אחד את השני. למה שלא יהיו ביחד?" שאל ריק.

"ריק, אני משתדלת לסבול אותך, אבל לפעמים אתה רגיש כמו נעל", ציינה ג'סי.

הוא הביט לאחור וראה את דינה מתנתקת מזרועותיו של ג'יימס, והם קמו ממקומם והלכו לכיוונם.

"הכול בסדר?" שאלה פרסי.

"אנחנו חוזרים להוואן", ענתה דינה.

"אוי".

"שמחתי להכיר את כולכם. אני חושבת שיש לנו עוד חודש עד שנשיג מספיק כסף לכרטיסים".

רגע אחד, חשב ריק, זה לא הגיוני. הרי לו ולפרסי הייתה מטרה. שום דבר ממה שקורה עכשיו לא צריך לקרות. הוא לא רצה לנהוג בחוסר רגישות ולומר משהו שיביך את דינה, אך מיד לאחר שנפרדה מכולם והתרחקה מהם, פנה מהר אל ג'יימס.

"רוץ אחריה", אמר.

"מה?"

"רוץ אחריה. אתה עוד יכול להשיג אותה".

ג'סי הביטה בו בבוז. "אתה חושב שאתה חי בקומדיה רומנטית גרועה? דברים לא עובדים ככה במציאות".

"אבל אין סיבה שהיא תלך! אני ופרסי אמורים לגייס אנשים לצוות, רצינו להציע לה להצטרף אלינו".

"אז רוץ אחריה אתה. תצעק לה שיש לך קריירה בטוחה בשבילה בצוות רוקט. אני אשמח לראות אותך מנסה".

"את לא מבינה?" שאל, "אם היא תצטרף לצוות רוקט, אין סיבה שג'יימס לא יוכל להיות איתה".

"ריק, אל…" התחיל ג'יימס לומר.

"לא, זה נכון! גם אני נפרדתי ממישהי שאהבתי בשביל צוות רוקט, אני יודע בדיוק איך ההרגשה".

כולם רק שתקו ונעצו בו את מבטיהם. פרסי נראתה כאילו היא רוצה לגרור אותו משם לפני שיוציא עוד מילה, ואילו ג'סי כאילו היא רוצה להרביץ לו. ג'יימס היה נבוך יותר מכולם.

"ג'יימס, אתה באמת רוצה להפסיד מישהי כמו דינה…"

"ריק, סתום כבר את הפה!"

ערימת שלג התמוטטה על הכביש מצמרתו של עץ. אנשים מסביב עצרו והביטו בהם, בעוד הצעקה מהדהדת במה שנדמה כמו האי סיניבר כולו. ריק הבחין במרחק גם בדינה מסתובבת ומביטה לעברם, אך מיד חוזרת וממשיכה בדרכה. לרגע אחד רצה לחשוב שלא שמע טוב, שמי שצעקה עליו הייתה ג'סי, שרגילה להיות מגעילה אליו תמיד. אבל הצעקה המשיכה להדהד, ולא היה מקום לספק: מי שהתפרצה עליו ככה הייתה פרסי. ג'סי, לעומתה, רק גלגלה את עיניה.

"אמרתי לך. רגיש כמו נעל".