פוקימון; במהירות החושך – פרק 65: אבן ורעל / איידן סוייר

ריק, פרסי, ג'סי וג'יימס שבו אל המעבדה של דוקטור לוול. הפוקימונים המשובטים בקעו: מתוך השלל הרב של מאובנים שהביאו, ארבעה שרדו את התהליך עד לשלב הסופי.

"איך זה יכול להיות שרק ארבעה שרדו?" שאלה ג'סי.

"הסבירו לך כבר", אמר ריק, "ארבעה זה כבר יותר מהצפוי".

"לא שאלתי אותך".

ג'סי הפנתה ממנו את מבטה במכוון והביטה בדוקטור, אבל היא רק הנהנה לאישור. ארבעת הפוכדורים חיכו להם במשרדה, ובהם הפוקימונים: קאבוטו, סרטן-פרסה בעל שריון חום קשיח; אומנייט, שכשמו דמה לאמונייט פרהיסטורי; ליליפ, מעין צמח מאובן שהזכיר חבצלת מים סגולה; ואנורית', חרק מוזר וירקרק בעל עיניים וצבתות כשל סרטן. אף אחד מהם לא נראה כמו תינוק – תהליך השיבוט, מתברר, האיץ את התבגרותם עד לשלב בו היו עצמאיים לחלוטין.

"מה עם אירודקטייל?" שאלה פרסי, "לא היה אף אירודקטייל בין המאובנים שהבאנו?"

"זה לא הגיוני. קניון גרמפא היה מלא אירודקטיילים בזמנו", אמר ריק.

"היה אירודקטייל אחד, אבל לצערי הוא לא שרד".

"למה דווקא הארבעה האלה שרדו? הם לא נראים קשוחים יותר מאירודקטייל".

"גילינו שרק פוקימונים מסוג אבן יכולים לשרוד את תהליך השחזור ממאובן", הסבירה דוקטור לוול, "אבן היא חומר שאינו אורגני, ולכן דווקא הנוכחות שלה ב-DNA משמרת אותו לאורך השנים".

"הצמח הזה לא נראה כמו פוקימון אבן", ג'סי הביטה בליליפ.

"כולם פוקימוני אבן למחצה, וליליפ הוא גם עשב למחצה, כמובן. אנורית' הוא חצי חרק. קאבוטו ואומנייט הם חצי מים".

ג'סי לא נראתה מרוצה מהפוקימונים החדשים שלהם. למען האמת, גם ריק היה מאוכזב. הוא ידע שכול פוקימון הוא חשוב בפני עצמו, אבל הוא בכול זאת קיווה מאוד שיהיה להם אירודקטייל, גם אם ייאלצו לתת אותו לדרקון האדום.

הם חזרו לביתו של דאסטי עם הפוקימונים בידיהם, והניחו אותם על השולחן.

"אנחנו ארבעה ויש כאן ארבעה פוקימונים, זה כבר טוב", אמר ג'יימס, "איך נחליט מי מקבל את מי?"

"פשוט מאוד", אמרה ג'סי, "אני רוצה את הסרטן עם השריון, הוא נראה הכי פחות חסר תועלת", ובמילים אלה חטפה את הפוכדור של קאבוטו.

"היי, זה לא עובד ככה!" אמרה פרסי.

"אני לא זוכרת שקבענו איך זה עובד".

"טוב, אז אני מניח שאני אקח את אומנייט", אמר ג'יימס.

"מה?!" הזדעקה ג'סי, "קח אחד אחר! כבר יש לנו שני פוקימוני רעל, כדאי שיהיו לנו סוגים מגוונים של פוקימונים!"

"ג'סי, את כבר בחרת את הפוקימון שלך, לפחות תני לו להחליט".

"מצטער, אבל אני חושב שזה חכם יותר אם לשנינו יהיה פוקימון מים. אפשר להשתמש בהם למסעות ימיים קצרים, אבל כל אחד מהם יכול לשאת רק אחד מאיתנו. כדאי שלצוות אחד יהיו את שני פוקימוני המים, ולצוות השני את השניים האחרים".

"אני חושב שאתה צודק", אמר ריק, "אבל גם ג'סי צודקת שכדאי שיהיו לכם סוגים מגוונים. לכן אולי תתנו לנו את קאבוטו ואומנייט, וקחו את ליליפ ואנורית'".

"אתה סתם מקנא שלקחתי את הפוקימון הכי שווה", אמרה ג'סי, "לכם בכלל אין עוד פוקימונים".

"נחזיר את הפוקימונים שלנו ברגע שנצא מסיניבר, וזה יקרה בקרוב מאוד, כי כבר אין לנו סיבה להישאר כאן. עוד מעט יהיו לנו גם פוקימוני אש, אוויר ולוחם".

"אתה צודק בדבר אחד", ענתה, "באמת אין לנו עוד סיבה להישאר בסיניבר. זה מעלה את השאלה, איך נבשר לדרקון האדום שכול החודשים האלה רק בזבזנו את הזמן".

כולם שתקו. ריק הביט בפרסי ואז בג'יימס. איך באמת הם הולכים לעשות את זה? האם הם באמת החברים הכי חסרי תועלת שהיו אי-פעם בצוות רוקט? זה לא ייתכן, חשב ריק. הוא לא רצה לתת לעוד כישלון לסתום את הגולל על דרכו בצוות רוקט.

"פרסי", פנה אליה לבסוף, "את מוכנה לפרוץ למחשבים של מעבדות סיניבר?"

"בשביל מה?"

"אני רוצה לוודא אם דוקטור לוול דיברה אמת. אולי הם כן הצליחו להבקיע אירודקטייל ומסתירים את זה מאתנו".

"למה אתה חושב שהם משקרים?"

"ראית באיזו התלהבות היא קיבלה אותנו למעבדה ברגע שאמרנו לה שאולי יש לנו אירודקטייל. היא רוצה אותו לא פחות מהגנרל. מה אם היא החליטה לשמור אותו לעצמה? ובכול מקרה, מה יש לנו להפסיד אם נבדוק?"

"פוריגון עצבני שיהרוג את כולנו".

"אם זה יקרה, אנחנו כבר לא נצטרך להתמודד מולו לבד, כשיש לנו את קופינג ואקנס", הוא הביט בג'יימס ובג'סי, "ובכול מקרה, המעבדה בטח לא מוגנת כמו בנק".

פרסי היססה, אך לבסוף הנהנה.

"אני אעשה כמיטב יכולתי".

"יופי", אמר ריק, "אני אלך בינתיים לבקר את דינה. יש לנו שיחה שדחיתי יותר מדי זמן, וכדאי שנעשה אותה לפני שנצא מהאי הזה. ג'יימס, אתה בינתיים תתקשר לדרקון האדום ותגיד לו שהוא יכול לבוא הנה. אל תגיד לו שנכשלנו, אנחנו בעצמנו עוד לא יודעים אם זה נכון".

"רק רגע, צ'וצ'יק", התפרצה ג'סי, "מה פתאום אתה מתחיל לחלק כאן פקודות לכולם?"

"לא אמרתי לך מה לעשות. מצידי את יכולה להמשיך לא להיות מועילה".

הוא הפנה אליה את גבה ויצא מהבית אל השלג, היישר אל האכסניה שבה שהו דינה ואהרון.

דינה יצאה מופתעת מעט משער האכסניה הגבוה והשחור (אם כי כעת היה גם לבן משלג שנערם עליו). זו הייתה הפעם הראשונה שריק בא לבקר אותה, כיוון שאסור היה לה להביא לחדרה חברים שלא מתארחים באכסניה בעצמם, והיא לרוב הייתה באה לביתם ממילא.

"שלום, ריק. קרה משהו?"

"דינה", שאל, "את רוצה להישאר כאן, נכון?"

היא השפילה את מבטה.

"כן", ענתה, "אבל אהרון רוצה לחזור להוואן".

"למה את חייבת לעשות מה שהוא אומר?"

"כבר דיברנו על זה. אם הוא לא כאן, אין לי בשביל מה להישאר כאן. חשבנו שבטוח בקנטו, אבל מסוכן כאן לא פחות מבהוואן, ולא נראה שיש לנו כאן עתיד בטוח".

"מה אם הייתה אפשרות?" שאל ריק, "מה אם יכולנו להציע לך עבודה בטוחה, שתסדר לך את כל מה שאת צריכה בחיים?"

"אתה מתכוון בדואר? כבר שאלתי את ג'יימס, הוא אמר ש…"

"בקשר לזה", ריק היסס לרגע, "דינה, אנחנו לא בדיוק עובדים בדואר".

"מה זאת אומרת?" שאלה דינה.

"רק רגע, אני מגיע לזה. דינה, את צריכה כסף וביטחון, נכון?"

"ריק, אתה מלחיץ אותי", אמרה דינה, "איפה אתם עובדים ולמה אתם מסתירים את זה?"

"זה פשוט לא משהו שאנחנו יכולים לספר לכול אחד", ענה, "אבל אנחנו חושבים שאת מתאימה".

"מתאימה למה?" שאלה דינה, "לפי מה שאתה אומר, נשמע שאתם או סוכנים חשאיים, או חלק מארגון פשע. אני מניחה שאם הייתם סוכנים, לא היית מספר לי את זה ככה, ואני מקווה מאוד שאתם לא חלק מארגון פשע".

ריק שלח אליה חצי חיוך. דינה נרתעה מעט.

"די, ריק, זה לא מצחיק. ברחתי מהוואן כי ארגוני פשע הורסים את הבית שלי. אני חוזרת לשם כי אני חייבת. מה שאתה עושה עכשיו זו בדיחה ממש גרועה".

"את יודעת איך אומרים. אם לא תוכל לנצח, תסתפח".

"אני מתחילה לחשוב שאתה רציני".

"אני אגיד לך מה", אמר ריק, "הכרת במקום הזה חברים טובים, גם אם לא ידעת עלינו הכול עד עכשיו. אנחנו אנשים טובים בסך הכול. יש לך הזדמנות לקבל עבודה יציבה ועתיד בטוח, כמו שלי הייתה. היום בערב יבוא הנה הבוס שלנו, ותוכלי לדבר אתו אישית. למה שלא תחשבי על זה עד אז?"

דינה הנידה בראשה.

"תן לי להבין. אתה באמת מציע לי להצטרף לחבורה של פושעים?"

"אני מציע לך רק לחשוב על זה…"

"אין מה לחשוב. זה לא בא בחשבון".

"אם רק תחשבי קצת מחוץ לקופסה…"

"אתה יודע מה, ריק?" קטעה אותו דינה בקול רועד, "אני אחזור עכשיו לחדר שלי ואשתדל להעמיד פנים שכול מה שאמרת לי עכשיו באמת היה בדיחה גרועה, כדי שאני אוכל לחזור הביתה עם זכרונות נעימים מהחברים שלי, ובלי שום מחשבה שתקלקל את כל התקופה שביליתי בסיניבר. אם אתה רוצה שאני אזכור אותך כמו שאני הייתי רוצה, אני מציעה לך לתת לי ללכת ולהפסיק את השיחה הזאת עכשיו".

היא הסתובבה וטרקה את השער אחריה, מפילה ממנו שכבת שלג.

בפנים נפולות חזר ריק אל ביתו של דאסטי. פרסי חיכתה לו שם מול המחשב שלה, שהניחה על השולחן בסלון.

"כבר חזרת?" שאלה.

"לא היה כל כך על מה לדבר מבחינתה".

"אוי".

"כנראה שאי אפשר לגשת למישהו ככה סתם ולשאול אותו אם בא לו להצטרף לארגון פשע. אלא אם המישהו הזה הוא אני".

"או אני, או ג'סי או ג'יימס, או כל אדם אחר שחבר בצוות רוקט כרגע".

"אתם לפחות טובים במה שאתם עושים", אמר ריק, "אני סתם כישלון".

"לא נכון", ענתה פרסי, "צדקת. מעבדות סיניבר באמת הצליחו לשבט אירודקטייל, ואנחנו יודעים את זה בזכותך".

ריק בהה בה בתדהמה. יכול להיות שלמרות הכול, הוא סוף סוף הצליח בדבר אחד?

"ג'סי יצאה קודם מהבית, אז ג'יימס הלך להביא אותה. כשהם יחזרו, נלך לשם כולנו וניקח אותו משם".

דלת המשרד של דוקטור לוול נפתחה. ארבעתם עמדו שם ונכנסו מיד לחדר.

"קרה משהו?" שאלה הדוקטור, "יש בעיה עם הפוקימונים?"

"כן", אמר ריק, "חסר אחד".

"מה זאת אומרת…"

"מספיק עם המשחקים", אמרה ג'סי, "אנחנו יודעים שיש לך אירודקטייל. איפה הוא?"

"שילמו לך כסף טוב כדי שתתני לנו את אירודקטייל, לא שתשמרי אותו לעצמך".

דוקטור לוול הבינה שנתפסה, ובכול זאת שמרה על קור רוח.

"תנו לי להבין", אמרה, "אתם מניחים, ללא כל בסיס, שיש לי פוקימון שהיה שליט האוויר בתקופתו, ואתם בכול זאת חושבים שתצליחו לקחת אותו ממני".

"אנחנו יודעים שהוא אצלך, ואם לא תודי בזה, את יכולה לומר שלום למעבדה שלך".

ג'סי שלחה את ידה אל מסך המחשב שעמד על השולחן, ובתנועה מהירה הפילה אותו על הרצפה. המסך התרסק והתנפץ לרסיסים ברעש גדול; דוקטור לוול קמה ממקומה בבהלה.

"בסדר, בסדר!"

היא שלפה צרור מפתחות מכיסה, ובעזרת מפתח קטן פתחה את המגירה בשולחן העבודה שלה. הפוכדור החמישי המתין שם – ריק בהה בו כמו באוצר בלום כשדוקטור לוול הרימה אותו, ופתחה אותו מיד. אירודקטייל ענק ומרשים יצא ממנו – גם הוא בגודל טבעי, כמו חבריו לשיבוט, אורכו כמעט שני מטרים ומוטת כנפיו גדולה עוד יותר, עורו אפרפר וקשה כאבן, פרט לקרום הסגול על כנפיו, וגופו מסתיים בזנב מחודד. אך הדבר המרשים ביותר היו לסתותיו המרובעות, מהן בקעו שורות של שיניים מחודדות ואכזריות למראה.

ג'סי הייתה הראשונה להגיב. היא שחררה את הפוקימון החדש שלה מהפוכדור, וקאבוטו הקטן התייצב מול אירודקטייל, זרועותיו הסכיניות שלופות לעומתו, עוד לפני שהדוקטור סיימה לקרוא את פקודתה הראשונה לאירודקטייל. הוא צלל לעברם, אך קאבוטו זינק וחסם אותו בגופו, משסף את כתפו השמאלית בו נתקל. אבל זה היה כמו לנסות לשרוט אבן; לא נראה שלאירודקטייל כאב כלל, והוא תפס את קאבוטו בכף היד הקבועה בכנפו, והמריא עמו ארבעה מטרים באוויר, אל תקרת המעבדה.

"אומנייט, צא!" קרא ג'יימס.

"ליליפ, צא!" קראה פרסי.

ריק הביט בהם, ואז הביט בקאבוטו מתרסק מהטחתו ברצפה, יחד עם כמה מרצפות. אירודקטייל חזק מדי, הבין, גם הוא ייאלץ להצטרף לקרב הזה. תוך מחשבה שזה לא קרב פוקימונים למען יוקרה או כבוד המאמן, קרא: "אנורית', צא!"

בעודו באוויר, אירודקטייל פער את פיו ושאף אוויר, ואז ירק סלע כבד לעבר שלושת הפוקימונים. אנורית' היה הפגיע ביותר למתקפה, ואירודקטייל ידע מה הוא עושה וכיוון ישר אליו. ליליפ ניסה לשלוח את צווארו ולעצור את הסלע, אך הוא היה איטי מדי, ורק בזכות זריזותו הצליח אנורית' להתחמק מפגיעה חמורה; למרות זאת, הסלע התרסק על אחת מצבתותיו, ואנורית' נלכד תחתיו. אומנייט התקיל את הסלע בקונכייתו הקשה והצליח להדוף אותו הצדה, אך למרות זאת, אנורית' עדיין היה פצוע, ואירודקטייל כבר התכונן להשליך סלע נוסף.

"אומנייט, אקדח-מים!"

אומנייט ריסס את בטנו של אירודקטייל במים, וגופו נהיה כבד. הוא החל להתאמץ יותר ויותר לשאת את משקל גופו, אך בינתיים הספיק לשלוח סלע נוסף. הפעם אנורית' היה מוכן לכך והתחמק בצורה מושלמת, בעוד קרני השמש שבקעו מן החלון סיפקו לליליפ אנרגיה להתקפה החזקה ביותר שלו: קרן סולרית.

"לא!" קראה דוקטור לוול, "אירודקטייל, טפל בליליפ!"

והוא צלל היישר מטה, משתמש במשקלו העודף כיתרון, ושיסף את ליליפ לפני שהספיק לירות את הקרן. עם זאת, גופו כבר היה כבד והוא התקשה להמריא שוב למעלה.

"עכשיו אתה יכול לחסל אותו, אנורית'!"

אנורית' הקטן רץ לעבר אירודקטייל הענק ונעץ בו את צבתו הבריאה. זה עדיין לא נראה כואב יותר מלשרוט אבן, אבל זה הסיח את דעתו של אירודקטייל, בעת שאומנייט ירה לעברו סילון בועות מכאיבות שהתפוצצו עליו. אירודקטייל הזועם הצליח לתפוס את אנורית' בלסתו הכבדה ולהטיח אותו באומנייט, תוך כדי שזנבו ריסק לחלוטין את שולחן העבודה של המגדלת שלו; הם בקושי הספיקו להתאושש מן המתקפה, וכבר אירודקטייל צנח על שניהם בכול כובד משקלו, מסיים את הקרב.

"טוב, זה היה רק החימום", אמר ג'יימס, "קופינג, צא!"

"אקנס, צא!"

והשניים פעלו בתיאום מושלם: אקנס זוחל בזריזות סביב אירודקטייל המקורקע ונושך אותו מכול כיוון, בעוד קופינג מרחף סביב ומסיח את דעתו; קופינג מפזר לאוויר גז רעיל בעוד אקנס מתלפף סביב רגליו, מפיל אותו לרצפה ומונע ממנו לברוח. אירודקטייל היה חזק, אך קופינג ואקנס היו ותיקים ממנו ולמודי קרבות, ובמהרה הוא שכב מובס על הרצפה. גם על דוקטור לוול הם לא חסו, וכשניסתה לברוח, אקנס נע לעברה במהירות מדהימה, יישר את גופו לגובהה ונעץ בה את מבטו המשתק. היא קפאה במקום, וכעת דבר לא יכול עוד לעצור אותם מלקחת את הפוכדור של אירודקטייל ולהסתלק מהמעבדה.

"כל הכבוד, אקנס!"

"קופינג, היית נהדר!"

במהרה התברר לשניים שאירודקטייל ושאר המאובנים הם לא ההצלחה היחידה להיום: כאשר שבו לחיק מאמניהם, החלו שני הפוקימונים להשתנות. גופו של אקנס גדל, והוא מתח את העור סביב ראשו לעטרת-צוואר מרשימה אשר כתמי צבעי אזהרה קבועים בה, יוצרים צורה של פרצוף מפחיד. ואילו קופינג גידל שני כדורי גז נוספים על גופו, הגדול מביניהם היה למעשה ראש נוסף. כעת אלה היו שתי הצורות המפותחות של קופינג ואקנס, וויזינג וארבוק.

לאחר השקיעה, הליקופטר נחת במעגן של סיניבר. החבורה כבר חיכתה לו שם, וידעה מי נמצא בפנים. ואכן, דלת ההליקופטר נפתחה, ואדם בגלימה וברדס אדומים שפניו מוסתרים המתין להם בפנים. חייל נוסף במדי צוות רוקט ישב לצדו והטיס את ההליקופטר.

"רציתם שזו תהיה הפתעה," אמר הדרקון האדום, "ובכן, תפתיעו אותי ותגידו שלא נכשלתם".

"הוא בידינו", אמרה פרסי, "אירודקטייל במיוחד בשבילך".

ריק צפה בה מגיש לגנרל את הפוכדור, ולבו נצבט מעט. מהיום שהצטרף לצוות רוקט זה היה החלום שלו להיות זה שייתן לדרקון האדום את אירודקטייל, וכל המסע לחיפוש המאובנים היה הרעיון שלו, שלא לדבר על ההתעקשות שלו שאירודקטייל בכול זאת שובט. למרות זאת, עד לרגע זה לבו היה טרוד במשהו אחר; הוא הביט לאחור שוב ושוב אל העיר החשוכה, אבל אף אחד לא הביט בו בחזרה.

"היא לא תבוא, ריק", אמר ג'יימס, "עשית מה שיכולת".

לאחר שפרסי נכנסה להליקופטר, הגיעה תורה של ג'סי.

"גם לי יש הפתעה קטנה", אמרה, "הנה".

והיא הגישה לו חבילת דואר שמנה. הגנרל פתח אותה, ובתוכה המתין צרור יפה של שטרות כסף.

"מתנה מהבנק של סיניבר".

"מתי הספקת?" שאל ג'יימס.

"בצהריים, כשכולכם עשיתם מה שהגמד אמר לכם, החלטתי שכדאי שגם אני אהיה מועילה".

הם עלו, התיישבו מאחור והמריאו לאוויר.

"לאן עכשיו, גנרל?" שאל הטייס.

"זה תלוי. מה היעד הבא שלכם?"

הגנרל הביט בחבורה, אך הם שתקו. הם לא תכננו מה היעד הבא, ורק ידעו שהם סיימו את ענייניהם בסיניבר.

"צ'ריגרוב", אמר ריק לבסוף.

"אין שם כלום", אמר ג'יימס, "למה דווקא צ'ריגרוב מכול המקומות בעולם?"

"כי יש עוד פוקימונים שצריכים לחזור אליי ואל פרסי", אמר ריק, "נתתי להם לחכות מספיק זמן. לא יכולתי לנטוש את המשימה, אבל…"

"המשימה", קטע אותו הגנרל, "נדמה לי שהיא הייתה לגייס עוד חברים לצוות רוקט".

"ובאמת שניסינו. אבל זה לא פשוט. אתה לא יכול פשוט לגשת לאדם ברחוב ולהציע לו להיות גנב-פוקימונים".

"ובכול זאת נכשלתם. למה שאתן לך זמן למטרה אישית שלך, כשאת המשימות הבסיסיות ביותר אתה לא מצליח לבצע עבור צוות רוקט?"

ריק הביט בפרסי.

"כי הבטחתי לה", אמר, "ואתה אמרת שאנחנו צריכים ללמוד לעבוד כצוות. חבר צוות אמיתי לא משקר לחברה שלו. אני צודק?"