ראשי / יצירה / מוצאים את מיו / מוצאים את מיו – פרק 20 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

מוצאים את מיו – פרק 20 / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

אמא שלי נכנסה לחדר החקירות. עד אז אלדן כבר הספיק לאזוק את לנה לכיסא שהיה מחובר לרצפה. לנה התפתלה, בעטה וניסתה לתלוש את האזיקים מידיה. היא נראתה אחוזת דיבוק, כאילו איזה שד השתלט עליה. לא יכולתי להאשים אותה, אבל לראות אותה ככה הכאיב לי. לנה הביטה באמא שלי, והיא כבר לא נראתה מטורפת, אלא מפוחדת. כשאמא שלי התקרבה אליה, לנה נשענה על הכיסא באימה וניסתה להתרחק כמה שיותר.

"שלום לנה", אמרה אמא שלי. היא התיישבה מאחורי שולחן החקירה, עם הגב אל הזכוכית החד צדדית, "אל תפחדי, לא נעשה לך כלום. את בטוחה כאן".

לנה שינתה את מבטה ממפוחד לזועם. "אני לא אשתף אתכם פעולה, בחיים לא אגלה לכם סודות על מיו".

"גם אם היית רוצה, לא היית יכולה לגלות לנו דבר. את לא יודעת איפה הוא, וכך גם סרג'". השם הציף את לנה במשהו, יכולתי לראות את זה. היא ניסתה לא להסגיר את תחושותיה, אך לשווא. גופה התעוות מעט ועיניה מצמצו ללא הרף, כאילו גופה חווה התקף.

"את לא יכולה לדעת דבר כזה, " היא אמרה ובקולה גוון של פחד, "למה חטפת אותי? למה הבאת אותי לפה?"

"תזכרי שכל מה שאני אומרת לך זה אמת. סמל סרג' חטף אותך לפני יותר משבוע ועינה אותך כדי שתגלי לו היכן נמצא מיו. מאחר והבין שאת לא יודעת דבר על המקום בו הוא נמצא, סרג' השתיל במוחך זיכרונות רעים מאתנו וגרם לך לחשוב שאנחנו מנסים ללכוד את מיו. כל הדברים שסרג' אמר אינם נכונים. את יכולה לבטוח בנו".

לנה הייתה בשקט. היא השפילה את מבטה אל הרצפה ודמעות זלגו מעיניה. היא הרימה את ראשה והסתכלה על אמא שלי. היא התחילה לחייך, לא חיוך רגיל של אדם שהתחיל להבין, אלא חיוך מטורף, שהזכיר לי את הג'וקר מהקומיקס של באטמן. היא התחילה לצחוק בצחוק משוגע ורקעה את רגליה על הקרקע, משמיעה קול רקיעה חזקה. היא התפתלה בכיסאה ואלדן ניגש אל אמא שלי והרחיק אותה מהחדר, בחשש שלנה תנסה לעשות משהו. אמא שלי חזרה לחדר בו צפיתי בכל, וצפתה יחד איתי איך לנה, צוחקת ובוכה בו זמנית, נגררת על ידי אלדון למקום ממנו הביאו אותה.

הדלת לחדר נפתחה ואמא שלי חזרה. היא נראתה רגועה, למרבה ההפתעה, והסתכלה דרך הזכוכית. השניות עברו לאט, הבטתי באימי וחשבתי מה היא חושבת. אני לא יכולתי לזהות אפילו תמצית של רגש על פניה, כאילו היא התנתקה לחלוטין מכל מה שקרה עכשיו.

אחרי כמה שניות היא פנתה לאחור ולחצה על אחד מהלבנים שעל הקיר. הקיר עלה למעלה ומאחוריו נחשף צג מחשב, גודלו בסדר גודל של טלוויזיה, מקלדת וכל מני כפתורים. אמא שלי לחצה על כפתור אדום על המקלדת והמחשב. על הצג הופיעה תמונה שלי ושל אמא שלי, בתמונה דומה מאוד לתמונה שראיתי בבונקר של לנה, אבל הפעם היה זה אני ששיחק בשדה. היא לחצה על עוד כפתור ונפתח חלון במחשב שהראה את חדר החקירות. בצד ימין העליון של המסך הופיעה השעה ובצד שמאל העליון הופיע התאריך. אחרי עוד כמה לחיצות, הצג השתנה ובחדר החקירות הופיעו אמא שלי, לנה ואלדון.

"תסתכל על העיניים שלה", אמא אמרה לי. היא קירבה את הצילום אל לנה. בעיניה ראיתי סוג של הבהוב, דבר שלא רואים אצל עיניים רגילות.

"מה זה?" שאלתי.

"זה בטח מכשיר ששולח אל סרג' צילומים של כל מה שלנה רואה, שיט!" היא אמרה ודפקה את ידה על הקיר. היא לחצה על כפתור נוסף ואמרה "אלדון, אני צריכה שתבוא בבקשה". אלדן הגיע תוך כמה שניות, "כן, לנה".

"תוכל בבקשה לומר לי האם לנה הייתה ערה בזמן שהבאת אותה לפה?"

"כן, אבל אני לא מבין איך זה קשור?" שאל אלדון.

"שיט!"

"אבל כשאלדון הביא אותנו, אנחנו היינו כל הזמן בבגאז', היא לא יכלה לראות שום דבר", אמרתי.

"באמת? לא הייתה איזה רגע בו ראיתם לאן אתם הולכים?"

"לא, אני יכול להבטיח לך את זה", אמרתי. אמא שלי פלטה אנחת רווחה. לרגע הייתי בטוח שהיא הולכת לאבד את העשתונות, אבל תוך שנייה היא חזרה למבט המחויך שלה.

"לנה?" היא הייתה בחוץ, משוחררת מהתא שלה, כל כך יפה. היא לבשה שמלה לבנה והיא הייתה יחפה, עם זר של פרחים על ראשה, אחד כזה שמכינים בימי הולדת, אבל איכותי, ומפרחים אמיתיים. היא הביטה בי, אך היה נדמה כי אני לא רואה את פרצופה. היא התחילה לרוץ אלי עם המבט המפוחד בעיניים, התחלתי לרוץ, היא התנהגה כל כך מוזר קודם שמי יודע מה היא מתכננת לעשות לי, אבל אז שמעתי מכה ובתוך שדה של פרחים היה כלוב זכוכית ולנה בתוכו, שוכבת חסרת אונים. היא הרימה את מבטה והסתכלה אלי שוב, אבל זה לא היה פרצופה, היה זה סרג' מביט אלי ולאט לאט הגוף התפוגג לתוך ערפיח סגול שהתפזר בתוך הכלוב, נשאב החוצה, ואפף אותי בו עד שהרגשתי כי אין נשמה באפי.

"פירו, תשתמש באס אווירי!" אמרתי. היריב שלי היה סייטר, פוקימון החגב. פירו טפח בכנפיו ועלה למעלה, ואז צלל במהירות לעבר סייטר. המכה פגעה בעוצמה וסייטר היה מוטל על הרצפה, עיניו עצומות וגופו רוטט מכאב. לאחר כמה שניות הוא הפסיק לזוז. הבטתי בסביבתי, ראיתי את היער והרגשתי איך האווירה שלו עוטפת אותי. עד לפני כמה ימים הייתי אוהב להשאר בבית, אך בימים האחרונים גיליתי את היופי של הטבע. כעת אני לא יכול אפילו לצאת. לחצתי על כפתור בעמדה שהייתה לצדי והאשליה של היער נעלמה והחדר חזר להיות חדר מתכת קר ומואר באור מלאכותי.

"נו, נהנה מאפשרויות הסביבה שלנו?" שאל מת'יו, מפעיל אשליית הסביבה והלחימה בחדר. הוא היה בחור נחמד, אבל הוא פשוט לא הפסיק להיטפל לפרטים.

"כן, נהניתי, תודה", עניתי.

"אתה יודע, אני לא מומחה בלחימה, זאת אומרת, למדתי רק לחימה באופן תיאורטי, אבל אני חושב שאם היית ניקור מקדחה במקום אס אווירי, הניצחון היה קצת יותר מרשים".

"תודה מת'יו, אני אקח את זה לתשומת ליבי", אמרתי והתחמקתי ממנו מהר. יצאתי מהחדר והלכתי לקומת הבקרה, לראות את לנה. היא הייתה כלואה בכלוב, כמו אלו שרואים בסדרות על ימי הביניים, בהם היו כולאים אנשים ומזניחים אותם עד שימותו ממחלות או מרעב. למזלה של לנה אנחנו חיים בזמן מתקדם. היא הייתה נראית נורא, השיער שלה היה מבולגן והיא נראתה עייפה מאוד. אוכל היה מפוזר בכל רחבי הכלוב. היא סירבה לאכול כבר כמה ימים, אך מדי פעם הייתה אוכלת משהו מהדברים שזרקה.

"לנה, מה יש לך?" שאלתי.

"לך מפה!" היא צרחה עלי. "לך מפה, אתה עובד בשבילם! איך יכולתי לבטוח בך?!"

"לנה, את חייבת להאמין לי, אנחנו הטובים כאן. סרג' עובד למען מטרה נוראית ואנחנו מתכוונים לעצור אותו".

"לך מכאן!" היא שבה וצרחה. הפניתי את מבטי. לא יכולתי לראות אותה ככה.

ברגע שיצאתי מהחדר הופעלה אזעקה. האורות כבו ונדלקו אורות אחרים בצבע אדום שהבהבו פעם בשנייה. כולם התחילו להתארגן עם פוכדורים ומכשירי לחימה, מוכנים לכל אפשרות. רצתי וראיתי את אמא שלי.

"מה קרה?" שאלתי.

"יש לנו פריצה למבנה, סרג' מצא אותנו", היא ענתה.

"איך?"

"אני עדיין לא יודעת, אני מנחשת שהוא מצא את הרכב של אלדון והתקין שם מכשיר מעקב". נשמע פיצוץ ומהתקרה החלו להישמע קולות של דפיקת פטיש. התקרה נפרצה וממנה ירדו באמצעות חבלים אנשים בעלי חליפות צבאיות, את חלקם זיהיתי בתור האנשים הגבוהים שהיו במחנה של סרג', לפני שיצאתי ליער. הם החזיקו בפוכדורים ובאקדחים.

"כולם, להתארגן מהר!" צעקה אימי. כל החדר התמלא אנשים בעלי חליפות מעבדה, בגדי אימונים ובגדי לחימה וכולם הוציאו את הפוקימונים שלהם. ראיתי מרחוק את מת'יו, מחזיק בפוכדור ומוציא ממנו פסיידאק.

"מוכן אדריאן?" ראיתי את גארי לידי. הוא החזיק בפוכדור והוציא את הפוקימון שלו. הוא היה בלסטויז, כמו שלי, אבל הרבה יותר רחב ומרתיע משלי.

"מוכן", אמרתי והוצאתי את מאצ'אמפ. הרבה זמן שהוא לא נלחם והרי הוא פוקימון לחימה, חשבתי לתת לו את ההזדמנות הזו. החיילים של סרג' הוציאו גם הם את הפוקימונים שלהם, רק שלהם היו פוקימונים מסוימים מאוד ולא מגוונים בכלל. היו להם ראיצ'ואים, פיקאצ'ואים ואלקטאבאזים.

בהתקלות הראשונה של מאצ'אמפ עם פוקימון ומאמנו זה היה עם ראיצ'ו. ראיצ'ו הפתיע את מאצ'אמפ במכת ברק, אבל מאצ'אמפ לא נשאר חייב והשתמש בבעיטה נמוכה, שהעיפה את ראיצ'ו באוויר וכאשר הגיע לקו הידיים שלו, השתמש מאצ'אמפ בסטירה מעוררת שהותירה את ראיצ'ו על הרצפה. חבל היה על המאמן של הראיצ'ו, שהחליט כי הוא הולך להילחם במאצ'אמפ בעצמו ונותר מרוח על הקיר עם כל צלעותיו שבורות מאגרוף דינאמי.

הסתכלתי מסביב וראיתי את מת'יו ופסיידאק מפגינים שליטה מוחלטת בלחימה, כאשר פסיידאק משתמש בעל-חושי, מרים שלושה פוקימונים ובני אדם ומטיח אותם על הקירות. גארי השתמש בבלסטויז שלו כדי לפנות דרך ובסוף ראיתי את אמא שלי, נלחמת גם היא עם ראיצ'ו משלה בראיצ'ו אחר. הסתכלתי למרחק כדי לראות איך מתקדמת המגננה. הכוחות של סרג' כמעט נהדפו, אבל לא יכולתי שלא להבחין בדמות אחת, סרג' עצמו השתתף במאבק וחיסל את כל מי שעמד בדרכו עם ראיצ'ו שנראה חזק יותר מכל האחרים ביחד.

אמא שלי התקרבה אליי, "אדריאן, אנחנו הולכים לתפוס את סרג'", היא אמרה בקור רוח.

"איך?"

היא נאנחה, "לאט ובזהירות". היא התחילה לרוץ לעבר סרג' וכך גם גארי ואלדון כשלידו רץ אגרון שלו. אני הצטרפתי והוריתי למאצ'אמפ לבוא אחריי. הוא בדיוק סיים קרב מאוד מהיר עם אחד האלקטאבאזים, שכנראה לא היה מאומן מספיק. בלסטויז פינה את הדרך בשבילנו והגענו למקום היכן שסרג' עמד בו.

מאצ'אמפ, תתקיל את סרג'", אמרתי. הוא הביט בי במבט מבולבל, לא הסברתי לו עוד שסרג' כבר לא ראוי לאמון בו. סימנתי בראשי שיעשה זאת ומאצ'אמפ הקשיב. הוא התחיל לרוץ אל סרג', אך הוא שם לב והורה לראיצ'ו להשתמש בשוק חשמלי. מלחיו של ראיצ'ו יצאו זרמי ברק אשר פגעו במאצ'אמפ והפילו אותו ארצה.

הבטתי לכיוונו של גארי, הוא נראה עצבני, "תשתמש בסחרור מהיר!" הוא אמר לבלסטויז. בלסטויז נכנס לשריונו והחל להסתחרר ופגע בראיצ'ו במהירות. ראיצ'ו נפגע ועף לאוויר.

"בלסטויז, ריסוק גולגולת!" בלסטויז הוציא את גפיו וראשו משריונו וקפץ על רגליו הקטנות בעוצמה ולגובה של ראיצ'ו וניגח בו במלוא העוצמה. ראיצ'ו נחת על הקרקע בקול חבטה ולא הצליח להילחם עוד.

"איפה סבא שלי?!"

6 תגובות

  1. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    אה, גארי הזה

  2. סבא של מי?
    ו-וואו לנה המסכנה.
    אבל אפס רחמים לבחור שניסה להתעסק עם מצ'אמפ, מה נסגר?

  3. עוד מישהו קלט שלנה היא אמא של אדריאן?

  4. כן, אקראנורד, על זה בנוי הסיפור.
    הפרק הזה קצת הרס לי את התיאוריה שלנה הצעירה היא בעצם מיו ששינתה צורה. מקווה שבכול זאת יהיה הסבר טוב.

  5. BlazeRedCharizard פרופסור סמואל אוק הוא הסבא של גרי אוק.

  6. וואוו אמא שלו כל הזמן מקללת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.