איך הכל התחיל

זה היה ערב קריר, הרוח שנשבה בחוץ היכתה בפני, אך בנעימות ולא באגרסיביות. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי את הטבע. תבינו, בתור פוקימון שגדל מתחת לאדמה, בחיים לא הרגשתי רוח כמו שהרגשתי באותו רגע. תמיד נהגתי לחפש יצורים קטנים ותולעים, ולבלוע אותם. ההורים שלי לא הרשו לי לצאת החוצה מהאדמה, מכיוון שהם אמרו שזה "מסוכן מדי לגיל שלך, אתה עדיין צעיר מדי!" אפשר לחשוב שזה איזה בקבוק וודקה שמן וספוג באלכוהול מה שהולך שם בחוץ. כל הזמן התלוננתי להורים שלי שהדיגלטים יוצאים החוצה ומציצים אל העולם שבחוץ, אבל אז ההורים שלי תירצו ש"הם לא מוציאים את כל הגוף שלהם!" אז אמרתי שגם אני יוציא רק את הראש, והם נזפו בי.

החיים מתחת לאדמה לא היו קלים. לא תמיד היינו מוצאים מספיק אוכל, ולפעמים הצעתי לצאת החוצה, מכיוון שלפי השמועות, דיגלט אמרו שיש מעל האדמה משהו שנקרא "עצים", עם המון פירות טעימים ועסיסיים. אבל שוב, ההורים שלי אמרו שזה מסוכן מדי, ורק אבא שלי יצא. כשהוא חזר, היה נראה כאילו הוא השמין באיזה מאה טון. בטנו הייתה עגלגלה ככדור, והמון פירות כחולים ויפים בצבצו בין שתי ידיו המשולבות. "זה היה מסע מסוכן!" הוא קרא. לי זה היה נראה שהדבר היחיד המסוכן בסיפור הזה זה הבעיות הבריאותיות שיהיו לו אחר כך.

יום אחד, גשם שוטף ירד, וכיסה את האדמה. מיליוני טיפות עברו דרך המחילה של המשפחה שלי, והכל הוצף. הדבר היחיד שהייתי יכול לעשות כדי לא לטבוע, זה לצאת החוצה. ההורים שלי לא היו במחילה באותו רגע, ולא עלה לי רעיון אחר. אז התחלתי לעלות דרך השביל שמוביל למחילה, ולא ישר מלמעלה, כדי לא לגרום ליותר מדי מים להיכנס. העליה בהחלט הייתה קשה, היות וגלים של מים היכו בפני בכל רגע נתון, והמכות האלה ממש כאבו. אבל האמנתי שאני יכול, ובעודי צועק בקול "כוח רצון!!" כמה פעמים, שמתי לב שאני כבר מחוץ למחילה.

בשניה הראשונה ששמתי לב לכך, צמרמורת עברה בגבי. הכל בחוץ היה רטוב, מפלצות ענק חומות ומאורכות, וירוקות ועבות למעלה הסתכלו עליי, היה נראה שהירוק הזה הוא בעצם המון חלקים קטנים. בתוך חלק מהמפלצות האלה, היו פיות מעוגלות אך חסרות שיניים, ויצורים שונים אך דומים לי היו בתוכם. "הם עומדים לאכול אתכם!!" קראתי בפאניקה, "תצאו משם מהר!" הם הסתכלו עלי כאילו אני מוזר, ולחשוב שרק ניסיתי להציל את חייהם. כעבור כמה שניות הרגשתי טפיחה בגבי. הסתכלתי אחורה, וראיתי יצור אדום ומאיים, בעל רגליים שחורות. היצור עמד על רגליו, וניתן היה לראות להבות יוצאות מכתפיו (למרות שירד גשם בחוץ). עינו הימנית הייתה מצולקת, והיו לו ניבים גדולים ואזנים מחודדות. חוטמו הגדול נשם את האוויר הרטוב שבחוץ, ופלט אדים לבנים. הוא החזיק חפץ מוזר בידו. החפץ היה מתכתי וחד בקצהו.

"אז אני מבין שבחיים לא ראית עץ, אני צודק?" שאל אותי היצור, והקים אותי על רגלי. הסתכלתי עליו, ונבהלתי. הוא היה ממש גדול. "קוראים לי אמבואר" קרא היצור, "ואין לך ממה להיבהל. אני ידידותי". המוני יצורים שונים שבחיים לא ראיתי עמדו מאחוריו. הסתכלתי עליהם בחרדה. "איפה השריון העבה שלהם?" שאלתי בפחד. "אז אני מבין שבחיים לא ראית גם פוקימון, אני צודק?" שאל אמבואר. הנהנתי, והוא אמר "טוב, אני מבין שכל חייך היית 'קבור בחול', אה?" הוא אמר וצחק. הוא לא ידע שהפתגם שהוא אמר באמת היה נכון. "כן, זו הפעם הראשונה שאני מעל האדמה" אמרתי לו. אמבואר הסתכל עליי במבט משונה, ולפתע אמר לקהל היצורים שמאחוריו "לכו, אני רוצה להישאר עם הילד לבד!" כל היצורים הלכו, ונכנסו לתוך גזעי הדברים המוזרים האלה שסביביהם, 'עצים'.

"בוא אחרי" אמר אמבואר, "יש לנו על מה לשוחח."