קמתי מהמיטה וחטפתי סחרחורת מהמהירות שבה קמתי. הפרצוף של דסקנואר הכה בי פתאום וראיתי רק אותו לכמה שניות. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שפרצו למוח שלי, שאפשרתי לעצמי להיות כל כך חשוף. הלוואי ולא הייתי מאפשר, הייתי יכול ללכת למסע בראש שקט יותר, במחשבה שאני עושה את הדבר הנכון, לא במחשבה שכעת כל האנשים שיוצאים למשלחת הולכים להיתפס גם הם על ידי סרג'. הכרחתי את עצמי להעיף את המחשבה הזו ממוחי, אני יודע מה אני עושה וזה לטובה.
"טוב, אנחנו זזים", אמר גארי וקם. הוא טפח למת'יו בשכם, רומז לו לקום גם כן.
"נתראה באחת עשרה", אמרתי להם והוספתי חיוך, שלא ידאגו לי יותר מדי. הם יצאו מהחדר והסגירה של הדלת כאבה לי באוזניים. כל גופי רעד, אבל המחשבה שלי הייתה צלולה מתמיד.
נשארו עוד שלוש שעות עד שאני צריך לצאת אז החלטתי לבקר את אחד מהאנשים החדשים במשלחת, אלו שעדיין לא הכרתי. הלכתי לחדרו שנמצא בהמשך המסדרון ימינה ממני. על דלתו נטבעה חותמת עליה כתוב "למורשים בלבד". דפקתי על הדלת והאיש פתח אותה.
"כן?" הוא שאל. הפנים שלו נראו עייפות ושיערו החום הארוך נאסף בגומייה.
"אני אדריאן, אני יוצא איתך ועם לנה וגארי אוק למסע. חשבתי שאוכל לדבר איתך לפני שנצא".
"לא", הוא אמר וסגר את הדלת בפני. בעקשנות דפקתי שוב על דלתו, מבקש שיפתח אותה.
"מה אתה רוצה?" הוא שאל, כאילו לא אמרתי לו לפני כמה דקות.
"אני רוצה להכיר אותך טוב יותר לפני שאנחנו יוצאים", השבתי.
"באמת, או שאתה מנסה למצוא חברים?" הוא שאל.
"מה רע בלמצוא חברים?" שאלתי בעצמי.
"לא", הוא ענה וסגר את הדלת שוב.
"אידיוט", אמרתי בלחש והלכתי מחדרו. ניסיתי את מזלי עם האיש השני, שחדרו נמצא משמאל לחדרי ובערך באותו מרחק מהחדר של האיש הראשון. דפקתי בדלתו והוא פתח לי אותה.
"אדריאן", הוא אמר ללא נימה מסוימת, כאילו כרגע הצהיר הצהרה ולא ברך לשלום.
"שלום, תהיתי אם אוכל לדבר איתך קצת על המסע לפני שנצא", אמרתי בחשש שיגיב כמו האיש הראשון.
"בוא, כנס, אבל זריז", הוא אמר. נכנסתי לחדרו ונדהמתי מהאלגנטיות שלו. חדרו היה מעוצב כמו החדרים של האצילים מימי הביניים, חוץ מזה שבחדר הייתה טלוויזיה וספה מעור.
"שב", הוא הזמין אותי והוא ישב על כורסה מעור.
"מאיפה לך כל הדברים האלו?" שאלתי והתיישבתי על הספה. היא הייתה הספה הכי נוחה שהתיישבתי עליה מעולם. השענתי את ראשי אחורה ועצמתי עיניים, מתענג על הנוחות שלא הרגשתי הרבה זמן.
"כל זה שלי, אני כאן כבר הרבה מאוד זמן", הוא השיב.
"איך קוראים לך?"
"קוראים לי ג'ק".
"אני מודה על ההזמנה להיכנס, האיש הקודם שהלכתי אליו היה קצת מעוצבן. הוא לא נתן לי להיכנס, אפילו לא לדבר איתו", אמרתי.
"אתה מדבר על גארי?" הוא שאל.
"לא, יש עוד אחד שעל החדר שלו יש כתובת 'למורשים בלבד'".
"אה, אתה מדבר על ברוס. אין פלא, הוא ממש פרנואיד, אבל הוא מוכשר בטירוף", הוא אמר, מנסה לגונן עליו.
"טוב, אני לא חיבבתי אותו מהיכרות ראשונית", אמרתי.
"אף אחד לא, אבל אחרי כמה זמן לומדים לחיות איתו", ג'ק ענה, "אז, על מה רצית לדבר?"
"אתה מפחד?" שאלתי.
"מה זאת אומרת?"
"לצאת למסע כזה, שיכול לסכן את החיים שלך, אין לך תהיות האם ביצעת את ההחלטה הנכונה ביציאה למסע?"
"הבנתי אותך, אתה לא מחפש להקשר לאנשים, אתה מחפש סיבות לברוח מהמשימה. אני אגיד לך משהו אחד: אני מפחד, אני תמיד מפחד לפני שאני יוצא למסע, אבל אם אתה תיתן לפחד לעטוף אותך ולכבוש אותך, אתה בחיים לא תצליח במקצוע שלי, ב-להיות חוקר. עכשיו תספר לי מה קרה לך שגרם לך לפקפק בעצמך עד כדי כך שחשבת שאתה לא כשיר".
סיפרתי לו את מה שקרה עם דסקנואר, האימה והפחד בעיניים של פרופסור אוק, הפחד שמישהו שוב יכנס לי לראש והמחשבה להיות פגיע באותה צורה בעתיד. ג'ק הסתכל עליי והקשיב לכל מילה, כאילו הוא חושב לעצמו איך הוא יכול לעזור לי. אם לומר את האמת, הנאום הקטן שהוא נתן לי קודם עזר לי. הרגשתי שהפחד עזב אותי מעט ונכנס בי כוח הרצון שהיה לי לפני דסקנואר.
"תודה על השיתוף ילד," הוא אמר, "עכשיו לך לחדר שלך ותתארגן, השעה תשע וחצי, יש לנו עוד לילה ארוך לפנינו".
התארגנתי בחדר שלי. לקחתי את התיק שלי ועוד מכשירים שסרג' נתן לי ממש בתחילת המסע. בשעה עשרה לאחת עשרה כבר הייתי במקום המפגש, מוכן יחד עם גארי וברוס שעדיין לא דיבר איתנו למעט פעם אחת כשאמר לנו "שלום" כשהגענו. ג'ק היה הבא שהגיע ואמא שלי הגיעה אחריו, בדיוק באחת עשרה. היא הייתה לבושה בבגדי חוקרת ונשאה על ידה סוג של חליפות הצלה שחורות ודקות יותר. היא הושיטה לכל אחד מאיתנו חליפה כזו ואמרה לנו ללבוש אותה "זו חליפה עשויה קוולאר. החומר הזה חסין בפני אש, כדורים וחתכי סכין. בבקשה לבשו אותו כל זמן המשימה. על כל אחת מהחליפות יש מקום לנשיאת פוכדורים. אני מקווה שהבאתם את הפוקימונים הטובים ביותר שלכם, אתם תזדקקו להם. יש שאלות?"
אחרי דממה של בערך שלוש שניות אמי דיברה שוב, "יופי, אם אין שאלות אנחנו מוכנים לצאת".
"יש לי שאלה".
"כן, אדריאן?"
"מה יהיה באזור המדברי?"
"פףףף", התנשף ברוס, כאילו לועג לשאלה שלי.
"אני לא יודעת," אמא שלי הודתה, "בחיים לא ביקרתי באזור המדברי. זה אזור רחב ידיים לפי מה שהבנתי. יש שם לא מעט דברים מסוכנים, שלא לדבר על מלכודות שסרג' בטוח פיזר שם כדי לוודא שלא נוכל להתקרב."
יצאנו דרך המקום בו הגעתי למפקדה לראשונה, דרך המעלית הזוויתית שעלתה בזווית של 45 מעלות וכיסתה שטח אדמה רחב. לקחנו איתנו את רכב השטח איתו הגעתי למפקדה ושמנו את המטען שלנו בבגאז'.
אחרי כחצי שעה הגענו לסוג של קרחת יער, בה יכולנו להשקיף אל השמיים ולראות את הכוכבים והירח. האזור היה נראה כל כך שליו ורגוע שהחלטנו לעשות עצירה קטנה בשביל לאכול. משום שהיה חוסר במקום, אמא שלי הביאה איתה שקיות עם אבקה, בה נמצאים חומרים תזונתיים וטעמה הוא מג'יקארפ מבושל.
"אתם שומעים את זה?" שאל ברוס. כולם הביטו בו, כולל אני, בתמיהה. אף אחד לא שמע דבר.
"מישהו או משהו נמצא כאן, עוקב אחרינו", הוא הסביר, ועדיין אף אחד לא הבין על מה הוא מדבר.
"ברוס, אנחנו נמצאים חצי שעה בתוך המסע, תירגע, שום דבר לא יקרה לנו עכשיו", אמר גארי כדי להרגיע את ברוס, אבל זה לא עבד.
"קרובאט, תשתמש בהלם ארסי על השיחים", ברוס הוציא את קרובאט והפוקימון ירק ארס לתוך השיחים שישר החלו להעלות עשן. נשמע קול יללה ופרץ של אש נורה מתוך השיח.
חבורת האונדורים והאונדומים הקיפה לפתע את הרכב, פוצחת ביללה מצמררת ומתוך השיח יצא הלא-רגיל, ההאונדום השרוף בגובה כפליים מהאונדום רגיל.
"שיט", אמרתי לעצמי והכנתי את הפוכדור של בלסטויז בידי.
"קרובאט, חזור", ברוס הורה והוציא פוקימון אחר. אחרי שכיוונתי אליו את השעון שלי, נראה היה שלפוקימון קוראים גלייסקור. "השתמש בקבר חול !" ברוס קרא וגלייסקור נחת על הרצפה והחל להשתמש במתקפה. בינתיים כל הלהקה צפתה בקרב, כאילו הם קהל ואנחנו גלדיאטורים שנלחמים על חיינו מול חיה פראית.
הלא-רגיל נפגע מהמתקפה קשה, מתנער בחוזקה ומעיף גיצים לאוויר. תוך שניות הגיצים החלו לבעור ולהצית את הצומח.
"בלסטויז, תשתמש בריקוד גשם!" אמרתי והוצאתי את בלסטויז. תוך כמה רגעים ירד גשם באזור והאש כובתה, אך הלא-רגיל נראה עומד יציב.
"ילד, תורה לבלסטויז להשתמש בסחרור מהיר", ברוס אמר. לא שאלתי שאלות והוריתי לבלסטויז לעשות כן. בלסטויז נכנס לשריונו והחל להסתחרר.
"גלייסקור, תנחת על השריון של בלסטויז. תצבור תאוצה ותשתמש בהתנגשות גיגה!" גלייסקור נחת על גבו של בלסטויז. הלא-רגיל החל להשתמש בלהביור, אך גלייסקור היה ממוקד ומהיר. הוא צבר תאוצה ובשנייה שהיה מול הלא-רגיל, הוא התנתק מבלסטויז במהירות עצומה, עטוף בהילה סגולה. גלייסקור פגע בלא-רגיל בעוצה אדירה, פוצע אותו קשה ומותיר אותו שרוע על הרצפה. בו ברגע התחילה שוב הלהקה לפצוח ביללה, אך הפעם הם גם תקפו.
גארי הוציא את הבלסטויז שלו, מורה לו להשתמש בתותח הידרו ומוציא מהקרב חמישה יריבים במתקפה. אמא שלי הוציאה את ראייצ'ו שלה, שהשתמש במתקפת ברק ומשתק את היריבים שלו. ג'ק הוציא את מיסטר מיים, בונה קירות בלתי נראים כדי לחסום את הגישה של ההאונדורים וההאונדומים מלהגיע אלינו.
"זו רק החצי שעה הראשונה, שום דבר לא יקרה", אמר ברוס בקול מלגלג. גארי נראה לוקח את זה ללב, אך הדבר לא שבר את רוחו, רק חיזק אותה.
אחרי כמה דקות כל הלהקה הייתה שרועה על הקרקע. הצלחנו לעצור אותם עם רק כמה פצעים שטחיים על גופנו.
היה הבזק של אור חזק, והלא-רגיל נעלם, שוב מותיר אחריו את להקתו פצועה. ברוס הוציא פוכדורים מתיקו וזרק אותם על כמה מההאונדומים.
"הם פוקימונים טובים, לא מגיע להם למות ככה", הוא אמר. היה חבל שלא היו לנו מספיק פוכדורים, השארנו את רוב הלהקה למות על האדמה הרטובה, מכוסים בבוץ.
המשכנו לנסוע, הסתכלתי לאחור על הלהקה, ברוס הניח את ידו על כתפי, "זה מה שקורה בטבע, ילד. אל תרגיש רע על זה, אפילו לא לרגע."
7 תגובות
גאד דאם.
מעניין מה נסגר איתם.
איך אני אוהב סוף שמח כמו מלא כלבים מתים במדבר
רק רגע יכול להיות שההאונדום הלא רגיל הוא בעצם מיו בתחפושת?
זה מסביר את המראה השונה ואת זה שהוא נעלם, וגם את זה שאי אפשר למצוא את מיו בשום מקום…
לאאאא ההאונדומים!!!
אתה יכול בבקשה להמשיך
בבקשה
תמשיך בבקשה