אלף סכינים

"ערב טוב, אנו נאלצים לקטוע את התוכנית עקב מבזק חדשות מיוחד. לפני שעות מספר התרחש פיצוץ בראש מגדל האמפייר סטייט. במגדל שהו מדענים ואישים נבחרים אשר עבדו על פרוייקט חשאי בשיתוף עם יפן. בעקבות הפיצוץ נקבע מותם של שלושים ושבעה אנשים."

סאטושי קילל ביפנית. הוא בהה במסך בעיניים אדומות מדמעות ומכעס, הוא היה גם קם ממקומו בזעם לו רק היה יכול לעשות כן. הוא היה מרותק למיטה בבית חולים, וכמעט ולא יכל לזוז.

"סאטושי?" שאלה אותו לפתע האחות שטיפלה בו. "לא ראיתי שהתעוררת. איך אתה מרגיש?"

סאטושי הסתכל עליה במבט שבור. הוא הטה את ראשו מעט הצידה וירק. הוא הרגיש מגעיל מתמיד. "איפה מיסטי?" הוא שאל בטון לחוץ. הוא היה חייב לפנות את האבן הזו מליבו לפני שיוכל לנוח בשלווה.

"אדוני, אני חושבת שהדבר המומלץ ביותר לעשות כעת הוא לנוח." השיבה האחות.

"איפה אשתי?!" הוא רעם.

האחות הסתכלה עליו במבט לחוץ. "סאטושי, אני ממש מצטערת…" היא החלה לדבר, אך סאטושי קטע אותה בזעקה איומה. הוא הרגיש שעולמו חרב באותו רגע. הכל נהרס. שום דבר לא משנה יותר. מיסטי שלו מתה.

סאטושי בהה באישה שדיווחה על האירוע בטלוויזיה. הוא ראה תמונות של הנספים, ובניהם את אשתו. הוא התיישב על המיטה. "א-אדוני, אני באמת חושבת שכדאי לך לנוח." אמרה האחות הלחוצה, אך המבט החד שסאטושי הפנה אליה גרם ללב שלה להחמיץ פעימה.

"כשהייתי שם, היה בכיס שלי כדור מתכתי בצבע אדום ולבן."

האחות הסתכלה עליו והנהנה, "הוא נמצא יחד עם כל החפצים שהצלחנו לחלץ מהמקום."

"תביאי לי אותו." דרש סאטושי.

"החפצים האלו אמורים לשמש לראיות-" אמרה האחות אך נקטעה בקול שהדהד בכל רחבי המחלקה,

"תביאי לי אותו!"

האחות הנהנה במהירות ויצאה מהחדר. לא עברה דקה והיא התייצבה שם שוב, הפעם עם הכדור הקטן בידה. היא הושיטה אותו לסאטושי, והוא תפס בו בחזקה ולחץ על הכפתור הלבן שבמרכזו. הכדור תפח בידו לנגד האחות הנחרדת. סאטושי השליך את הכדור על הרצפה בחזקה, וממנו יצא בקול רועם דאסטוקס. האחות פלטה זעקה, ונסה על נפשה.

סאטושי הסתכל אל עבר החלון שלצידו. הוא ראה את הירח כשהוא זוהר במלוא תפארתו. 'בדיוק בזמן.' הוא חשב לעצמו. "דאסטוקס, אור ירח."

דאסטוקס הסתכל על סאטושי והחל לזהור באור עמום. סאטושי הרגיש את תאי גופו מתחדשים במהירות שיא, ואת גופו הולך ונרפא. כעבור כמה שניות הוא הרגיש כמו אדם חדש. "בוא נצא מכאן," הוא אמר ונעמד על רגליו, "יש לנו כמה דברים לטפל בהם."

– – – – –

אני פוקח את עיניי באיטיות. מעליי נמצאת מישהי, והיא ממש יפה. זה מוצא חן בעיניי, זה מקל קצת על הכאב החד שאני מרגיש בכל הגוף.

"בלוסום…" אני אומר בקושי רב, והיא מיד מחייכת. אני מבחין בדמעה קטנה שזולגת מלחייה כשהיא מסתכלת עליי במבט מרותק.

"סנדסלאש!" היא קוראת אליי בחזרה ומחבקת אותי בעדינות, "אני לא מאמינה שאתה ער!"

"מה?" אני שואל ומתנשם לרגע במהירות כדי להסדיר את הנשימה שמעיקה לי על החזה. אני מסתכל סביב ולא מצליח לזהות את המקום בו אני נמצא. המקום הזה חשוך מאוד ולח. לפידים שתלויים על קירות האבן המעוקלות מאירים את המקום באורות קטנים וכמעט לא מועילים. נראה כאילו אני נמצא במערה.

"תשכב חמוד," בלוסום אומרת במבט דואג ומשעינה אותי על השמיכה שאני שוכב עליה. "אני אלך לקרוא לכולם." היא קמה באיטיות, מניחה את היד על מצחי ולאחר רגע קל הולכת מהמקום.

אני מסתכל סביב, ומנסה לעמוד על רגליי, אך לפתע מרגיש תחושה מפלחת שכואבת כמו אלף סכינים ברגליי. אני נופל על הארץ.

– – – – –

"סנדסלאש." אני שומע קול רועם. אני עומד על ראש הר. אני מסתכל למטה ולא רואה כלום מלבד עננים. זה הר גבוה מאוד.

אני מסתכל למעלה ולפתע נתקף בהלה. מעליי עומד פוקימון עצום בגודלו, שמסתכל עליי בעיניים בורקות. גופו הארוך והירוק מרחף באוויר בחינניות, ומסביבו ברקים מבזיקים ללא הרף. אני מזהה אותו.

"איפה אני?" אני שואל את ראיקוזה.

"אתה יישן," הוא עונה בקול חזק שמהדהד בעצמה. "כל מה שאתה רואה כאן הוא לא יותר מאשר חלום."

אני מסתכל עליו במבט מבולבל, וצובט את עצמי. אני פולט זעקת כאב כשאני מרגיש את הטפרים שלי חותכים את עורי. "זה מרגיש אמיתי למדי בשבילי," אני קובע.

"מצוין", אומר ראיקואזה, "זה עשוי לזרז את התהליך."

"תהליך?" אני תמה, "תסביר את עצמך. איפה החברים שלי? איפה בלוסום?"

"אולי עדיף כרגע שאתן לך להתעורר. המצב השתנה, סנדסלאש, ייקח לך קצת זמן לעכל את המתרחש."

"למה אתה מתכוון?" אני שואל בחשש.

"המלחמה כבר התחילה", אומר ראיקוזה בטון נחרץ, "ואתה לא מוכן אליה אפילו קצת."

אני מסתכל עליו במבט מבולבל. לא מוכן?

"אני עוד אחזור אלייך, סנדסלאש," הוא מכריז, "תתכונן."

מה? על מה הוא מדבר? איך אני אמור להתכונן למשהו שאני לא יודע עליו דבר? "ראיקוזה," אני אומר, אבל הוא מתחיל להתעופף הרחק ממני. "ראיקוזה!" אני קורא אליו בתקיפות, "חזור לכאן!"

לפתע אני חש כאב בלתי מוסבר. "בהצלחה, סנדסלאש," אני שומע קול מהדהד בראשי, "תשתדל לא לאבד את העשתונות בזמן הקרוב. עולם הפוקימונים זקוק לך כשאתה שפוי."

אני מסתכל עליו בבלבול. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול, אך אני לא מצליח להוציא אותם מהפה. לפתע אני חש מטושטש.

אני מתעורר ומיד מסתכל סביבי בזריזות, אך לא רואה דבר. הכל חשוך. אני כנראה נמצא באותה מערה שהייתי בה קודם לכן. אך משהו כאן חסר. לפידים. הלפידים נעלמו.

"בלוסום?" אני קורא אל החלל. אני שומע את הקול שלי מהדהד אליי בחזרה ממקום אחר במערה. "בלוסום!" אני קורא שנית, הפעם בקול רם יותר. שום דבר.

"פלייגון?" אני קורא. "מטאגרוס? סווייפר? היטמונלי!"

אני עוצר כשההד חוזר אליי, ובוהה בחלל החשוך.

אני לבד.

5 תגובות


  1. אוקיי אני עדיין מבולבל.
    אבל אני ממש ממש רוצה לראות את שאר דמויות הצוות שוב, אני רוצה להיזכר שוב באישיות של כל אחד, ולאהוב את הצוות המגניב הזה.

  2. Hit Man

    מעניין מה סאטושי יעשה עכשיו.

  3. מגניב! בל מרגיש לי כאילו מוזר שאפשרי לרפא מישהו לגמרי באמצעות פוקימון. נזק שטוח שנגרם מקרב בטח לא אמור להיות יותר מדי קשה כדי לרפאות זמנית. אבל נזק רציני שמצמיד אותך למטיה, נראה לי רחוק שמתקפה מרפאת תוכל לשקם אותו לגמרי.
    וגם החלק עם ריקוואזה והחלום מרגיש לי ממש מוכר מהרבה מקומות אחרים.

  4. זה סיפור אמיתי?

  5. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    לאאאא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.