פוקימון; במהירות החושך – פרק 69: הזדמנות שנייה / איידן סוייר

חוק מספר 6 של קרן השפע קובע: "כל לקוח חייב לשחק מדי שעה או לעזוב את המקום". החוק מבטיח שכול מי שנמצא במקום יהיה לקוח פעיל, שממשיך להמר במשחקי המזל של קרן המשחקים, ולא מבזבז את הזמן או מנצל את המקום למטרות אחרות.

אבל עובדי קרן השפע מעולם לא נתקלו במישהו שניצל את חוק מספר 6 בצורה כזו. הוא ישב ליד הבר כל היום, לא הזמין אוכל או שתיה, ורוב הזמן ישב כשראשו מונח בין זרועותיו השלובות על הבר, כמו ישן. מדי שעה עגולה צפצף השעון שלו. אז הוא היה קם ממקומו, קונה אסימון, מכניס אותו אל מכונת המזל הקרובה, וחוזר אל מקומו ללא מילה נוספת מיד לאחר שהיה מפסיד במשחק. לא נראה שהכסף חשוב לו כלל, אלא רק להישאר בקזינו – אם כי אף אחד לא הבין מדוע, שהרי הוא לא עשה דבר פרט ללישון.

כמובן, הקזינו היה מקום בטוח לפושעים. הרבה טיפוסים מפוקפקים פקדו אותו מדי יום, בטוחים יחסית מהמשטרה, כיוון שאיש מעובדי קרן השפע לא היה מדווח על הימצאם במקום. אבל לרוב הם הגיעו למקום על מנת להיפגש עם פושעים אחרים ולסגור עסקאות מפוקפקות למיניהן. למי שרצה רק לברוח מהחוק לא הייתה סיבה לשהות כל היום בקזינו, שמוקם בלב העיר הגדולה וההומה ביותר בג'וטו. לכן, במבט ראשון איש לא חשד באורח המסתורי, גם לאור העובדה שהוא היה בסך הכול נער צעיר כבן 14.

ג'ון הדילר היה הראשון שזיהה אותו, בבוקר היום השלישי. בהפסקה הראשונה שלו הוא עצר את המלצרית הקרובה אליו, ולחש:

"תגידי זה לא הילד ההוא שהיה בחדשות?"

"איזה ילד היה בחדשות?" שאלה.

"זה שרצח את אבא שלו ונעלם".

"אני לא יודעת. יכול להיות".

"אני בטוח שזה הוא".

"ואם כן, מה אתה רוצה לעשות בקשר לזה?"

"אני לא יודע", אמר ג'ון, "בכול זאת, הוא חשוד ברצח, זה לא סתם פושע רגיל…"

"ואם נעשה משהו, איזה מסר זה ישלח לשאר הלקוחות שלנו? שמהיום אנחנו מחליטים אם הפשע שלהם חמור מספיק או לא?"

"הבחור הזה לא מוצא חן בעיניי. למה הוא יושב כאן כל היום באפס מעשה? מה אם הוא מתכנן להרוג עוד אנשים כאן בקזינו?"

"אם הוא יעשה משהו כאן, נראה אותו נגד האבטחה שלנו. אם הוא יעשה משהו בחוץ, זה כבר לא ענייני".

והיא המשיכה בדרכה אל הבר, להביא את המשקאות שכבר התחילו להתעכב. ג'ון חזר למקומו, שולח מבטים מודאגים בנער היושב בפינה ובקושי זז מזה שתי יממות רצופות.

אבל מאוחר יותר באותו יום, משהו השתנה. לקזינו נכנסה נערה נוספת, בערך בגילו (ליתר דיוק היא הייתה מבוגרת ממנו בשנה), לבנת עור ושחורת שיער. היא התיישבה לידו, ולראשונה נראה שהוא מוכן לדבר עם מישהו.

"ידעתי שאני אמצא אותך כאן", אמרה.

"חוכמה גדולה. הגנרל מסוגל לאתר אותי".

"הגנרל ידע שאתה בגולדנרוד, אבל לא היכן בדיוק. אני הצעתי את הקזינו. כאן אין סיכוי שמישהו יסגיר אותך למשטרה".

"יפה מאוד, גאונה. רוצה פרס?"

"ריק, למה אתה מדבר אליי ככה? עשיתי לך משהו רע?"

"באת לכאן למרות שידעת שאני רוצה שיעזבו אותי בשקט".

"אני לא חושבת שאתה רוצה שיעזבו אותך בשקט", אמרה הנערה, "הדלקת את הפוקיפון שלך. ידעת שאפשר לאתר אותך בעזרתו. מי רצית שימצא אותך, אנחנו או ריאן?"

"את תיעלבי אם אני אגיד לך שריאן?"

"לא. אבל בילינו את כל השנה האחרונה בניסיון לברוח ממנו. מה פתאום אתה רוצה שיימצא אותך עכשיו?"

"אני לא רוצה לברוח ממנו יותר", ענה ריק, "הוא יבוא לכאן והוא ישלם על כל מה שהוא עשה. הייתי סוגר עמו את החשבון בניו-בארק לולא המשטרה הייתה מגיעה למקום, אבל כאן אף אחד לא יתערב".

"ונניח שהוא יגיע, מה תעשה? הוא חזק יותר ממך".

"הוא לא חזק יותר", אמר ריק, "יש לו יותר פוקימונים, אבל ראיתי אותם בפעולה והם מאומנים רע. הליגה צודקת, אי אפשר לדאוג כמו שצריך לכול כך הרבה פוקימונים. עכשיו, עם וויזינג ופידג'יוטו ומאנקי…"

"שאתה עוד צריך להחזיר לנו, להזכירך".

"אני אחזיר אותם ברגע שאסגור את החשבון עם ריאן".

"בסדר, ונניח שתנצח אותו. מה תעשה?"

"אני פשוט…" ריק היסס לרגע, "אני אגרום לו לשלם".

הנערה שחורת השיער הניחה את ידה על ידו של ריק, שהייתה מונחת על הבר. הוא לא נרתע, אך גם לא הגיב בשום צורה אחרת.

"ריק, אני יודעת שקשה לך, אבל למה ברחת? אנחנו חברים שלך, אנחנו יכולים לעזור לך להתמודד".

"אני אסתדר לבד".

"לא נראה שאתה מסתדר לבד. אתה יושב כאן לבדך בלי שום תוכנית, מחכה לאחיך בלי מושג מה לעשות ברגע שיגיע לכאן, אם הוא באמת יגיע ולא המשטרה".

"הוא לא יקרא למשטרה. הוא כבר יודע שזה לא יעזור".

"זה יעזור, ריק", היא הנהנה ברצינות, "אתה כבר לא סתם חבר בצוות רוקט, אתה חשוד ברצח. יש גבול לכמות החוטים שהדרקון האדום יכול למשוך בהם כדי לשחרר אותך מזה, ולא בטוח שהוא ירצה לעשות את זה אם אתה מתבודד כאן במקום לעזור לצוות רוקט".

"חשוד ברצח?" שאל ריק, "אני לא רצחתי אף אחד. הם באמת חושבים שרצחתי את אבא שלי?"

"נעלמת מזירת הפשע. זה לא בדיוק עוזר לך להוכיח שאתה חף מפשע. אם המשטרה תתפוס אותך עכשיו, צוות רוקט יוכל לעשות מעט מאוד בעניין. גם אם ימצאו אותך זכאי, יש עוד הרבה דברים אחרים שתהיה מואשם בהם".

"אז זהו? בשביל זה באת, לומר לי שהכול אבוד בשבילי?"

"לא, ריק. באתי לבקש ממך לחזור. צוות רוקט עדיין מוכנים לקבל אותך. אין עוד הרבה מקומות שיהיו מוכנים להעניק מקלט למישהו שחשוד ברצח".

"אז את בעצם אומרת שאין לי ברירה", אמר.

"אלא אם אתה מעדיף להישאר כאן ולחכות למשטרה".

לריק לא היה עוד מה לומר. הוא מעולם לא חשב על זה עד עכשיו, אבל במקום מסוים ידע שהיא צודקת – מישהו צריך לשלם את המחיר על מה שקרה, ומבחינת החוק, זה כנראה יהיה הוא ולא ריאן. הוא עצמו השתדל להאשים את עצמו כמה שפחות, אבל ידע שאם היה מאמן את בידריל כמו שצריך מלכתחילה, כל זה לא היה קורה… היה מספיק גרוע לחשוב שהוא אשם, בלי לדעת שגם שאר העולם חושב כך.

"בסדר", אמר, "ונניח שאני אסכים לבוא אתך. איך בדיוק הדרקון האדום רוצה שאני אעזור? בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא הטיח בנו שאנחנו כשלונות מבישים".

"אתה מוכן להקשיב להצעה שלו?"

"נניח שכן".

"אז בוא איתי. נלך לדבר אתו במקום שקט".

ולראשונה מזה שלושה ימים, הנער המסתורי קם ממקומו ויצא מהקזינו.

הרבה סמטאות נטושות שכנו באיזור של קרן השפע. ריק ופרסי הגיעו לאחת מהן, בדקו שאיש לא נמצא בסביבה, ופרסי התקשרה לדרקון האדום בפוקיפון שלה. הוא הופיע על הצג כמו תמיד, עוטה ברדס אדום ארגמני שמסתיר לחלוטין את פניו, ורק סנטרו המגולח למשעי נותר חשוף.

"אני רואה שמצאת את ריילי", אמר.

"כן, גנרל. הוא היה בדיוק במקום שחשבנו".

"טוב מאוד", אמר, "למרות שזה לא היה קשה לדעת, ברגע שידענו שהוא בגולדנרוד. למה הדלקת את הפוקיפון שלך, ריילי?"

"חשבתי שאתה רצית שאני אדליק אותו".

"נכון. עכשיו אני אומר לך לכבות אותו".

"מה קרה ששינית את דעתך?"

"אל תיתמם, ריילי, אתה יודע בדיוק מה הסיבה", ענה הגנרל.

"גם אתה חושב שאין לי סיכוי מול אחי אם הוא ימצא אותי?"

"לא רק אחיך יכול לאתר אותך, וגם לא רק אנחנו. המשטרה יכולה לאתר אותך בדיוק באותה דרך, ותאמין לי שאם זה יקרה, זה לא יהיה נעים לאף אחד מאיתנו".

"מה זה משנה לך? חשבתי שאתה גם ככה חושב שאני כישלון".

"אתה לא כישלון מוחלט. נכון, לא ביצעת את רוב המשימות שלך, אבל בהחלט הוכחת את עצמך כשעזרת להשיג עבורי את אירודקטייל… לכן חשבתי שאתה וסקובלינסקי תהיו צוות מושלם למשימה המיוחדת הבאה שלי".

"משימה מיוחדת?" שאלה פרסי, "לא אמרת לי על זה שום דבר".

"לא באמת ציפית שאני אעדכן אותך בלי השותף שלך", אמר, "עכשיו כשאתם יחד, אפשר להתחיל".

"רק רגע, מי אמר שאני בכלל רוצה להתחיל?" שאל ריק, "ריאן הרג את אבא שלי ומאשים אותי ברצח. אתה באמת רוצה שאני אעבור על זה בשתיקה?"

"זו הבחירה שלך, אבל אני לא יכול לקחת את הסיכון להפרעות כאלה. אם אתה רוצה להילחם באחיך, אני לא אעמוד בדרכך… אבל לא תוכל לעשות זאת כחלק מהצוות".

פרסי הניחה יד על כתפו.

"ריק, זה מה שתמיד רצינו", אמרה, "אתה זוכר שג'סי וג'יימס סיפרו לנו על המשימות המיוחדות של צוות רוקט? עכשיו אנחנו סוף סוף מקבלים אחת. אתה באמת רוצה לוותר על זה?"

"אם היית שואלת אותי לפני שבוע, לא הייתי מהסס בכלל. אבל עכשיו את רוצה שאני אוותר על הנקמה שלי…"

"ומה ייצא לך מזה?" שאלה פרסי, "ריאן רדף אחריך במשך חצי שנה. מה יצא לו מזה, חוץ מלאבד את אבא שלכם?"

ריק השתתק. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שעזב את ניו-בארק שמישהו הזכיר את זה בקול רם. דבריה של פרסי גרמו למוחו להיזכר שוב במה שקרה – בידריל מסתערת כמו בהילוך איטי, ג'ק ריילי מועד על המעקה הנמוך, ונופל לאט לאט, כמו עובר נצח עד שהוא פוגע באדמה הקשה. מאז שברח מניו-בארק, ריק שכח את תחושת האבל שהציפה אותו, ופינה מקום לכעס שיחליף אותה. כעת הכול חזר בעוצמה מחודשת, ודמעות החלו לחנוק את גרונו, אם כי ריק לא הרשה להן להגיע אל עיניו.

"בבקשה, ריק, זו ההזדמנות שתמיד חיכינו לה. אם לא בשבילך, תסכים לפחות בשבילי. אנחנו שותפים, זוכר?"

כרגע הוא זכר זאת רק במעורפל, אבל זה היה נכון. היו להם חיכוכים בתחילת הדרך, אבל ברגע שהבינו את המשמעות של להיות שותפים, הבטיחו זה לזו להיות שותפים אמיתיים עד הסוף. וגם אם הוא מתכוון לנקום בריאן, להיתפס על ידי המשטרה וללכת לכלא זה לא מה שיעזור לו להגשים את המטרה הזו".

"בסדר", הצליח לומר, "אני מקשיב".

"מצוין", אמר הגנרל, "אז קודם כל, כבה את הפוקיפון שלך".

ריק הסיר את המכשיר דמוי השעון מידו, פירק את המכסה והוציא את הסוללות.

"עכשיו אפשר לדבר. אני צריך שתשיגו עבורי פוקימון נוסף. הוא אמנם נדיר מאוד, אבל בניגוד לאירודקטייל הוא עדיין לא נכחד מהעולם, ולכן אני חושב שזה יהיה עבורכם משחק ילדים".

"איזה פוקימון זה?"

"הוא נקרא איוי. הוא לא חזק כשלעצמו, אבל התכונה המיוחדת שלו היא היכולת להתפתח בכמה דרכים שונות, לאחד מכמה סוגים שונים של פוקימונים".

"ראיתי כמה מהם בעבר", נזכר ריק, "לאחיות הקימונו בעיר אקרוטיק היו ופוריאון, ג'ולטיאון ופלריאון".

"זה נכון, אלה חלק מההתפתחויות של איוי".

"יש לו כל כך הרבה?" שאלה פרסי.

"ופוריאון, ג'ולטיאון ופלריאון הם ההתפתחויות הנפוצות ביותר. איוי מתפתח אליהם בעזרת אבן מים, חשמל או אש. התפתחויות אחרות הן מסובכות יותר, ודורשות תנאים מורכבים יותר כדי להתקיים… אבל זה לא חשוב כרגע. אתם חושבים שתוכלו להשיג איוי עבורי?"

"אין בעיות", אמרה פרסי.

"טוב מאוד. דברו איתי כשתתחילו להתקדם".

"חכה רגע, גנרל", אמר ריק.

"מה העניין?"

"לפני שאנחנו מתחילים, אני צריך גם למצוא את ג'יימס. אחד הפוקימונים שלו עדיין אצלי".

הדרקון האדום היסס לרגע. "שלחתי את ג'יימס למשימה משלו עם ג'סי", אמר, "תשאיר את הפוקימון אצלך בינתיים, ואני אדאג שג'יימס יקבל אותו בחזרה בהקדם האפשרי".

פרסי פתחה את המחשב שלה והחלה לחפש מידע על איוי.

"כתוב כאן בערך הכול, חוץ מאיפה אפשר למצוא אותו", אמרה, "נראה שהוא כמעט לא קיים בטבע".

"מה כן כתוב?" שאל ריק.

"בעיקר על ההתפתחויות שלו", פרסי המשיכה לחפש, "התקפות שהוא לומד, טיפים לגידול שלו, מגדלים מפורסמים שמשתמשים בו…"

"מאמנים מפורסמים? אם אנחנו יודעים למי יש איוי, אולי אפשר לנסות להשיג אותו ממנו".

"אתה מתכוון לגנוב".

"לא בהכרח. אפשר אולי להציע להחליף אותו. עדיין יש לנו וולפיקס ששונאת אותי, אבל אולי היא תסכים להקשיב למגדל אחר".

"בכול מקרה, רוב המגדלים שמופיעים כאן לא משתמשים באיוי עצמו, אלא באחת ההתפתחויות שלו. נראה שכולם ממהרים לפתח אותו בהקדם האפשרי".

הם החלו לעבור ברפרוף על רשימת המאמנים, עד שריק הבחין בשם אחד בזוית עינו.

"פרופסור סמואל אוק", אמר.

"דווקא הוא?"

"זה מוזר. המאמנים מקנטו מתחילים את מסע הפוקימונים אצלו, אבל זה אומר שהוא צריך לגדל בעיקר את הפוקימונים ההתחלתיים. מה פתאום הוא מגדל איוים?"

פרסי נכנסה לקישור שאליו הוביל שמו של פרופסור אוק, שהיה עמוס בטקסט על חייו ופועלו, כיאה לאדם בשיעור קומתו. לקח זמן עד שמצאו מידע רלוונטי, אך בסופו של דבר פרסי מצאה את מה שחיפשו.

"הנה זה", אמרה, "פרופסור אוק מגדל את הפוקימונים אותם הוא מחלק למאמנים מתחילים במחוז קנטו: בלבזאור, צ'רמנדר וסקווירטל. בנוסף הוא מגדל פוקימונים מסוג איוי, אשר מאמנים בודדים מקנטו מתחילים עמם את מסע הפוקימונים שלהם, לרוב בעלי הישגים מיוחדים או פוטנציאל גבוה במיוחד". היא סיימה לקרוא ועיקמה את אפה. "אילו הישגים מיוחדים כבר יכולים להיות לילדים בני 10?"

"את שוכחת שלא כולם מתחילים את המסע ישר בגיל 10", הזכיר לה ריק.

מעט מתחת לטקסט הופיעו תמונות של שלושת הפוקימונים ההתחלתיים של קנטו, אותם ריק פגש גם בג'וטו. יחד עם איוי הופיע פוכדור מיוחד, כולו בצבע לבן, ורק פס אדום דק מפריד בין שני חלקיו.

"פוכדור לבן", אמרה פרסי, "עכשיו אנחנו יודעים בדיוק מה לחפש".

"מה זה הפוכדור הזה?" שאל ריק.

"הוא לא שונה מפוכדור רגיל, אבל הוא יקר יותר. הוא בעיקר מעיד על המעמד של המאמן שלו. שמעתי שהדרקון האדום מחזיק את הפוקימונים החזקים ביותר שלו בתוך פוכדור כזה, אבל לא ראיתי אותו. הגנרל כנראה הסתיר את הפוכדורים בתוך הגלימה שלו".

רק כעת, ריק שם לב שהוא באמת לא ראה את הדרקון האדום נושא אף פוכדור, גם כשראה אותו באופן אישי בהליקופטר. אבל הוא לא נתן לזה להטריד אותו – היו כעת דברים חשובים יותר.

"אז נלך לבקר את פרופסור אוק?" שאל.

"הוא היחיד שנמצא אצלו איוי בוודאות".

"נצטרך לנסוע לקנטו ברכבת. מה אם מישהו יזהה אותי?"

"אני אקנה לנו את הכרטיסים. אתה רק תעלה על הרכבת ותשתדל שלא למשוך תשומת-לב".

התוכנית הזאת נשמעה לריק קצת מסוכנת, אבל מצד שני, אם הוא מתכוון לפעול שוב בצוות רוקט, יהיה עליו להתקרב למקומות מיושבים. הם יצאו מהסמטה לכיוון תחנת הרכבת המגנטית, בתקווה שהפעם הדרקון האדום יהיה מרוצה מהם סוף סוף.