האיחוד

מה אני עושה? אני לבד. אני לבד במערה שאין לי שמץ של מושג לגבי המיקום שלה.

אוקיי, רגע. בוא נחשוב על מה קרה. מה אני זוכר.

הייתי באמפייר סטייט. נלחמתי בסאטושי. דאסטוקס. נלחמתי בדאסטוקס.

היה פיצוץ.

אני לא חושב שאני זוכר יותר מזה. אז מה לעזאזל אני עושה כאן? למה לפני רגע בלוסום הייתה לידי? יכול להיות שדמיינתי את זה? לא, זה הרגיש לי אמיתי למדי. הרבה יותר אמיתי מהחלום על ראיקוזה.

ראיקוזה. מה הוא אמר לי? המלחמה כבר התחילה? איזו מלחמה? ואם היא התחילה, מה אני עושה כאן?

יש רק דרך אחת להבין מה קורה. אני צריך לצאת מהמערה הזאת.

אני מתחיל לצעוד ברחבי המערה. אני מצמיד את ידי אל הקיר הימני והולך לאורכו, כך אני לא אאבד את דרכי בחושך הזה. מדי פעם אני צועק את שמם של חבריי בנואשות, אולי הפעם הם ישמעו אותי. כמובן שפרט להד שמהדהד בחלל המערה, שום קול לא נשמע.

ההליכה נמשכת לפרק זמן שנדמה לי כנצח. אני מתחיל להתעייף, ומתיישב על רצפת האבן הלחה כדי לנוח מעט.

לפתע הרצפה מתחילה לרעוד.

אני קם בבהלה ומסתכל למטה. אני אמנם לא רואה דבר, אך האדמה רועדת רק יותר ויותר ככל שעובר הזמן. מה קורה כאן?

לפתע אני רואה אור חזק ומסנוור שבוקע מהאדמה. אני מכסה את עיניי במהירות אינסטנקטיבית ופולט אנקת כאב מהאור החזק שממלא את המערה. לאחר כמה שניות אני מסיר את ידי מעיניי, ממצמץ מעט ומתרגל לאור. מולי עומדת דמות לא גבוהה במיוחד, שמחזיקה במנורה גדולה ומאירה. רק רגע, אני חושב שאני מזהה את הדמות הזאת.

אוי לא.

"אבא?" אני שואל בחשש.

הסנדשרו העגלגל שמולי מסתכל עליי במבט נדהם. "בן שלי! סוף סוף התעוררת!" הוא קורא, ומזנק עליי בחיבוק שרק אבא שהתגעגע לבנו יכול לתת. אני, לעומתו, לא כל כך התגעגעתי למשפחתי, ולכן אני מנער אותו ממני לאחר כמה שניות.

"מה קורה פה? מה אתה עושה כאן?" אני שואל אותו, מבולבל מהסיטואציה.

"מה הכוונה, בן?" הוא שואל בחזרה, "הגיוני שאביך יהיה בבית שלו, לא ככה?"

"בבית?" אני שואל, לא מבין מה קורה. פתאום נופל לי האסימון. "רגע… אני בבית? בעמק הפוקימונים?"

הוא מהנהן בחיוך רחב. "ברוך השב, בן שלי."

"אני לא מאמינה! גדלת כל כך!" קוראת אמא שלי בקול חנוק מהתרגשות, ומלטפת אותי בעדינות. "ותראה את הקוצים האלה… נעשית קשוח בחוץ, אה?" היא נושקת למצחי ומסתובבת חזרה אל אבי, "ראית אותו? ואנחנו אמרנו לא שלא לצאת החוצה… אמרתי לך שהיינו צריכים להרשות לו את זה!"

"את צודקת, אבל הבנו את זה כבר לפני הרבה זמן." אבי הפנה את מבטו אליי, "תראה, בן, האמת היא שאנחנו חייבים לך התנצלות ענקית. אנחנו היינו הורים נוקשים וזה לא היחס שהגיע לבן נפלא כמותך. אנחנו לגמרי מבינים את זה שנעדרת לזמן כה רב מהבית, ואנחנו סולחים לך על זה בלב שלם."

אני מסתכל עליהם בבלבול. לא התכוונתי לחזור בכלל. "תקשיבו," אני אומר בטון רציני, "אני מעריך את החיבה, באמת שכן, אבל אני לא שייך לכאן. לא כרגע."

"על מה אתה מדבר, בן?" שואלת אמי. "אני באמצע מבצע סודי באמריקה, ואני צריך לחזור לשם תכף ומיד."

"מבצע סודי באמריקה?" שאל אבי, "אה, נכון! נזכרתי! החברים שלך היו כאן!"

אני זוקף את מבטי. "החברים שלי?"

"כן, חמישה יצורים גדולים ומוזרים, ויצור אחד קטן וסגול!"

"לפני כמה זמן הם היו כאן?" אני שואל בהתלהבות.

"לפני שלושה וחצי חודשים! הם הזכירו מש-"

"שלושה וחצי חודשים?!" אני נרעש. ישנתי כל כך הרבה זמן? אוי לא, זה לא ייתכן!

"אולי קצת יותר." אומר אבי לאחר היסוס קל. אני מרגיש את הלב שלי נופל. נעדרתי במשך שלושה וחצי חודשים. מי יודע מה השתנה מאז. יכול להיות שסאטושי מחזיק בהם, או גרוע מזה. "אני חייב לחזור עכשיו!" אני קורא, ומתכוון לצאת מהמערה.

"רגע, בן!" קוראת אמא ותופסת בידי. "הם אמרו שאתה משוחרר."

"משוחרר?" אני תמה, "למה את מתכוונת?"

"הם אמרו לנו להגיד לך שאתה לא נחוץ יותר למשימה שלהם. אתה יכול להישאר איתנו!" היא חייכה וחיבקה אותי. הסתכלתי על אבי, שהנהן לחיוב.

"נוכל להיות סוף סוף משפחה כמו בעבר! אני ואמא שלך חלמנו על האיחוד הזה כבר המון זמן!"

אני בוהה בהוריי במבט ריק. אני לא נחוץ יותר למשימה שלהם. לא, זה לא ייתכן. "זה לא ייתכן!" זעקה נפלטת מגרוני. יכול להיות שזה בגלל שהייתי פצוע למשך זמן כה רב?

"בן שלי…" אומרת אמי ומניחה את ידה כנגד הלחי שלי.

"הוא אמר שהמלחמה התחילה! אני צריך להיות שם ולעזור להם!" אני קורא בכעס מלווה בחרדה. למה הם החזירו אותי הנה? מה הם חשבו לעצמם? אני אמור להיות המנהיג של צוות הגיבורים!"

אבי ואמי מחליפים מבטים דואגים, ומהנהנים זה לזו. "חמוד שלי," אומרת אמי ומפנה את עיניי הדומעות לעברה. "אני חושבת שכדאי שתראה משהו." היא אוחזת בידי ומוליכה אותי, יחד עם אבי שהולך לצידנו, אל חדר צדדי במערה.

"אמא, את לא מבינה, אני צריך ל-" אני אומר אך עוצר כשאני מבין את הסיבה שלשמה הוריי הובילו אותי אל החדר הזה.

אני מסתכל על המיטה הקטנטנה שעל הרצפה. מעליה ישנים זוג תינוקות מדהימים ביופיים. הם נראים ממש כמו שני הוריי, סנדשרו, אבל הרבה, הרבה יותר קטנים.

אני בוהה בהם בהלם. "אני ואמא שלך חשבנו הרבה לאחר שנעדרת לזמן רב מדי, והבנו שטעינו בדרך שבה גידלנו אותך. כשהבנו שכנראה לא תחזור, החלטנו שאנחנו לא רוצים לוותר על המשפחה שתמיד רצינו לגדל. אז הבאנו לעולם את אלו."

אני מסתכל בהם בתדהמה, ורוכן לעברם. "הם בן ובת." אומרת אמא שלי בקול שקט, משתדלת שלא להעיר אותם. אני מביט בהם מקרוב, ומרגיש שפרץ אהבה בלתי מוסבר ממלא את כל גופי. הם האחים הקטנים שלי.

"אני…" אני בקושי מצליח להוציא את המילים מבעד לגרוני החנוק, "אני לא מאמין."

הוריי מחליפים ביניהם מבטים מחוייכים. "הם הסנדשרו הכי צעירים בכל העמק," מסביר אבי, "הם רק בני חודשיים. הגעת בזמן, בן. אתה תהיה האח הגדול המושלם בשבילם."

"אח גדול…" אני אומר, אך כשאני מבין את משמעות הדברים אני מנער את ראשי במהירות. אני נעמד על רגליי, ומסתכל בשני הוריי. "אני לא יכול להישאר כאן. החברים שלי צריכים אותי. העולם צריך אותי." אני יוצא בחפזון מן החדר, והוריי נשרכים מאחורי. "רגע, בן, על מה אתה מדבר? העולם צריך אותך? אתה לא מגזים קצת?" קורא אבי.

"לא, אבא, אתה לא מבין," אני אומר בלחץ ומסתובב אל עברו, "בני האדם עומדים להחריב את עולמנו. הם ייקחו אותנו ויוציאו את ממנו את השכל עד שנהיה לא יותר מחיות!" אני קורא בלחץ.

אבי ואמי מחליפים מבטים בתגובה. "אתה צריך לנוח, חמוד. ישנת הרבה זמן, אתה עדיין מנותק מהמציאות. תספר לנו על הצלת העולם מחר, אחרי מנוחה טובה שתחזיר אותך למיטבך." אומרת אמי בדאגה.

"אני בסדר, אמא," אני אומר ברוגז, "אתם לא מבינים. אני לא יכול להיות חלק מזה עכשיו. אני לא יודע אם אי פעם אוכל."

הוריי מסתכלים זה על זה במבטים מופתעים, שנהפכים מיד לשבורים ועצובים. כרגע הרסתי את החלום שלהם. אבל אין מה לעשות, העולם זקוק לי. זה הכרחי.

לאחר דקה ארוכה של שתיקה, אמי פורצת בבכי, ומפילה את ראשה על כתפו של אבי שמסתכל עליי בעצב. "אני מצטער," אני אומר במבט עצוב גם כן, לא רציתי לגרום להם לעצב כה רב. "לא הייתי אמור לחזור לכאן מלכתחילה."

"זה בסדר, בן," אומר אבי בעודו מלטף את גבה של אמי המתייפחת, "אנחנו מבינים."

אני מנסה להגיד תודה, אך המילה לא יוצאת מפי. אני מרגיש שדמעות מציפות את עיניי.

"אם תצטרך משהו, אנחנו תמיד נהיה כאן ונחכה לך. אתה הגיבור שלנו."

אני מהנהן בקושי רב, ומנסה להכניס את הדמעות פנימה כדי שלא יראו שאני בוכה. "אנחנו אוהבים אותך."

"להתראות." אני אומר בקול רועד וחנוק, ורץ במהירות אל מחוץ למערה, משאיר את הוריי ואת אחיי החדשים מאחור. אני לא יכול שתהיה לי משפחה, לא כרגע. יש לי מחויבות.

אני יוצא אל מחוץ למערה, ומביט סביב. אני מזהה מיד את העצים הגבוהים ואת שלל הפוקימונים שמביטים בי במבטים תמוהים. אני מסתכל למעלה, ורואה את הירח במרכז השמיים. לילה.

מה עכשיו אני עושה? איך אני אמור לחזור לאמריקה? אל החברים שלי? אני מסתכל סביב, ולפתע צצה במוחי התשובה. אמבואר.

אני מחפש את גזע העץ שמוביל אל הבסיס התת-קרקעי שמשמש את הפוקימונים לצוותי החילוץ שלהם, יוזמה שאמבואר הקים עוד כשהייתי קטן. זה אמור להיות העץ המפחיד ביותר ביער, אם אני זוכר נכון, אבל כעת שום עץ לא מפחיד אותי. גדלתי קצת מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן.

אני רץ קדימה במהירות, ולפתע רואה כיכר ענקית ומוארת באורות מהממים ביופיים. הכיכר מלאה בפוקימונים שמסתובבים בכל מקום ונהנים מאוויר הלילה. אני פונה אל גראולית' שמהלך יחד עם מאריל, נראה שהם זוג. "סליחה?" אני שואל, "אתם יודעים איפה אני יכול למצוא את הבסיס התת-קרקעי של צוותי החילוץ?"

גראולית' מפנה את מבטו אליי, "הבסיס? אתה גר כאן או מה? הוא ממש מולך!" הוא מסמן בראשו אל עבר ביתן עץ קטן אך מהודר ומלא באורות צבעוניים. אני מודה לגראולית', וניגש אל הביתן. 'הוא שיפץ כאן' אני אומר לעצמי, ופותח את הדלת. בפנים יש מספיק מקום לפוקימון גדול, אך לא יותר מזה. אני מסתכל קדימה, ורואה מחילה גדולה ועמוקה. כנראה צריך לרדת דרכה כדי להגיע לבסיס. אני נכנס פנימה, סוגר את הדלת מאחורי, ומזנק מטה.

אני נוחת ומביט סביבי. מבפנים המקום לא השתנה. אני לא שם לב למקום עצמו, מאחר ואני רואה את אמבואר מביט בי מהצד, כשחרבו הגדולה והמפורסמת מונחת לצידו. הוא כל מה שחיפשתי. "סנדסלאש!" הוא קורא, "התעוררת!"

אני מביט בו בכעס. "מה קורה כאן, אמבואר? למה אני כאן ולא עם כולם? למה אני משוחרר מהמשימה?"

אמבואר משנה את הבעת פניו, וכעת הוא מסתכל עליי במבט חמור סבר. "כדאי שתירגע, סנדסלאש. דע את מקומך."

"לדעת את מקומי?" אני קורא בכעס רב אף יותר, "אני יודע טוב מאוד את מקומי. מקומי הוא שם, באמריקה, עם כולם. אני אמור לעזור להם, לא להירקב במקום הזה."

אמבואר בוחן אותי במבט הססני. "אני מניח שהם צדקו כשהם אמרו לי לדאוג שתישאר כאן ולא תחזור." הוא אומר.

אני מסתכל עליו בתדהמה. "מה? על מה אתה מדבר?"

הוא צועד הלוך ושוב ברחבי החדר, ובוהה ברצפה. "אתה מודע למה שעשית באמריקה, סנדסלאש?"

אני מסתכל עליו במבט שואל, ומחכה שימשיך לדבר.

"שלושים ושבעה אנשים. הרגת שלושים ושבעה אנשים." הוא אומר לבסוף.

אני לא מבין מה רצונו. "אז מה?" אני שואל, "הם בסך הכל בני אדם."

"בסך הכל בני אדם?" הוא נרעש. "גרמת לבניין האמפייר סטייט להתפוצץ, סנדסלאש! הרגת עשרות בני אדם! סיכנת את כולנו בחשיפה בלתי ניתנת לערעור!"

"אמבואר, מספיק עם הבולשיט." אני אומר, "תן לי לחזור לשם. הם זקוקים לי."

"לא, סנדסלאש," אומר אמבואר במבט חמור סבר, "הם לא מעוניינים שתחזור. הפכת לאכזרי וחסר שליטה, אי אפשר להיעזר בך במשימה כה רגישה."

"למה לא?" אני שואל בכעס, "תרמתי למשימה יותר מכל אחד אחר!"

"תרמת?!" מתרעם אמבואר, "סאטושי היה בידיים שלנו. הוא היה שם, בבניין, ידענו עליו. הוא לא התכוון לצאת משם. כל מה שהיינו צריכים זה לחכות שנהיה מוכנים כדי לתקוף אותו בשיא כוחנו ולשים לזה קץ. אבל אתה החלטת לקחת את הכוח שלך לידיים! החלטת לתקוף אותו לבד, בלי לקרוא לאף אחד, וגרמת לסאטושי להיעלם!"

"הוא בחיים?" אני שואל. אם אני הייתי בתרדמה כל כך הרבה זמן, ואני יצור גדול וחזק לעומתו, לא ייתכן שהוא שרד את הפיצוץ.

"הוא לא סתם בחיים, סנדסלאש," אומר אמבואר, "ואת זה אני יודע כי הצוות נתקל בו ונלחם בו ובדאסטוקס בקרב שהיה מסתיים בטרגדיה לולא השניים היו בורחים מהמקום כשסאטושי נחלש גופנית. הם דיווחו שדאסטוקס ריפא אותו וברח יחד איתו מהמקום. אבל הוא לא סתם בחיים, הוא חופשי ואין לנו שמץ של מושג איפה הוא!"

"אז תן לי למצוא אותו, אמבואר. תן לי לעזור." אני אומר בתקיפות. "לא ייתכן שאשאר כאן ואשב בחיבוק ידיים כשהם מסכנים את חייהם."

"לא, סנדסלאש," קובע אמבואר, "אתה נשאר כאן וזה סופי."

"אתה יודע מה?" אני אומר לפתע, "אני לא שואל אותך יותר מדי. אני הולך."

לפתע, אמבואר מזנק ממקומו ותופס בחרבו, שהייתה מונחת עד לפני רגע על הרצפה לא רחוק ממנו. "לא, אתה לא." הוא אומר בתקיפות.

אני מסתכל עליו בפליאה. "אתה חושב שאתה יכול לכפות עליי להישאר כאן?"

"אתה יכול לבחור עכשיו להישאר, או שאני אכריח אותך לעשות כן."

אני מביט בו ובחרבו לסירוגין, ומרגיש את הכעס ואת האדרנלין מתחילים להציף אותי. "כרצונך." אני אומר בקול מונוטוני, ומזנק עליו בזעם.

5 תגובות

  1. או דאמן…
    אני יכול להבין את זה שהוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים כשכולם מסכנים את חייהם, אבל הוא באמת נהיה מאוד אכזרי…
    הוא צריך לעבוד על הבעיות שליטה בכעס שלו לפני שהוא יוכל לחזור למשימה.

  2. שיט
    המתח הורג אותי
    אני לא יכול לחכות לפרק הבא!

  3. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    סנדסלאש תירגע

  4. Hit Man

    "קאט זה בולשיט", ראית יותר מדי מירי רגב לאחרונה.

    אני חושב שהוא עשה טעות כשהוא עזב את המשפחה שלו.

    ועכשיו מה הוא יעשה? יהיה באטמן? אף אחד לא רוצה בעזרתו.

    אני צופה הרבה הרס מעכשיו.

    בברכה, יוסי, זה שמגיב לדברים שאתה כותב, בניגוד אליך, אוהד.

  5. פרק נחמד, תסמונת משיח מצד סנדסלאש?
    יוסי, התגובה שלך הרגה אותי XD. ומה הכוונה צפית ביותר מדי מירי רגב?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.