טפרים

"אני לא אוכל להמשיך ככה עוד זמן רב, פלייגון", אמרה בלוסום בעודה צועדת יחד עם פלייגון, בחיפוש אחר מזון.

"על מה את מדברת? תסתכלי איפה אנחנו!" אמר פלייגון, מנסה לעודד את בלוסום המצוברחת. "תראי את הדשא, את הפרחים, את העצים. זה אמור להיות המקום המושלם בשבילך!"

"אל תנסה להתכחש למצב", יבבה בלוסום וניסתה להישמע תקיפה ככל האפשר, "אתה יודע בדיוק למה אני מצוברחת."

פלייגון השפיל את מבטו. "את יודעת," הוא אמר לאחר רגע ארוך של שתיקה, "זה היה הכרחי."

"אבל סיכמנו שזה יהיה לתקופה קצרה!" רטנה בלוסום, "ועברו כבר חודשיים שלמים!"

"אני לא חושב שאפשר לעשות משהו בקשר לזה," אמר פלייגון בטון רך יחסית לבלוסום הנסערת, "לפי הדיווח האחרון שקיבלנו, הוא עדיין שקוע בתרדמה."

"אני יודעת שאין מה לעשות, פלייגון," אמרה בלוסום בקול שבור, "אני לא נסערת בגלל שאפשר לעשות משהו בנידון, אני נסערת בגלל ההפך הגמור."

"היי," אמר פלייגון והתעופף בקלילות אל מול בלוסום, "את יודעת שזה לטובתו. ראיקוזה יהפוך אותו לרגוע יותר, ליציב יותר. אולי הוא אפילו יחזור להיות מי שהוא היה לפני שהתחלנו את המשימה הזאת."

"אני לא מבינה למה דווקא סנדסלאש שלי צריך להיות 'האחד'. זה ממש מרגיז אותי."

"כן, עודף האנרגיה שהוא צבר בזמן האחרון באמת עשתה לו רק רע", אמר פלייגון בצער, והרכין מעט את מבטו אל כיוון הדשא והפרחים שהסבו לו מעט נחת. הוא התגעגע לחבר שלו. "אבל הוא יצליח להשתלט על עצמו, אני מאמין בו."

בלוסום ניגבה דמעה שבצבצה מעינה, והסתכלה על פלייגון, "כן, הוא יעבור את זה."

"זאת הגישה!" קרא פלייגון בנימה מעודדת. "עכשיו כדאי שנתרכז במשימה שלנו. ייתכן שפספסנו המון פירות בגלל השיחה הזאת שלנו."

בלוסום הנהנה, "כן, אתה צודק. אבל פלייגון, אני יכולה לבקש משהו?"

פלייגון סובב את מבטו אליה בתמיהה. "ברור, מה שתרצי."

"אני רוצה להיות לבד קצת. לחשוב על הדברים. בוא נתפצל."

פלייגון היסס לרגע, אך לבסוף הנהן בהבנה. "אני אלך לסרוק את הצד השני של היער הזה. מי שמשיג הכי הרבה פירות מנצח!" הוא זינק לאוויר ונפנף בכנפיו, נעלם מבעד לעצים הגבוהים שכמעט וכיסו את השמיים.

"תודה, פלייגון", אמרה בלוסום, יותר לעצמה מאשר אליו, כשהיא מסתכלת השמיימה. היא החלה לצעוד בניחותא ביער השליו, ומדי פעם הסיטה את מבטה כשהבחינה בשיח פטל או בעץ פרי, כדי ללקט את כל מה שאלו יכלו להציע. היא זמזמה לעצמה שירים, ספרה את הפרחים ובעיקר חשבה על סנדסלאש. כעבור שעה קלה היא הבחינה בעץ עצום בגודלו ומלא פירות שנראו טעימים להפליא. היא העלתה חיוך מרוצה על פניה כשטיפסה על ענפי העץ, והחלה לקטוף את הפירות שנתלו ממנו.

"כדאי שתשמרי שם כמה", היא שמעה לפתע קול מאחוריה. היא נבהלה לרגע, אך מהר מאוד השתלטה על עצמה.

"כדי שמאוחר יותר תזלול אותם לבדך, פלייגון?" היא שאלה בטון מתחכם והסתובבה אל מקור הקול.

"לא, פשוט חשבתי שמאחר ואת לא הולכת לחזור אל השאר, כדאי שישארו להם כמה פירות שיוכלו להביא בכל זאת."

בלוסום הצטמררה. "סאטושי."

סאטושי מחא כפיים באיטיות, והתקדם לעברה בביטחון. "בוקר טוב, בלוסום." הוא אמר בקול שצמרר את גופה כמעט כמו שמראהו צמרר אותה. פניו היו שרופות ומצולקות, ובמקום אחת מעיניו היה חור שעדיין לא הספיק להתאחות לחלוטין. מאחוריו עמד דאסטוקס במלוא הדרו, והסתכל על בלוסום במבט חלול, מבט שצמרר אותה יותר מכל דבר אחר.

"הפעם האחרונה לא הספיקה לך, חלאה?" היא קראה בכעס וזינקה מהעץ, "אתה רוצה שנבריח אותך פעם נוספת? או שהפעם אתה מעדיף שנסיים את המלאכה?"

"בלוסום, למה לכעוס? בואי ננשום עמוק ונהנה מאוויר היער המשכר. היום רק התחיל, חבל שנפתח אותו על רגל שמאל!" סאטושי חייך בערמומיות. "חוץ מזה, בשונה מהמפגש האחרון שלנו, הפעם את לגמרי לבדך."

בלוסום החסירה פעימה מליבה. היא באמת לגמרי לבדה. אבל אסור לה לשדר לסאטוסי שהיא לחוצה. "אתה חושב שזה ישנה משהו? אני הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לך", היא סגרה את עיניה, ולפתע גפנים ארוכים ועבים פרצו מתחת לרגליו של סאטושי, כרכו את עצמם סביבו והרימו אותו לאוויר.

סאטושי פלט זעקה מרוב בהלה, אך התעשת על עצמו. "אני מסכים," הוא צעק אליה מלמעלה, "אני באמת חושב שאת הרבה יותר חזקה ממה שנראה כלפי חוץ. הבעיה היא שאת פוקימון מסוג עשב, ודאסטוקס שלי הוא מסוג חרק ורעל עם התקפות תעופה. הייתי אומר שהיתרון כאן הוא שלי."

בלוסום הסתכלה עליו במבט מבולבל וכעוס בו-זמנית. "על מה אתה מדבר?"

"אה, כן, בואי לא נשכח שאין לך או לאף אחד אחר מכם מושג מה זה בכלל סוגים. נו טוב, זה יקל על המלאכה." הוא הפנה את מבטו לעבר דאסטוקס, שריחף במקומו והסתכל לעברו בחזרה. "דאסטוקס, קרן בלבול."

בלוסום הסתכלה על שניהם בתמיהה, אך לפתע הרגישה סחרחורת עזה תוקפת אותה. היא תפסה בראשה וניסתה להישאר יציבה, אך לא הצליחה. הגפנים שאחזה באמצעותם בסאטושי נפרמו מאליהם, והוא נחת על האדמה בחוזקה. זה לא הפריע לו להמשיך. "דאסטוקס, מתקפת כנף!"

– – – – –

"סנדסלאש." אמר אמבואר כשהסתכל בעיניי בתקיפות, "אתה לא רוצה לעשות את זה. אתה מוכרח להירגע". הוא לפת את חרבו בחזקה והדף באמצעותה את הטפרים החדים שלי שאיימו לשסע אותו ללא רחמים. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא היה המנהיג שלי בעבר. סמכתי עליו. ועכשיו הוא השאיר אותי כאן. במחי אצבע הוא החליט לסכן את כל עולם הפוקימונים.

"אתה אמרת שאני אגשים את הנבואה!" אני מטיח בו בצעקה, "אתה אמרת שאני סנדסלאש יחיד מסוגו! שאני היחיד בעולם כולו שיקבל את צורת ההתפתחות השלישית!"

"זה לא אומר שאתה לא מהווה סכנה", אמר אמבואר, מה שגרם לדמי לרתוח.

צעקתי בזעם והדפתי את גופי אחורה. "חזור בך!" קראתי.

"תסתכל על עצמך", הוא אמר, "אתה רועד מזעם כמו חיה. אתה לא יציב. אתה באמת חושב שאפשר לשלוח פצצה מתקתקת כמוך אל משימה כה עדינה?"

אני מסתכל עליו בזעם. אני מרגיש את הורידים שלי בולטים. את הדם זורם במהירות. את הלב דופק בשיא הכוח. נמאס לי. "אני אהרוג אותך!" אני רועם, ומזנק עליו בציפורניים שלופות. הוא מרים את חרבו למעלה והודף את המכה, אבל אני לא עוצר. אני מזנק בשנית, הפעם מסיט את חרבו לצד בעזרת טפריי ובועט בראשו בחזקה. אמבואר נופל, אבל קם מיד ואוחז בחרבו.

"סנדסלאש, עצור!" הוא קורא, אבל לי כבר נמאס להקשיב לו.

"לא", אני אומר. אני מבחין במבט המבועת שלו, ומנצל את זה לטובתי. אני מזנק עליו בשאגה ובתנועת שיסוע חדה ועוצמתית מנסה להעיף את חרבו מידו. הוא הודף את טפריי אך אלו ממשיכים לצלול אליו.

אמבואר מסתכל עליי בהלם מוחלט. אני שומע צליל מתכתי מכה ברצפה. אחריה אני שומע קול חבטה. אבל אמבואר עדיין עומד. אני מסתכל למטה. אני רואה כף יד.

כרתתי את כף ידו של אמבואר.

אמבואר תופס בידו בחזקה ונאנק בכאב. "מה עשית?" הוא רועם, "מה עשית לי?!"

"זו הייתה רק אזהרה, אמבואר. מה שאני אעשה לך יהיה גרוע בהרבה אם תמנע ממני לצאת למשימה."

"אתה באמת חושב…" הוא אמר ועיווה את פניו מכאב, "שאני אתן לך לצאת… אחרי מה שעשית?" הוא דידה בכאב לעבר קיר העץ, ולחץ בקושי רב על כפתור אדום שהיה בו.

"מה עשית?" אני שואל בכעס.

"הזעקתי את השומרים של הבסיס. אתה לא יוצא מכאן בזמן הקרוב", הוא התיישב על הרצפה ונאנק בכאב. הוא בהה בידו הקטועה ודמעה זלגה מעינו. "אני לא אוכל להילחם יותר…" הוא אמר לעצמו בשקט, והתייפח.

אני מסתכל למעלה. אני מתחיל לשמוע את קולות הפוקימונים שבאים לעצור אותי. בעוד כמה דקות אני אהיה אסיר בתא מצחין והכל באשמת אמבואר. הכל באשמתו.

אני שואג בזעם ומזנק על אמבואר. הוא מסתכל עליי בהפתעה, אבל אין דבר שהוא יכול לעשות כדי לעצור את המכה שלי. הטפרים שלי חודרים הישר אל ליבו.

הוא משתנק. "ס..סנד..סלאש."

אני בוהה בו במבט ריק. "להתראות, אמבואר."

אני חש בתחושה אפלה מכרסמת בתוכי. אני מרגיש את העיניים שלי מתרחבות, את העור שלי מתקשה ומשחיר. קלטתי את סוג האופל.

הגוף שלי חוזר תוך רגעים ספורים למצבו הרגיל. אני מסתכל לעבר אמבואר. הוא שכוב על הרצפה, ידו השלמה מונחת על ליבו. הוא לא נושם. "להתראות." אני מסנן חרישית, ומזנק אל תוך פיר העץ שמוביל אל מחוץ לבסיס, מוכן לקרוע להתמודד עם כל מה שיעמוד בדרכי.

– – – – –

בלוסום מטיחה את דאסטוקס על האדמה באמצעות עלי הגפן שלה. הוא זועק בכאב, אך נוסק לעברה ומכה בה בכנפו. "דאסטוקס, פצצת רפש!" סאטושי קורא מאחור, ודאסטוקס ממלא את מבוקשו, ופולט על בלוסום כדור סגול וארסי. בלוסום נופלת על הארץ בכאב. היא יכולה להרגיש את הארס חודר אל גופה השברירי, אל מחזור הדם. היא מנסה לתפוס את דאסטוקס שמעופף באוויר אך לא מצליחה. ראייתה מיטשטשת. היא שומעת בעמימות את צחוקו של סאטושי. "אולי עכשיו זה יעבוד?" הוא שואל, אולי את דאסטוקס ואולי את עצמו. הוא מסתכל אל הכדור הבוהק שבידו. "יש רק דרך אחת לגלות. פוקדור, צא!"

בלוסום מרגישה משהו מכה בה. לפתע היא לא מרגישה דבר. לא רואה דבר. לא חשה דבר. אך פתאום היא מרגישה בגל אנרגיה שמכה בה ומנסה להכניע אותה. לפתע היא רואה את כל הזכרונות שלה. זכרונות מילדותה, מנעוריה, זכרונות אחרונים. היא מרגישה את הגל מנסה לקחת איתו את כל אלו, להעלים אותם ממנה. היא מוכרחת להיאבק באנרגיה הזו. היא מתאמצת להתנגד לאנרגיה ככל יכלתה, ולפתע הגל מפסיק. היא שוב בחוץ.

"זה לא עבד?!" סאטושי זועק. בלוסום מסתכלת עליו בזעם, ולוכדת אותו בעלי גפן שהיא מוציאה מהאדמה. "דא- דאסטוקס," הוא נאנק, "מתקפת כנף."

דאסטוקס צולל מהשמיים אל עלי הגפן, ומשסע אותם בכנפיו במהירות. העלים נופלים ומותירים את סאטושי חופשי. "ניסיון יפה," הוא אומר ואוחז בכתפו. בלוסום מבחינה בפצע שעל הכתף, פצע שהגפנים שלה יצרו. זו נקודת החולשה שלו. היא חייבת להכות שם.

היא עוצמת עיניים. מתרכזת. היא מרגישה את הגפנים שלה מבצבצים מהאדמה. "קרן על חושית!" היא שומעת את סאטושי קןרא. "דאסטוקס!" קורא דאסטוקס.

לפתע הגפנים פורצים מהאדמה. הם נעים בזריזות מעלה, ומיד צוללים הישר אל כתפו של סאטושי. "לא!" הוא זועק, "הגנה!"

היא מרגישה את הגפנים שלה מכים בשיא עוצמתם. היא פוקחת את העיניים. ורואה את דאסטוקס שרוע על האדמה, חסר הכרה. הוא הגן על סאטושי בגופו. בלוסום נכשלה.

היא מרגישה מותשת. המכה האחרונה גזלה ממנה את מעט האנרגיה שעוד נותרה בה. היא נופלת על האדמה. הרעל של דאסטוקס מכניע אותה.

לפתע היא מרגישה מכה נוספת. היא שוב לא חשה דבר. גל אנרגיה חזק תוקף אותה. היא רואה את כל הזיכרונות שלה לנגד עיניה. היא מנסה להתנגד, אבל הפעם לא מצליחה. הגל הודף את הזכרונות בחזקה, ומותיר אותה ריקה מזיכרון. היא מרגישה גל נוסף. התחביבים שלה צפים אל מולה. היא רואה את כל מה שהיא אוהבת. לקטוף פרחים, לנשום אוויר צח, את העולם, את חבריה, את סנדסלאש. היא מנסה להיאבק בגל אך גם הוא מכניע אותה. היא מנסה לברוח. גל שלישי מכה בה. הפעם היא נופלת סופית. היא לא מצליחה לזכור. היא לא מצליחה להרגיש. היא לא יכולה לחשוב. היא ריקה.

הכדור מפסיק לנוע.

– – – – –

אני יושב בתוך בול עץ. בחוץ יורד גשם זלעפות. אני חייב לחשוב על תוכנית בריחה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מנסה לחשוב, אך משהו מונע ממני להתרכז.

אני שומע קולות עמומים מבחוץ. קולות של תדהמה, קולות של צער, קולות של בכי. אמבואר מת.

אני מסתכל על טפריי. הן מגואלות בדם. הרגתי את אמבואר. הרגתי את אמבואר.

אני טומן את ראשי בין כפות ידיי, ובוכה כמו שלא בכיתי מעולם.

אני רוצח.

14 תגובות

  1. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    לאאא בלוסוםםםםם

  2. הפעם הגזמת היטמן. די עם לקשר את הכל ואת כולם לרצח ורוצחים.

  3. Hit Man

    הסופר הוא אוהד.

  4. זה לא הופך את זה ליותר בסדר

  5. Hit Man

    אני גם לא מרוצה מהטוויסט של סנדסלאש. הוא הרי גדל במשפחה ובצוות שלימדו אותו שהדברים הכי חשובים הם שמירה על האנשים שאתה אוהב. ופה הוא יוצא נגד כל מה שהוא אמור להאמין בו. זה פשוט עצוב.

  6. אני ממש אהבתי. גם את הקטע שהוא קלט את סוג האופל (הוא היה אמור לקלוט אותו מתישהו, וזו הייתה דרך מעולה) וגם את איך שהסיפור הזה מפרש לכידת פוקימונים בפוכדורים.
    סנדסלאש לא יוצא נגד הערכים שלו. הוא יודע שהוא צריך לצאת להילחם בסאטושי ואמבואר עומד בדרכו, אז הוא עושה את הבחירה שלו, לצאת להילחם ולהציל את עולם הפוקימונים גם במחיר ההקרבה של אמבואר.

    דבר אחד לא ברור לי כאן: אם סנדסלאש אמור להיות פוקימון מיוחד בכך שהוא קולט את כל הסוגים, ושאר הפוקימונים מבינים את זה, איך זה שהם לא מבינים את המשמעות של סוגים, כמו שרואים בקרב של בלוסום נגד דאסטוקס? (אם הייתה לזה תשובה בעבר, לא עקבתי מספיק טוב ואני מתנצל)

  7. אמבואר אמר להם שאסור להם לתת לסוגים שלהם להגביל אותם, בדיוק שהוא מסוג אש ולחימה ויש לו חרב מתכת.

  8. בכל מקרה הפרק האחרון יוצר מצב בלתי אפשרי: מנהיג הצוות נרצח על ידי זה שאמור להיות הגיבור, ושני חברים חשובים לעלילה שועבדו לאויבים שלהם. רק נס יכול לגרום לסיפור הזה להיגמר טוב אחרי זה. הגיע הזמן לשלוף מהמגירה את בן האלמוות והדארקראי.

  9. מה בלתי אפשרי בזה? הגיבור של הסיפור הוא סנדסלאש, לא בלוסום ולא אמבואר. סיפור בנוי כך שהגיבור נתקל במכשולים ומתגבר עליהם (או שלא). גם בסיפורים ששוברים את התבנית הזאת (כמו "שיר של אש ושל קרח") אין מצבים בלתי-אפשריים, כל מצב הוא הזדמנות עבור הגיבורים להתפתח, ולא דרך נסים.
    אז עד עכשיו היו מול סנדסלאש בעיקר מכשולים פיזיים, עכשיו התחילו להיות גם מכשולים נפשיים, זו עליית מדרגה בסיפור.

  10. זה מנוגד לעקרונות המקוריים של הסיפור, ובפרק הזה היו יותר טרגדיות ומעשים בלתי הפיכים מכדי שהסיפור יוכל להמשיך כסיפור שאינו סיפור טראומטי.

  11. היט, אני יכול לכתוב גם סיפור?

  12. מה העקרונות המקוריים של הסיפור? מלכתחילה הוא היה אלים בצורה קיצונית והיה בו מוות של דמויות חשובות. אני מאוד מקווה שהפעם סנדסלאש יחווה את מה שקרה כטראומה, ולא פשוט ימשיך הלאה כמו שהיה עם וילפלום… יהיה מעניין לראות איך מה שקרה השפיע עליו.

  13. וואו הזלתי דמעה. אני מאוד מעריץ ואוהב אוהד אני רוצה לקרוא עוד מתי יוצא צריך עוד פרקים מהר אני לא יכול יפה מאוד דחוף עוד בבקשה תודה אוהד אתה מושלם תודה .

  14. אני היחיד שחושב שמתאים לסוטושי להיראות כמו ג'אובוני
    מג'וטו? כאילו הוא היה חזק ועכשיו כל הצוות שלו נהרס. ואז הוא עושה דברים בדרך שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.