ראשי / יצירה / הסיפור של סנדסלאש / גורלו של סנדסלאש

גורלו של סנדסלאש

אני שומע ברק. אני כבר לא נמצא בתוך בול העץ שהייתי בו לפני כמה רגעים. אני נמצא על הר גבוה, כה גבוה שאלמלא היה מוקף עננים, כנראה היה אפשר להשקיף ממנו על העולם כולו. אני מבין שאני חולם.

"איפה אתה, ראיקוזה?" אני צועק אל השמיים. "תחזיר אותי אל המקום שהייתי בו!"

"אני לא ראוי", אני אומר לעצמי בכאב.

לפתע ברק נוסף מבזיק. "אמרתי שעולם הפוקימונים זקוק לך כשאתה שפוי!" אני שומע זעקה רועמת, כה רועמת שהיא הודפת אותי אחורה. אני חוסם את הרוח החזקה שמכה בפניי עם כף ידי, ומנסה להתבונן מבעד אליה. אני רואה דמות עצומה ונחשית שמרחפת מולי.

"אני לא שפוי!" אני צועק בכעס, "הנח לי!"

"השקעתי בך כל כך הרבה מאמץ", אומר ראיקוזה בזעם, "נתתי לחייך משמעות שהיא גדולה מעבר למשמעות של כל יצור חי אחר בעולם כולו, ואתה נותן לעצמך להשתולל ולאבד שליטה עד כדי כך?!" המשפט האחרון הודף אותי אחורה בשנית.

"אני מצטער", אני אומר, בעיקר לעצמי. "אני לא מוכן למלחמה. אני לא מוכן לכלום. אני רוצח".

לפתע אני כבר לא נמצא על ההר. אני מרחף. אני מסתכל למטה, ונבהל ממה שאני רואה. מתחתיי עומדים הפוקימונים הכבירים גראודון וקיוגר, האחד עומד על היבשה והשני מגיח מתוך האוקיינוס. הם מסתכלים עליי במבטים חושדים.

"ידידיי", קורא ראיקוזה בקול עוצמתי, "זימנתי אתכם לכאן בשביל מטרה חשובה". תשומת הלב של שני הענקים מופנית מיד אל ראיקוזה. "אתם בטח זוכרים את סנדסלאש", הוא אומר, ולפתע אני רואה אור מסנוור שמקיף אותי, אור שנועד לכוון את תשומת ליבם בחזרה אליי. הם מהנהנים באיטיות.

"לפני זמן לא רב, הגנו יחד על עולם הפוקימונים בעוז רב. סנדסלאש הפגין נחישות, אומץ, ולקח חלק חשוב במערכה. אפשר להגיד שהניצחון נזקף במידה רבה לזכותו.

"בלי להודיע לו על כך, בחרתי בסנדסלאש להיות זה שיגן על עולם הפוקימונים מהעולם שבחוץ. בחרתי להגשים את האגדה של סנדספייק. חשבתי שהוא ראוי."

ראיקוזה. הוא זה שבחר בי. בגללו אני הסנדסלאש הנבחר.

"לאן אתה חותר, ראיקואזה?" רועם גראודון. "אני מקווה בשבילך שלא הפרעת את התנומה שלי לחינם".

"בזמן האחרון סנדסלאש הפגין מספר מעשים שסותרים אלו את אלו", ממשיך ראיקוזה בשלו, "התכנסנו כאן כדי להחליט כיצד יראה המשך התהליך. לקבוע אם להעניק לסנדסלאש הזדמנות נוספת, או שאולי עדיף לטפל בו בדרכים אחרות", גראודון וקיוגר שואגים בעוצמה. אני לא יודע אם זה סימן טוב או רע.

"בתחילת דרכו, סנדסלאש היה בעל כוונות טובות, כמעט טהורות. היה נראה לי שהדרך להתפתח אל צורתו הסופית היא בטוחה מהרבה בחינות. הבעיה הייתה שלא צפיתי את ההשפעות שתהיינה לתהליך קליטת האלמנטים שהיה עליו לעבור על מנת שתהיה בו מספיק אנרגיה לשינוי.

ככל שעבר הזמן, ככל שנקלטו יותר אלמנטים, סנדסלאש הפך ללא יציב. המעידה המרכזית הראשונה שלו הייתה זמן לא רב לאחר שקלט את אלמנט הרעל. סנדסלאש רדף אחרי ילד קטן וניסה לחסלו. אמנם הוא התחבר אל אותו ילד מאוחר יותר, אך רצח את אימו. נסיבות הרצח אמנם היו מוצדקות במידה מסוימת, אך הוא הפגין אלימות חסרת שליטה בלי לשים לב לכך ובלי לתת על כך את הדעת.

"כריס", אני אומר לעצמי אחרי שאני נזכר בילד. לא חשבתי אפילו פעם אחת מה עלה בגורלו מאז שהתעוררתי. "מה עלה בגורלו?" אני שואל את ראיקוזה, בתקווה שהוא יודע לגבי מצב הצוות.

"הצוות נאלץ להפקיד אותו במקום בטוח, בדיוק כפי שנעשה לך. הוא בריא ושלם, אם לכך אתה דואג".

אני מרגיש שאבן ירדה מלבי.

"ובכן, בואו נמשיך. המקרה הקיצוני הבא שנרשם היה התקרית במגדל האמפייר סטייט. סנדסלאש החליט להילחם בסאטושי ללא התייעצות עם הצוות. הוא פוצץ את המבנה וכתוצאה מכך הרג שלושים ושבעה בני אדם. הוא היה מת בעצמו לולא אלפא, הדיטו שהוצמד עליו והגן עליו בגופו. דיטו גם בסדר, סנדסלאש".

אני נזכר בחומר החלקלק שהרגשתי שעטף אותי כשהאמפייר סטייט התפוצץ. זה היה אלפא. הוא הגן עליי.

אני מהנהן, לא בטוח אם לחייך או להמשיך להיראות מפוחד. שלושת הפוקימונים האגדיים והעוצמתיים ביותר שאני מכיר – גראודון, קיוגר וראיקוזה, עומדים להחליט מה יעלה בגורלי. בפעם הראשונה מזה זמן רב, אני מרגיש חסר אונים.

"בין כל ההרוגים בפיצוץ מתה גם אשתו של סאטושי, מיסטי".

גראודון שואג בעוצמה. "טוב מאוד! החלאה הזה צריך לאבד את כל מה שיקר לו!"

קיוגר הסתכל על גראודון בכעס. "וגם שאר החפים מפשע? אתה נותן לשנאה לעוור אותך, גראודון. אתה עושה זאת פעמים רבות מדי".

"העולם האוטופי שאתה מדמיין לעצמך היה מותיר את סאטושי חזק מתמיד. בדיווח האחרון שקיבלנו סאטושי היה פצוע ופגוע. נראה שהדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים זה דאסטוקס שהוא לכד. סנדסלאש עשה עבורנו שירות משמעותי".

"ובמחיר מה, גראודון?! אלמלא היהירות של סנדסלאש וחוסר המוכנות שלו להיעזר בשאר הצוות, היינו יכולים להגיע לאותה תוצאה בלי לרצוח אף אדם אחר!"

"כשסאטושי מוקף מכל עבר בכל רגע?"

"באמת נדמה לך שלא היה אפשרי למזער את הנזקים? בשביל מה בכלל הוקם הצוות אם הוא פועל לבדו?"

"מה אתה מבין בכלל באסטרטגיות, קיוגר? חיית מתחת למים זמן רב מדי כדי לדעת על דרכם של הולכי האדמה".

"אתה חושב שהעובדה שאתה דורך על אותה אדמה שהם דורכים עליה הופכת אותך לטוב יותר?!"

"שקט!" מתפרץ ראיקוזה בזעם. לפתע ברק מבזיק ופוגע הישר בין גראודון וקיוגר, מה שגורם להם להתרחק זה מזה, "לא התכנסנו כאן כדי לחדש את היריבות ביניכם. התכנסנו כאן למען מטרה חשובה יותר, מטרה ששניכם חפצים במימושה", גראודון וקיוגר עוצרים לרגע, ומהנהנים באיטיות. אני בולע את רוקי.

"לאחר התקרית, סנדסלאש שקע בתרדמה למשך שלושה חודשים ומחצה. חשוב לציין שבזמן הזה הצוות נתקל בסאטושי ונחל כישלון. שעות מספר לאחר שסנדסלאש התעורר, הוא הוציא את כל זעמו על המנהיג של עמק הפוקימונים בעצמו, אמבואר, והרג אותו".

גראודון וקיוגר צווחים בעוצמה כה רבה שהיבשה והים רועדים. זה בטוח לא סימן טוב.

"הירגעו, הירגעו", מצווה נחש השמיים. "הכשלונות האלה הם לא באשמתו של סנדסלאש. הם באשמתי, ואשמתי בלבד", אני מסתכל עליו בתדהמה.

"על מה אתה מדבר?" רוטן גראודון. קיוגר מסתכל במבט תמוה עליי ועל ראיקוזה לסירוגין.

"כפי שאמרתי בהתחלה, מה שגרם לאלימות אצל סנדסלאש זו האנרגיה שנקלטה בו. כמות כזו של אנרגיה גורמת לחוסר יציבות משמעותי, כה משמעותי שאפילו אני לא יכולתי לצפות אותו. חיכיתי זמן רב מדי כדי לממש את הנבואה של סנדספייק, וכשסוף סוף מצאתי סנדסלאש שיכול להתאים לכך, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית, בחרתי בו. ציפיתי שהוא יגבור על חוסר היציבות שהאנרגיה הסבה לו. חשבתי שהוא חזק ממנה. וחשבתי שגם אם לא, בעזרת צוות של פוקימונים חזקים שיתמכו בו הוא יוכל לשאת בעול. אך התברר שטעיתי. אני מצטער, סנדסלאש". הוא מסתכל עליי במבט חומל. ההבעה הנדהמת שעלתה על פניי לפני כן עדיין נשארת עליה. הרצח היה בגלל האנרגיה, הפיצוץ היה בגלל האנרגיה, הכעס, חוסר השליטה… זה לא הייתי אני.

"אני… אני לא יודע מה להגיד." אני אומר בשקט, ומסתכל למטה. גראודון וקיוגר זועמים.

"למה שלא נטפל בך בדרכים אחרות?!" רועם גראודון, "הסיבה לכל זה היא אתה!"

"גראודון צודק", אומר קיוגר הכעוס, "בגללך סאטושי עכשיו חופשי!"

"אני מציע לכם לנסות!" שואג ראיקוזה, ומתרומם מעליהם. גופו העצום והמרשים נמצא עכשיו ממש אל מולם, כשברקים מבזיקים מהשמיים ומתנפצים סביבו על הקרקע ועל הים. גראודון וקיוגר נרגעים מיד.

"טוב מאוד." אומר ראיקוזה בנימה נינוחה, ועולה בחזרה למעלה. "כעת עלינו להחליט מה יעלה בגורלו של סנדסלאש. האם ניתן להחזיר פצצה מתקתקת כמוהו אל זירת הקרב".

פצצה מתקתקת. אני נזכר בדבריו של אמבואר לפני מותו. הוא צדק. אני באמת פצצה מתקתקת.

"סנדסלאש מהווה סכנה גדולה מדי", אומר קיוגר. "באשמתו או שלא באשמתו, הוא לא מסוגל לגבור על האנרגיה שמשתוללת בגופו. אמנם מגיע לו לחיות, שכן העוולות שנעשו הם אינם באשמתו המוחלטת, ולכן דעתי היא לשלוח אותו לחיות בהגליה, רחוק מעולם הפוקימונים." אני מרגיש שליבי מתכווץ. דמעה בורחת מעיני, ואני מביט בראיקוזה בתקווה למצוא נחמה כלשהי.

הוא בוהה בקיוגר במבט חושב, ומהנהן. "מה דעתך, גראודון?"

"קשה לומר. המצב בהחלט מסוכן, כפי שקיוגר אומר. אך מצד שני, אם סנדסלאש ינתב את זעמו אל כיוון סאטושי – אני משוכנע שנוכל גם להרוויח מכל הסיפור. לכן דעתי היא לתת לו להילחם באויב, ולהביס אותו. סנדסלאש אולי חסר שליטה, אבל הוא חזק מאי פעם".

ראיקוזה מהנהן. "מה זה אומר?" אני שואל אותו, "מה עליי לעשות?"

ראיקואזה שותק. הוא חושב במשך רגעים ארוכים. "אני מבין שנגזר עליי להחליט. גראודון וקיוגר, אני מודה לכם על עזרתכם. כעת אתם רשאים להמשיך בשנתכם".

שני הענקים מהנהנים ומביטים זה בזה. קיוגר צולל אל תוך המים באיטיות, וגראודון מתרחק מהמקום. לא עובר זמן רב ושניהם נעלמים מהמקום.

"מה עכשיו?" אני שואל, למרות שאני מפחד מהתשובה.

ראיקוזה מסתכל עליי במבט חושד. "הממ." הוא ממלמל לעצמו. אני מסתכל עליו במבט שואל.

"אני מניח שאין ברירה." הוא אומר. לבי מחסיר פעימה. האם זה אומר שעליי להישלח לגלות כמו שקיוגר אמר?

"סנדסלאש, אני חייב לך התנצלות גדולה. לא חשבתי שהמצב יחמיר כל כך. האם אתה זוכר מה קרה כשצבא בני האדם הגיע לעמק הפוקימונים, עוד כשהיית סנדשרו?"

אני מהנהן באיטיות, "הפכתי לעצום ומפלצתי ורמסתי את כל מה שעמד בדרכי. אפילו אתה היית קטן לעומתי. כן, אני זוכר את זה טוב מאוד. אפילו אמבואר אמר…" אני עוצר לרגע. אמבואר. למרות כל מה שראיקוזה אמר, אני עדיין מרגיש כאילו המוות שלו הוא באשמתי בלבד. "אמבואר אמר שקלטתי את אלמנט האש".

"ומה קרה במגדל האמפייר סטייט?" שואל ראיקוזה, "עוד לפני שהוא התפוצץ?"

"קלטתי… את אלמנט האש". אני לפתע קולט. "אז מה זה אומר שקלטתי לפני כן?"

ראיקוזה מתבונן בי. "זה היה הרגע בו הענקתי לך את היכולת לקלוט את האלמנטים. הענקתי לך את האלמנט היחיד שלעולם לא היית יכול להשיג בכוחות עצמך, האלמנט שפותח את היכולת לקליטת כל השאר. אלמנט הדרקון".

אני מסתכל עליו במבט נדהם. דרקון. "מה אתה מנסה להגיד? האם עליי להמשיך ולקלוט את שאר האלמנטים ולהציל את עולם הפוקימונים? או שעליי להיות רחוק מעמק הפוקימונים לנצח? או גרוע מזה?" אני מסתכל בטפריי. הסבתי נזק רב מדי בזמן קצר מדי. "אני מוכן להתמודד עם כל גזר דין שתקבע, ראיקואזה". אני אומר בהכנעה, למרות שבתוך לבי ברור לי מה אני רוצה. הגליה מפחידה אותי יותר מהכל, אולי אפילו יותר מהמוות עצמו. תחושת הבדידות שארגיש עלולה להוציא אותי מדעתי עוד יותר מעכשיו.

"באשר לשאלתך השלישית", אומר ראיקוזה לאחר רגע של מחשבה, "גרוע מזה לא תקבל. אתה לא האשם בסיפור, ולכן לא אוכל להורגך. זהו לא הגורל שמגיע לך".

אני חש הקלה מסוימת.

"…אך באשר לשאלתך השנייה", הוא ממשיך, "חוששני שתצטרך לחיות רחוק מאוד מעמק הפוקימונים. אתה מהווה סכנה לפוקימונים הסובבים אותך, סנדסלאש. אתה מוכרח להבין זאת. הגורל שנקבע לך היה קשה מנשוא, וכעת עלייך לשאת בתוצאות, גם אם אתה לא הבאת אותן על עצמך. תצטרך להיות מוגלה".

אני מרגיש שבור. מרוסק. "ראיקוזה, בבקשה," אני מתחנן, "חייב להיות משהו אחר שאפשר לעשות. חייבת להיות דרך להוציא ממני את האנרגיה הזו!" אני מתייפח.

ראיקוזה נד בראשו לשלילה. "צר לי, ידידי. באמת שצר לי".

אני מנסה לעכל את מה שאני שומע. לחיות בהגליה. מרוחק מכל יצור חי. מרוחק מחבריי. מהוריי. מבלוסום.

"באשר לשאלה הראשונה שלך", ממשיך ראיקואזה, "חוששתני שאני מצטער אפילו יותר. זו סכנה גדולה, גדולה מדי. כבר הראית שאינך מסוגל להתמודד איתך, לכן גם אם התשובה היא מתבקשת, אני מוכרח להצטער עליה".

אני מסתכל עליו במבט עצוב. לא אוכל להמשיך יותר. הוא מסתכל עליי בחזרה.

"להתראות, סנדסלאש", הוא אומר, "פקח את עינייך".

אני פוקח את עיניי ללא רצוני. אני כבר לא נמצא בתוך בול העץ שהייתי בו טרם החלום. אני מרחף באוויר, אל מעל לים. אני יכול לראות מבעד לגופי השקוף אי גדול ומלא צמחיה, שבקצהו ניצב הר גדול ומושלג. אני מבין שזה האי שנשלחתי להיות מוגלה בו. האי שעליי לכלות בו את חיי. האי שבו אני אשאר עד שלא ישאר ממני דבר. אני מרגיש תחושה חמוצה בלבי. טוב, לפחות הוא לא מרוקן לגמרי מחיים, יש בו המון צמחים. אולי אפילו אמצא שם חיים אחרים. אצטרך להתנחם בזה, אחרת אני אשקע בדיכאון.

אבל רק רגע. אני שקוף. למה אני שקוף?

אני מנסה לגעת בעצמי, אך הידיים שלי פשוט עוברות דרך הגוף כאילו הוא לא קיים. מה קורה כאן?

רק רגע. רוח. אני רוח. מה זה אומר? האם זה אומר ש… שקלטתי את אלמנט הרוח? ראיקוזה העניק לי אותו כדי להעביר אותי לכאן בלי שאף אחד מעמק הפוקימונים יבחין בכך. אבל זה אומר גם… זה אומר שקלטתי עוד אלמנט. ראיקוזה נתן לי לקלוט עוד אלמנט.

אני מתרכז, מנסה להיזכר בכל האלמנטים שכבר קלטתי, להרגיש אותם. מה חסר?

ראיקוזה אמר שדרקון. רעל קלטתי בפח זבל. מתכת קלטתי כשהחזקתי במצלמה של כריס. רגיל מהדם של אמא של כריס. מים ממפלי הניאגרה. על חושי לאחר שדאסטוקס התפוצץ במפלים. תעופה כשפלייגון העיף אותי. אש באמפייר סטייט. חשמל גם באמפייר סטייט. לחימה גם כן שם. אופל כש… כשהרגתי את אמבואר. ורוח, רוח עכשיו.

מה חסר?

אני מנסה לחשוב, אבל אני לא מצליח מתרכז. אני מתקרב אל האי יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אני נדהם מיופיו של ההר, מהשלג שבקצהו, מהצמחים, אני חושב שאני יכול אפילו לשמוע צרצורים של חרקים מלמטה.

רגע.

אבן. קרח. עשב. חרק.

אני מסתכל על האי פעם נוספת, ועיניי מתרחבות בתדהמה. אני לא מאמין.

"סנדסלאש", אני אומר לעצמי בחיוך שמתרחב מרגע לרגע, "יש לך עבודה לעשות!"

25 תגובות

  1. אז סנדסלאש חייב להתרחק מעולם הפוקימונים, אבל סאטושי לא חי בעולם הפוקימונים, אז אין לו בעיה להרוג אותו.
    אבל מאיפה ראיקווזה יכול לתת לו את אלמנט הרוח? הוא דרקון בעצמו אז הוא יכול לתת לו את אלמנט הדרקון, אבל מה הקשר לרוח? ואם הוא יכול פשוט לתת לו אלמנטים בכזו קלות, למה הוא לא פשוט נתן לו את כולם בהתחלה וסיים את הסיפור? ולמה דרקון הוא המפתח לכול השאר?

  2. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    ווו, נחמד

  3. סוג דרקון נועד במקור להיות סוג האליטה. במקור תכננו שהוא יהיה חסין לכל הסוגים מלבד דרקון וקרח, אבל היות וזה היה הופך אותו לחזק מידי אז שינו את זה. אבל עדיין רואים שפוקימונים ומתקפות מסוג דרקון חזקים מהממוצע, והעוצמה של אגדיי הדרקון לעולם לא הוטלה בספק. כנראה בגלל זה סוג דרקון הוא סוג המפתח. אני לא יודע בקשר לסוג הרוח אבל אני בטוח שראיקוויזה מכיר הרבה מאוד פוקימוני רוח.

  4. זה מזכיר לי את הקטע במהירות האופל שהמנהיגת מכון נלחמה עם מגיקרפ מול ריק

  5. איידן, נקודה למחשבה – לאור תופעת הלוואי של האנרגיה, מה לדעתך עדיף? שראיקואזה יעניק לו את כל האלמנטים בבת אחת, או שסנדסלאש יעבור תהליך הדרגתי?

  6. מה עם כל האגדיים למה לא ליצור מועצה "מועצת האגדיים

  7. נחמד מאוד, אהבתי בהתחלה כשסנדסלאש מתמודד עם מה שהוא עשה, אבל אני חושב שיווק הרסתי את זה כשהסרת מעליו אחריות ושמת אותה על רייקאווזה, למעשה אין מי שיעניש אותו על הטעות. זה מוסר השכל רע לדעתי, גיבור צריך לדעת לקבל אחריות על מה שהוא עשה, גורם שליטה חיצוני זה גישה לא בריאה.
    וגם בסופו של דבר גראודון ושיגור, למרות שהם היו מרשימים, לא נראה שהם תרמו במשהו ולא נראה שריקוואזה קרה להם מסיבה אחרת חוץ מהמדהימות של הפרק.
    אני מאוד מקווה שסנדסלאש יפתור בעצמו את הבעיות שלו ולא באמצעות אקס-מחינה כל שהוא. בבקשה.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בבקשה תמשיך זה לא יכול להיגמר ככה

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    בבקשה בבקשה בבקשה

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אני יודע שזה נראה רגע נהדר להפסיק את הסדרה

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אבל בבקשה תמשיך

  12. זה לא יכול להיגמר ככה

  13. פשוט לא יכול

  14. תתאר את המסע שלו להשגת האלמנטים ואת מה
    שקורה אחרי שהוא מתפתח לסנדספיק רק אל תפסיק

  15. ואולי תעשה שהוא ילחם בריקואזה

  16. ואם כן אז אני ממליץ שהוא ינצח

  17. אבל הנקודה היא שתמשיך

  18. תמשיך

  19. ואני ממליץ לך לדלג בין סנדסלש לבין הצוות

  20. ולראות איך סטושי לוכד את כלם אחד אחד

  21. אבל להתמקד בסנדסלאש

  22. זה חומר טוב להמשך אז בבקשה תמשיך

  23. חבר לו גם פייה אבל אתה זה הוא בטח ישיג בסוף הסדרה כשהוא יעשה איזה מעשה טהור או משהו בסגנון

  24. חסר*

  25. עכשיו זה טוב שבלוסום נתפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.