קרח

"סוף סוף…" נשמע קולו הצורמני של האדם בברדס הכחול, "סוף סוף!" הוא צוחק בנימה מרושעת כל כך, שאפשר לחשוב שאפילו בסרטי הנבלים הכי מרושעים שקיימים לא ניתן לחקות כזה צחוק. "אני עומד לעשות כל כך הרבה כסף מזה!" האדם בברדס מסתכל בעיני, עיניו הקטנות המלוכסנות, אשר מרמזות על מוצאו האסייתי, בוחנות אותי מכל כיוון אפשרי, כאילו בודקות אם אני לא זיוף. "תכננתי בעתיד לנסות לתפוס אחד מכם", אומר האדם כשהוא מתרומם על רגליו ופוסע במעגלים, "אבל בחיים לא העליתי בדעתי שאחד מכם יבוא אליי!" הוא מסתכל אל תוך עיני, יודע שאין לי אפשרות לעשות לו דבר. המכונה המפחידה שלו שואבת כל פיסת אנרגיה מגופי, וכעת אני נותר כבול אליה, ללא יכולת לעשות דבר מלבד להקשיב.

"שנים, שנים שאני חוקר אתכם", אומר האדם, "בוחן כל מתקפה שלכם, כל יכולת שלכם. כישורי האיור שלי גרמו לי ליצור העתקים מושלמים שלכם, וליצור תכנית שגרפה הון תועפות!" האדם מפסיק לדבר, ומסיר את ברדסו מראשו. פניו רחבות ומלאות קפלים, כאילו הוא הרגע יצא ממכונת כביסה. על פניו עומדות להן משקפיים מבריקות וצרות, והוא מסדר אותם על פניו לרגע. "אבל…" הוא אומר לאחר פרץ ההתלהבות שלו מהמשפט הקודם, " כל זה רק חיקוי…" הוא מסתכל בעיני ומרים את מבטי אליו. "כל זה היה רק חיקוי. אם אני יצליח לגרום לכל התכנית הזו להתגשם… אם אני יצליח לפתח כדורים מיוחדים, שישאבו כל פיסת אנרגיה מכם ויגרמו לכם להיכנס לכדורים הללו בתור אנרגיה טהורה…" הוא מחייך חיוך זדוני, ואומר בנימה מרושעת, "העולם הזה יהפוך לעולם של פוקימונים. הסדרה שלי תתגשם! הפוקימונים יכחידו את בעלי החיים מהכוכב שלנו, ואתם תהפכו לאוכלוסיה החדשה של כדור הארץ!" הוא צוחק שוב ברשעות, ולפתע עוצר ומסתכל עליי במבט משועשע.

"אבל יש רק פרט קטן שישתנה…" הוא מחייך ואומר, "פוקימונים לא יתעלפו מקרבות. הם ימותו". הוא צוחק שוב, הפעם בקול רם אף יותר, ואומר "אנחנו נהפוך אתכם לעבדי השעשועים שלנו! כשנרצה, נוציא אתכם מהכדורים כדי להילחם ולסכן את חייכם, וכשלא נרצה, פשוט נהפוך אתכם לאנרגיה! אתם תתרבו בכוח בתוך חווה גדולה של דיטו, שיעבדו בתור עבדי הרביה של העולם הזה, וכך לעולם לא תיכחדו! ולא רק זה, לא תהיה לכם האפשרות למרוד, כי לנו, בשונה מהסדרה, יש כלי נשק חזקים! אני יכול לגרום לעידן חדש להיפתח, עידן שלם תחת שליטתי!" הוא צוחק בקול הרם ביותר עד כה, קול מבחיל עד דמעות. "ואתה, סנדסלאש", הוא אומר בשקט והסתכל עליי, "אתה תהיה שפן הנסיונות שלי בפיתוח הפוכדורים האלו…" הוא ניגש אל הידית האדומה הגדולה, שניצבה בצד המכונה שלפני כמה דקות שאבה ממני ללא רחמים כל פיסת אנרגיה זמינה לשימוש, מסיט את הידית, וקול מנוע חזק נשמע, משמע ששאיבת האנרגיה מתחילה שוב לעבוד. בקרוב, כמו החזון של האדם המחליא הזה, מה שיישאר ממני זה הילה אדומה של אנרגיה. ובזכותי, בזכות זה שאני שפן הנסיונות של האדם הזה, העולם הזה עומד להיהרס לגמרי.

.

אני מתעורר בבהלה.

זה היה חלום.

זה היה רק חלום.

אני מסתכל סביבי. איפה אני? אני נמצא במערה חשוכה. קר לי.

"סנדסלאש?" אני שומע קול שקורא לי. אני מסתובב אל עבר מקורו, ורואה את אלפא לידי. "קרה משהו?" אני שואל.

"לא משהו מיוחד…" אומר אלפא ופוזל למטה, "פשוט הבהלת אותי כשהתעוררת. חשבתי שקרה משהו. וחוץ מזה, אני קופא מקור…" הוא מתכרבל לכדור בניסיון להתחמם, אבל ממשיך לרעוד כמו קודם. "אולי בכל זאת נדליק מדורה? רק לזמן קצר."

"אמרתי לך שזה לא אפשרי, אלפא," אני מנסה להסביר בתקיפות, אבל הקור העז גורם לקולי לצאת שברירי וחלש. "אני חייב לספוג את אלמנט הקרח. בשביל זה אנחנו כאן."

"למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?!" קורא אלפא ביאוש, "את אלמנט האבן לקח לך זמן ממש קצר לקלוט. כל מה שעשית היה להרים סלע גדול."

"גם העשב והחרק לא היוו בעיה." אני אומר, תוך שאני נזכר בכמה קטן הייתי כשקלטתי את אלמנט החרק, וכמה שליו הייתי כשהפכתי לאחד עם הטבע. "אתה לא חייב להישאר, אלפא. אולי אפילו כדאי שתלך. אין סיבה שתסבול ככה בגללי."

"אני לא זז ממך." אומר אלפא בתקיפות. "ראיקוזה אמר לי במפורש שעליי לעזור לך."

"ובאמת עזרת לי המון," אני אומר, "בלעדיך לא הייתי מצליח לתקשר עם החרקים הללו, או למצוא את הדרך אל ההר. אבל כעת לא נותר עוד משהו שתוכל לעזור לי בו. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות כאן זה לקפוא למוות."

"אני לא עוזב אותך." אומר אלפא נחרצות. אני נאנח. הוא תמיד היה עקשן כזה, תמיד התעקש להישאר איתי בכל מצב, גם אם לא הסכמתי לכך. אני מוכרח לזקוף זאת לזכותו, בכל אופן. אילולא העיקשות שלו, אולי לא הייתי שורד את הפיצוץ במגדל האמפייר סטייט. זה היה הוא שכיסה אותי ומנע מהגוף שלי להפוך לאבק.

"אבל זה לא הוגן." אומר אלפא, ומחכך בי את גופו. "קר לי."

"אלפא," אני קורא ומרחיק אותו ממני, "אתה חייב לתת לי לקפוא." אני אומר, "זאת הדרך היחידה לסיים עם זה."

אלפא מסתכל עליי במבט בוחן. "אז אולי כדאי שננסה לזרז את התהליך." הוא אומר, ויוצא לרגע מהמערה. אני מגחך. אלפא והרעיונות המטופשים שלו.

כעבור כמה דקות הוא חוזר, כשהוא מגלגל יחד איתו כדור גדול של שלג. "רגע, אלפא," אני קורא תוך שהוא מגלגל את הכדור לכיווני, "אתה לא עומד לגל-" ולפני שאני מסיים את המשפט, אני מוצא את עצמי מכוסה בערימה של שלג.

"איך לא חשבתי על זה קודם?" אלפא נוזף בעצמו.

אני צוחק. "אלפא, אין כמוך."

הוא מחייך אליי, אך מיד לאחר מכן משתעל מהקור ומהמאמץ. "אני רק מקווה שזה באמת יעזור." הוא אומר בחשש, ומתיישב על הרצפה הקרה.

"מה עכשיו?" הוא שואל אותי. "אני מניח שעכשיו נחכה." אני אומר ומסתכל על הרצפה.

"סנדסלאש," הוא שואל. אני מפנה את מבטי אליו. "אני חושב שכדאי שתדע משהו."

"מה יש?" אני שואל.

"אמרת לי אתמול שהאלימות שהייתה לך היא לא באשמתך. אמרת שזו האנרגיה שנמצאת בתוכך."

"נכון." אני אומר, ומסתכל בכפות ידיי. הסבתי איתן נזק עצום. "אבל המידע הזה לא משפר את ההרגשה שלי. אני עדיין מרגיש אשם על כל מה שעשיתי."

אלפא שותק לרגע. הוא מרים את מבטו ומסתכל עליי בעצב. "אני חושב ש… שלא תוכל לחזור לעמק הפוקימונים יותר." הוא מייבב.

אני מעווה את פניי, ומסתכל למטה. "חשבתי שזה יקרה."

"כולם בעמק שונאים אותך. הם חושבים שרצחת את המנהיג שלהם."

"וזה מה שעשיתי." אני אומר, "מגיע לי לשאת בעונש. מגיע לי לחיות בגלות."

"לא, זה לא היית אתה!" אלפא מתפרץ בבכי. "זו לא הייתה אשמתך! אני ניסיתי לשכנע אותם, ניסיתי לדבר איתם, אבל אף אחד מהם לא היה מוכן להקשיב!"

"אלפא," אני אומר ברוגע, "זה בסדר. אתה לא צריך להיכנס ללחץ. ראיתי את זה מגיע."

"לא, סנדסלאש, אתה לא מבין," בוכה אלפא, "הם הגלו גם אותי."

"מה?!" אני קורא בזעם, "למה שיעשו את זה?!"

"בגלל שתמכתי בך. הם לא הסכימו שאראה את הפרצוף שלי יותר בעמק. בגלל זה אני כאן עכשיו. ראיקוזה לקח אותי לכאן כדי שאהיה איתך. זו הסיבה שאני לא יכול לעזוב אותך גם אם רציתי. אין לי לאן ללכת." הוא קובר את פניו בגופו, ומייבב בעצב.

אני חש עצב וכעס כפי שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. זו אשמתי. אני מרגיש שאני רוצה להרוג כל תושב ותושב מעמק הפוקימונים. איך הם העזו לעשות את זה ליצור תמים ורגיש כמו אלפא?!

לפתע אני מרגיש את זה. הקרח חודר לתוך גופי. הוא מכסה אותי מבחוץ ומבפנים. העיניים שלי מתרחבות. אני רואה הכל בגוון תכול. הקוצים שעל גבי נעשים לגבישי קרח, וכל גופי נהפך ללבן וקפוא. כל כך קר לי שאני צועק. אני מסתכל על אלפא. הוא מסתכל עליי בהפתעה, והמבט העצוב שלו הופך למחוייך. למה הוא שמח? אני סובל ככה והוא מחייך? אני רוצה להרוג אותו.

אני מנסה לחבוט בו, אך הוא מזנק מהמקום. "סנדסלאש?" הוא קורא בחשש. לפתע אני שם לב למה שניסיתי לעשות. הכעס מכלה אותי. ניסיתי לפגוע בחבר שלי. אני קורס על הארץ, וחובט בקרקע בעצמה כה רבה שאני פוער בה בור. אני מרגיש את גופי מתחמם מעט, וחוזר למצבי הרגיל. קלטתי את אלמנט הקרח, האלמנט האחרון.

"איך אתה מרגיש, סנדסלאש?" שואל אותי אלפא.

אני מסתכל עליו בזעם. "אלים." אני אומר, וחובט בחזקה בקיר האבן. כל כך הרבה אנרגיה משתוללת בגופי עכשיו שזה כמעט בלתי נסבל.

"בשביל זה אני כאן," אומר אלפא ומניח את ידו בעדינות עליי, "בשביל להרגיע אותך."

אני מגחך. קשה לי להירגע, אבל אני מסתכל על אלפא. הוא כל כך תמים, הוא מוכן להקריב את עצמו למעני גם במחיר כה כבד. הוא מוכן לקפוא מקור רק כדי שיוכל לתמוך בי כשזה יהיה נצרך. אני מוכרח להירגע, ולו רק בשבילו. "אלפא… אני מצטער. הייתי מוכרח לשחרר את הזעם הזה, וזה יצא עלייך."

"זה בסדר, סנדסלאש," אומר אלפא במבט מבין, ומוחא את הדמעות שעוד נותרו בפניו. "אני מבין. זו לא אשמתך."

אני מזנק עליו ומחבק אותו. "תודה." אני בקושי מוציא מפי. אני מרגיש דמעה שזולגת מלחיי. "תודה על הכל."

אלפא מחבק אותי בחזרה. "זה לא הסוף, סנדסלאש. יש לנו עוד דרך ארוכה."

אני מפסיק את החיבוק. "מה עכשיו? אני שואל, "אני אמור להפוך לסנדספייק בכל רגע."

אלפא מסתכל אל מחוץ למערה. אפשר לראות מהפתח את פסגת ההר. ענני סערה מתחילים לעטוף אותו. "ראיקוזה אמר שעליי להוביל אותך אל הפסגה ברגע שתקלוט את כל האלמנטים. הוא אמר שהוא יחכה לך שם."

אני מהנהן. "אלפא, אני חייב להזהיר אותך. אני מרגיש לא יציב. האנרגיה משתוללת בתוכי."

"אני לא עוזב אותך." קובע אלפא, "אני איתך עד הסוף."

אני מחייך אליו. הוא לא יעזוב אותי. "אני בונה על זה."

אלפא תופס בי ומקים אותי על רגליי. אני מסתכל קדימה. פסגת ההר נראית פחות רחוקה כשאני איתו. גם הקור כבר לא מרגיש קטלני כל כך. אני מרגיש חזק.

אולי זה לא בגלל אלפא. אולי זאת האנרגיה. חוסר היציבות שאני מרגיש. אולי זאת העובדה שייתכן שבכל רגע נתון אני אשתנה.

שאני אהפוך לסנדספייק.

14 תגובות

  1. הגיע הזמן

  2. Hit Man

    אלפא צריך להיות הדמות הראשית לדעתי. סנדסלאש מתחיל לחזור על עצמו.

  3. לא חסר לו פייה או שאני לא שמתי לב?

  4. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    הגיע הזמן סנדסלאש

  5. תודה תודה תודה שאתה ממשיך
    הסיפור משתפר מפרק לפרק

  6. נהנהנהנהנהנהנהנהנהנהנהנהנהנהנהנה סדנפיק!
    איפה הפרק הבא?

  7. מתי הפרק הבה?
    ואיך כותבים סיפור באתר?

  8. שמע אוהד אם אתה לא ממשיך את הפרק עד סוף החודש אני באה אליך בלילות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  9. סיפור נהדר! מתי ההמשך?

  10. ההמשך כבר כתוב ויתפרסם בימים הקרובים 🙂

  11. יש יש יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  12. תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה

  13. תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה

  14. תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.