ברקים

אני תוהה לעצמי איך הקרח שעל ההר עדיין לא נמס. הברקים שמבזיקים בכל פינה ומאיימים לשבור את ההר היו אמורים כבר להמיס את הכל. אפילו הרעש הרועם שהם יוצרים עלול לעשות זאת, או להפוך אותי לחירש.

"עוד כמה זמן אנחנו מגיעים?" אני צועק אל אלפא, ששינה את צורתו לצורת משקפת משוכללת כדי לראות מעבר לערפל הכבד שלא מאפשר לראות מעבר לשלושה צעדים קדימה. "אני לא בטוח," אומר אלפא בחשש, "הדרך כבר לא משופעת כלפי מעלה."

"יכול להיות שהגענו?" אני שואל, ומסתכל למעלה. הערפל אמנם חזק, אך לא יותר חזק מהאור שהברקים שמשתוללים למעלה מחוללים. "ראיקוזה!" אני צועק אל השמיים.

"אני לא חושב שהוא יכול לשמוע אותך עם כל הרעש הזה," אומר אלפא, "בקושי אני מצליח."

"ראיקוזה!" אני מוציא את הקול הרועם ביותר שאני מסוגל להוציא. אין קול ואין עונה.

"כמה זמן עוד נצטרך ללכת?!" אני צועק בתסכול, ומנסר את הקרח הקפוא עם טפריי בעצבים. "סנדסלאש, חכה," אומר אלפא. אני מסתכל קדימה.

הערפל התפוגג.

מולי מעופף ראיקוזה הכביר במלוא הדרו. הברקים שמסביב מלפפים אותו מדי פעם, חובקים את גופו הנחשי ונשלחים בחזרה אל הארץ או אל השמיים. הוא נראה עוצמתי יותר מאי פעם.

"אני רואה שהגעת עד כאן, סנדסלאש. אתה לא מאכזב, למרות הכל." קולו רועם כמו אלף ברקים. אלפא מסתתר מאחורי גבי בפחד. אני מבין אותו לחלוטין, אילולא משפט הפתיחה המעין-חיובי הזה כנראה שגם אני הייתי רועד מפחד.

"תודה, ראיקוזה." אני אומר. "הגיע הזמן."

הוא בוחן אותי בעיניים בורקות. "יש לי חדשות רעות." הוא משיב. "קיבלתי לפני זמן לא רב עדכון מצער מקיוגר." ארשת מופתעת נעטית על פניי. מצער? עכשיו?

"סאטושי נמצא בדרכו אל עמק הפוקימונים."

"סאטושי!" אני קורא בזעם.

אלפא מסתכל מבעד לגבי על ראיקוזה. "למה קיוגר לא טיפל בו?" הוא שואל, "הוא היה יכול לחסל אותו ברגע שנתקל בו."

"לכל פוקימון אגדי בעולם יש תפקיד מאוד ספציפי. חריגה מגבולות התפקיד היא בגדר הלא אפשרי. תפקידי, למשל, הוא לגשר בין השמיים לארץ. בין הפוקימונים שבארץ לפוקימונים האגדיים. זו הסיבה שאני הוא האחראי על סנדסלאש. תפקידו של קיוגר לא כולל הגנה על עמק הפוקימונים. זהו עתיד להיות תפקידו של סנדספייק.

"לאחר המלחמה הגדולה שהתרחשה בעמק, הבנתי שלא ניתן להשאיר את עמק הפוקימונים חסר הגנה משמעותית. זו הסיבה שחברך נבחר על ידי להפוך למגן העמק."

"אבל זה לא אפשרי!" קורא אלפא, "איש לא רוצה את סנדסלאש בעמק! אחרי התקרית עם אמבואר, הוא מנודה!"

"כן." אומר ראיקוזה, "מה שמוביל אותנו לחדשות רעות נוספות."

אני מסתכל עליו בחשש. "מה קרה?" אני שואל.

"חוששתני שישנה בעיה בתהליך ההתפתחות שלך, סנדסלאש. האנרגיה שנמצאת בך אמנם חזקה, אך לא מספיק. משהו עוצר אותך מלהשתנות."

אני פוער את עיניי בבהלה. "מה? על מה אתה מדבר?"

"אני חושד שהדבר שעוצר אותך הוא העניין שאלפא הזכיר," הוא ממשיך, "ייתכן שאין באפשרותך להשתנות אם אינך יכול באמת להגן על העמק."

אני מרגיש שאני נחנק מרוב לחץ. אני לא יכול להשתנות. המעשים שלי גרמו לכך. "אתה גרמת לכך!" אני צועק, "אמרת שזו אשמתך! למה אני צריך לסבול מזה?!"

ראיקוזה מסתכל עליי בשקט. "אין לנו זמן לבזבז, סנדסלאש. עליי לחקור את פשר המעצור הזה, ולמצוא פתרון. את הזעם שלך תשמור למשהו גדול מכך."

"משהו גדול מכך?" אני שואל בבלבול. "אתה מתכוון לסאטושי, נכון?"

ראיקוזה מהנהן. "קיוויתי שתילחם בו בצורתך המלאה. כך הניצחון היה ודאי. אך כעת אני חושש שלא נותרה לנו ברירה. למרות שלא התפתחת עדיין, אתה כנראה הפוקימון היחיד שעשוי להיות חזק מספיק כדי להילחם בו, ומותר לו לעשות כך."

"אני לא מבין," אני תמה, "למה הוא כה חזק? במפגש האחרון שלנו אני כמעט וחיסלתי אותו לחלוטין."

ראיקוזה מסתכל עליי במבט בוחן. "אין זמן להסברים." הוא קובע לאחר שתיקה קצרה. "עלייך לצאת עכשיו."

אני מסתכל עליו בבלבול מוחלט, אך מהנהן לאחר כמה רגעים. עמק הפוקימונים בסכנה. עליי למקד את כל כולי בהגנה עליו. מחשבות על הסיטואציה הנוכחית צריכים להגיע לאחר מכן.

"בוא אלפא," אני אומר, "נצא."

אלפא מהנהן.

"עצור," קורא לפתע ראיקוזה.

אנחנו מסתכלים עליו בתמהון.

"אלפא, עלייך לבוא איתי." הוא אומר.

אלפא ואני מביטים בו. "אני לא מבין," אומר אלפא, "למה?"

"אתה מכיר את סנדסלאש טוב ממני. על מנת להבין במלואו את הגורם שמונע אותו מלהשתנות, אצטרך לדעת על סנדסלאש כמה שיותר. עליי לדעת לא רק פרטים טכניים אודות המאורעות שהתרחשו בסביבתו, אלא לדעת על אישיותו. לדעת על חבריו, על משפחתו. אולי כך נוכל להבין מה עלינו לעשות."

אלפא מסתכל עליו בחרדה. "זה אומר שאני לא אוכל לעזור לסנדסלאש להילחם בסאטושי?"

ראיקוזה מהנהן באיטיות.

"אי אפשר לבדוק מה קרה אחרי שנילחם בו?!" הוא מתפרץ בבכי, "אני לא יכול להפקיר ככה את החבר שלי!"

"אלפא," אני פונה אליו. הוא יורד מגבי, ומסתכל בי בעיניים דומעות. "לך איתו. אני אהיה בסדר."

"לא, אתה לא!" מייבב אלפא, "אתה לא יודע את זה! ראיקוזה אמר שסאטושי חזק מאי פעם, ושאתה רק עשוי להיות חזק מספיק כדי להילחם בו!"

"ולכן אני לא רוצה שתבוא איתי." אני אומר, "אני לא מוכן שתסכן את חייך ככה, במיוחד אם ראיקוזה אומר שאתה לא מסוגל להביס אותו."

"אבל נילחם בו יחד," ממלמל אלפא בבכי.

אני תופס בו, ומחבק אותו בחזקה. "תמצא פתרון מהר, אלפא. תעזור לי לנצח אותו בדרך הזו. אני יודע שאתה מסוגל."

הוא לא מגיב, אך אחרי כמה רגעים הוא מחבק אותי בחזרה. "יכול להיות שלא נתראה יותר," הוא מייבב, "יכול להיות שתפסיד בקרב הזה."

אני מחבק אותו עוד יותר חזק מקודם. משום מה מנקרת בי תחושה חזקה שאולי באמת אנחנו לא נתראה יותר. ייתכן וזאת בעצם הפרידה שלי ממנו. "תודה, אלפא." אני אומר בקול חנוק, "תודה שהיית כאן בשבילי. תודה על הכל."

"לא, סנדסלאש," הוא בוכה, "תודה לך. אני לעולם לא אשכח אותך."

אני משחרר את החיבוק, ומסתכל בעיניו הרטובות. אני מנסה לחייך אליו, אבל הדמעות שחונקות את גרוני לא מאפשרות לי לעשות זאת. "הגיע הזמן לצאת." אני בקושי אומר, ומסתובב אל ראיקוזה. אני לא רוצה שאלפא יראה אותי בוכה, זה ישבור אותו. הוא צריך לחשוב שאני חזק.

"איך אני אמצא את סאטושי?" אני שואל.

ראיקואזה רועם, ולפתע ברק מבזיק במרחק. "לך לכיוון הזה," הוא מצביע אל עבר הברק, "יהיה עלייך לצלול. השתמש בכל החושים שלך. חפש צוללת גדולה עד כדי כך שתפחד רק מלהביט בה. היא תהיה בצבע כסוף. שם תמצא את סאטושי."

אני מהנהן. "בהצלחה." אני מפנה את מבטי אל אלפא.

הוא מחייך אליי בקושי. "תשמור על עצמך, בסדר? אל תנהג בקלות ראש." הוא אומר. "תבטיח לי."

אני מהנהן. "מבטיח."

אני מסתכל אל הכיוון בו הבזיק הברק. בעוד כמה רגעים אני עלול להתייצב מול האתגר הגדול ביותר שלי עד כה. ייתכן שאהרוג את עצמי אם לא אהיה זהיר מספיק. ייתכן שאכשל והוא ישמיד את עמק הפוקימונים. שהוא יהפוך את כולם לעבדי השעשועים שלו ושל בני האדם.

אבל ייתכן גם שאעמוד במשימה.

רק הזמן יגיד.

– – – – –

אני חותר במהירות ברגליי בתוך המים, ומסתכל בעיניי לצדדים במהירות. אין נפש חיה בסביבה. אני נמצא כבר בעומק הים, אור השמש כבר כמעט ולא מצליח להגיע אל המים בעומק הזה. אני ממשיך לחתור, מקווה למצוא איזשהו סימן לסאטושי.

לפתע הכל נעשה חשוך לחלוטין.

לא ייתכן שהגעתי כל כך עמוק. משהו בחושך הזה לא טבעי. כמעט כאילו זה… צל.

אני שוחה מעט לצד בזריזות, ולפתע האור החלוש חוזר. אני מסתכל למעלה, ופוער את עיניי.

סאטושי טאג'ירי, הנה אני בא.

8 תגובות

  1. פיה. זה האלמנט החסר. הוא לא ספג את סוג פיה.

  2. ראיקוויזה שכח לגמרי מסוג פיה.

  3. Hit Man

    אולי זה קורה בעולם שאין בו את הסוג הזה.

  4. תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה שאתה ממשיך

  5. לא נראה לי. איזו עוד סיבה יכולה להיות? הוא ספג כל סוג מלבד פיה.

  6. אני חושב שהסיפור נכתב לפני שהמציאו את סוג פיה ולכן אין שם סוג פיה, ואולי זה בגלל שאין ממש משהו שקשור לפיה שהוא יכול ללמוד ממנו את האלמנט ולכן הסוג לא קיים בסיפור?

  7. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    וואו 😐

  8. אני במתח!! הוא מוצא את הצוללת? הוא יטוכל להילחם בחברים שלו? להילחם בבלוסום?
    מה יקרה? :'(

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.