הצוללת

זהו. אני כאן.

אני שוחה במהירות אל מעל לצוללת העצומה, ומחפש בעיניי אחר הכניסה. אני מבחין במכסה מעוגל שנמצא על חלקה העליון, ושוחה לכיוונו. זה נראה פשוט מדי. כל מה שעליי לעשות זה לפרוץ פנימה ולחסל את סאטושי. ייתכן שאני נכנס למלכודת.

מצד שני, אין עוד הרבה אופציות כרגע. גם אם זו אכן מלכודת, אני נאלץ לסמוך על הכוח הרב שיש לי. הוא שחרר אותי בפעם הקודמת ממלכודתו של סאטושי, ואקווה שהוא יעשה כן גם הפעם.

אני תופס בידית הפתח, ומצמיד את רגליי אל המתכת הקרה שלצידו. אני מושך בידית כלפי, באיטיות אך בחזקה, והפתח נפתח אל חדרון קטן ומלא במים. אני שוחה פנימה וסוגר את הפתח מאחורי. החדרון חשוך, אך כעבור רגע קצר מנורה קטנה ואדומה שקבועה בקיר נדלקת ומאירה אותו. המים לאט לאט מתנקזים אל מחוץ לצוללת, ובמקומם החדר מתמלא באוויר לנשימה. אני ממלא את ריאותיי לרווחה, ופולט אנחה. אמנם אני מסוגל להחזיק את נשימתי למשך זמן רב, אך אין זה אומר שזה קל או נעים עבורי. אני מביט למטה ומבחין בכך שאני עומד על פתח נוסף. על הקיר יש כפתורים שונים, ועל אחד מהם כתוב "פתח" עם חץ המופנה כלפי מטה. אני לוחץ על הכפתור, והפתח נפתח מיד, ומפיל אותי למטה.

אני נוחת על רגליי, ומסתכל סביבי. אני נמצא במסדרון צר וארוך, שמשני צדדיו מסתעף אל עוד הרבה מסדרונות אחרים. אני צועד באיטיות לאורך המסדרון, ומחפש אחר רמזים שיעידו על מיקומו של סאטושי, או על כל פיסת מידע אחרת.

אני פונה אל ההסתעפות הראשונה, ולפתע נתקל באדם. הוא מיד מכוון את נשקו אליי, וצועק אליי ביפנית, אך אני מעיף את הנשק מידו בתנועה חדה, ומצמיד אותו לקיר.

"איפה סאטושי?" אני שואל אותו במבט נוקב. הוא ממלמל משהו ביפנית, ויורק על הרצפה. "איפה סאטושי?!" אני שואל, הפעם בצעקה, ומצמיד אותו אל הקיר בכוח רב עוד יותר מקודם. הוא מצביע אל אחת ההסתעפויות בקושי רב. אני חובט בו במצחי, והוא מתעלף. אסור שהוא יסגיר אותי.

אני רץ במהירות אל ההסתעפות שהאדם הצביע לעברה. אני רץ עד קצה המסדרון, אך אין דבר בקצהו. היפני הערים עליי. סאטושי לא כאן.

אך לפתע אני מבחין במכסה שצמוד לרצפה. הוא נראה קצת כמו מכסה של ביוב, אך הוא מחובר אל הרצפה עצמה באחד מצדדיו. אני מתכופף בעדינות, ומושך במכסה כלפי מעלה. אני מסתכל אל הפתח שהמכסה הסתיר, ומבט מופתע ומסופק גם יחד נעטה על פרצופי.

"אורוקאשי, שומע?!" צועק סאטושי אל תוך מכשיר קשר, ולא מקבל תשובה. "קסה!" הוא מקלל ביפנית, "אל תגידו לי שסנדסלאש כבר כאן, אנחנו עדיין לא מוכנים!"

אנשיו מסתכלים עליו בבלבול, אך לאחר רגע קצר ניגשים במהירות כל אחד לעמדתו ומתעסקים כל אחד בעניין אשר הוא אחראי לו.

הוא בועט במכשיר הקשר בעצבים, וההוא נופל על רצפת המתכת ומשמיע קול שמהדהד ברחבי ההיכל הענק שהוא עומד עליו. ההיכל גדול קצת יותר ממגרש כדורסל, ומלא בכל מיני מכשירים שצמודים לקירות. מרכז ההיכל ריק לחלוטין, וסאטושי מהלך בו במהירות ובכעס ומפגין את בקיאותו בקללות יפניות.

זאת ההזדמנות שלי. אני מסתכל על סאטושי, מחכה לרגע בו אוכל לזנק עליו. לאחר כמה שניות הרגע הזה מגיע.

אני קופץ מטה בטפרים שלופים, ומכוון ליפול על סאטושי. "סאטושי!" קורא אחד מעובדיו, וסאטושי מזנק הצידה במהירות. אני נוחת על רצפת המתכת הנוקשה, ומסתכל עליו בזעם. הוא רץ הצידה במהירות, אך אני לא מתכוון לתת לו להתחמק. אני מזנק לכיוונו, ובתנועה חדה משסע את קיר האנרגיה.

רגע… קיר אנרגיה?

סאטושי מסתכל עליי מהצד השני, וצוחק בערמומיות. "כמו עכבר למלכודת!" הוא מוחא כף ומסתכל עליי בחיוך. "ברוך הבא לצוללת שלי, סנדסלאש! אני מקווה שאתה מרגיש בבית, הרי הצוללת הזו הותאמה במיוחד בשבילך."

"סאטושי!" אני קורא בזעם, ומתנפל על קיר האנרגיה. אני שורט אותו בחזקה ובמהירות, אך הוא לא נפרץ.

"אני ממליץ לך לשמור את האנרגיה שלך," אומר סאטושי, "אין דבר שיכול לחדור את הקיר הזה חוץ מהכפתור הזה." הוא מצביע על שלט שהוא אוחז בידו, עליו יש כפתור אחד בלבד.

"אני לא מאמין לך!" אני צועק, וחובט בקיר בחזקה, אך דבר לא קורה.

"כרצונך," אומר סאטושי ומתיישב על הרצפה, צופה בי מטיח את זעמי בקיר שמצליח לספוג בהצלחה כל מכה.

אני עוצר לאחר זמן מה, ובוחן את סאטושי. הפנים שלו מצולקות ברמה קשה, כנראה כתוצאה מהתקרית במגדל האמפייר סטייט. רטייה שחורה מכסה את אחת מעיניו. ניכר עליו שהוא לא במצב טוב. אם רק הייתי יכול לפרוץ את קיר האנרגיה הזה, לא היה לו סיכוי מולי.

אני מנסה לשרוט את רצפת המתכת שאני עומד עליה, אך היא מגיבה בדיוק כמו הקיר. "האנרגיה מכסה גם את התחתית." מסביר סאטושי.

"מה אתה רוצה?" אני צועק אליו בכעס, "למה אתה עושה את כל זה? למה בנית את הדבר הענק הזה בשבילי?!"

"אתה שואל שאלות קשות, ידידי." הוא אומר, והארשת המשועשעת שהייתה לו קודם מתחלפת באחת רצינית. "אולי תנסה לענות עליהן בעצמך?"

"אתה כועס שהרסתי את המזימה שלך להשתלט על עמק הפוקימונים." אני אומר.

"טיפש." הוא אומר, "הכל הולך בדיוק לפי התוכנית."

"לא לאורך זמן," אני אומר, "הצוללת הזאת לא תגיע אל עמק הפוקימונים. לא כשאתה בחיים."

"חה!" סאטושי מגחך בזלזול, "אתה לא בדיוק במצב של לאיים, אתה יודע." הוא נוקש על קיר האנרגיה, וצוחק לעצמו. "לא, סנדסלאש," הוא אומר וצחוקו פוסק, "לא הייתי בונה צוללת שמותאמת במיוחד בשבילך אם זו הייתה הבעיה.

"אבל אני היחיד שיכול לעצור אותך," אני אומר, "אז זה מתבקש שתנסה להיערך בהתאם."

"אולי אתה צודק," הוא אומר, ומהלך ברחבי ההיכל, "אבל הסיבה האמיתית מושרשת הרבה יותר."

"מושרשת?" אני תמה.

"כשהשתוללת כמו חיה במגדל האמפייר סטייט עשית הרבה יותר מלהרוס את התוכניות שלי. עשית הרבה יותר מלפצוע אותי. אתה הרגת את מיסטי."

היי!" אני קורא בכעס, "היחיד שאתה יכול להאשים במוות שלה זה אתה עצמך! אם לא היית תופס את דאסטוקס ומתערב לנו בחיים, כל זה לא היה קורה!"

"אם לא הייתי תופס אותו?!" נזעק סאטושי בכעס, "דאסטוקס נכנס אל המכשיר בעצמו במפלי הניאגרה. אף אחד לא הכריח אותו להיכנס לשם. מעבר לכך, המכשיר הזה היה אמור להיות ולהישאר נטוש, חשבתי שהוא לא עובד וויתרתי עליו. דאסטוקס הוא האשם בלכידתו."

"וניצלת אותו כדי להילחם בכל השאר!" אני זועק.

"ואתה הרגת את אשתי!" הוא רועם. הגוף שלו רועד מרוב כעס. הוא נושם עמוק, ונרגע כעבור כמה רגעים. "ועכשיו הגיע הזמן שתשלם על מעשיך."

"בוא ונראה אותך." אני מטיח בו. "הבסתי את דאסטוקס בפעם הקודמת, ואני אביס אותו גם הפעם."

"דאסטוקס?" הוא שואל. "רק רגע, אתה לא יודע, נכון?"

אני מסתכל עליו בשאלה. "אוי, זה הולך להיות מהנה." הוא משפשף את כפות ידיו בהנאה, "אני מניח שגורם ההפתעה רק יוסיף לכיף שלנו."

"על מה אתה מדבר?" אני שואל בכעס. נמאס לי שהוא משחק איתי כך.

"בוא ונשחק משחק," מציע סאטושי, וגורם לי לגחך מפאת האירוניה. "אם תביס אותי בקרב, אני אסובב את הצוללת הזו אחורנית ולא אפקוד את עמק הפוקימונים לעולם. אך אם אני אביס אותך, אתה תתן לי לתפוס אותך."

אני מסתכל עליו בחשד. "איך אוכל לדעת שאפשר לסמוך על המילה שלך?"

"לא תוכל." הוא קובע. "מצד שני, איזו אפשרות יש לך?"

אני מהנהן. "אז אני מסכים."

"מעולה!" הוא קורא ומוחא כף, "יש לי המון הפתעות בשבילך היום! טוב, חמש, ליתר דיוק."

"חמש?" אני שואל.

"אני מבין שהיית מנותק מהצוות שלך בזמן האחרון. כמו שאמרתי, ההפתעה הזו רק תוסיף להנאה."

"אולי כדאי שנתחיל כבר במקום שתמשיך לזבל לי את השכל." אני אומר.

הוא עוצר, ומסתכל עליי במבט רציני. "כן, אתה צודק."

הוא שולף מחגורתו כדור קטן ומבריק, ולוחץ על כפתור שבאמצעו. הכדור גדל בכף ידו, וכעת הוא בקושי מצליח לתפוס בו. "צא," הוא קורא וזורק את הכדור הישר לכיווני. הכדור חודר דרך קיר האנרגיה בקלילות, וכשהוא נפתח הוא משחרר פרץ אנרגיה עצום, "סוויפר!"

"סווייפר?!" אני קורא בתדהמה, ולפני שאני קולט מה קורה, סוויפר מתנפל עליי ומפיל אותי על הרצפה.

6 תגובות

  1. שיט, המתח.

  2. Hit Man

    אני לא הייתי מציל את עמק הפוקימונים אם זה כולל הרג של כל מי שחשוב לי.

  3. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    וואו, שיט.

  4. מצד אחד, יופי של פרק. מצד שני, עד כאן כבר הנחנו מראש את כל מה שקרה. אני רוצה לדעת איך הוא מתמודד עם זה.
    ויוסי, הם כבר לא כל כך החברים שלו.

  5. המתח הורג אותי

  6. הוא הסכים להילחם בדאסטוקס, שאר החברים שלו לא אמורים להיות שונים במיוחד, חוץ מבלוסום. היא היחידה כאן שיכולה לשנות משהו לפי ההיכרות שלנו עמו עד עכשיו.
    בהתחשב באיך שהוא התגבר על וילפלום בעבר, כל מה שהוא צריך זו חברה חדשה, והכול יהיה בסדר. אבל איכשהו לא נראה לי שזה מה שייקרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.