הכדור

"אני חושב שכדאי לך להירגע קצת, סנדסלאש." סאטושי מסתכל עליי ברחמים.

"לא! לא! לא!" אני זועק בבכי, "תשחרר אותי מכאן!" אני מטיח בקיר האנרגיה את כל כוחי, ולא מוכן להסתובב אל בלוסום. אני לא מוכן לראות אותה כשהיא ככה.

"אתה יודע שאני לא הולך לעשות את זה." אומר סאטושי. "אם תרצה, אני מוכן לתפוס אותך עכשיו ולסיים עם זה. או שמא אתה מעדיף להילחם בבלוסום למוות?"

"מפלצת שכמותך!" אני צורח, ומשסע את הקיר. הוא משמיע זמזום קל, אך לא יותר מזה.

"אני חושב שיש לך כאן טעות." אומר סאטושי בתקיפות, "זה אתה שהרג שלושים ושבעה בני אדם חפים מפשע. אני רק מעניש אותך ואת הצוות שלך על כך." אני מצטמרר. אני באמת עשיתי את זה.

"טוב, שניגש בחזרה לקרב?" שואל סאטושי.

"אני אהרוג אותך!" אני עונה לו בצרחה.

"שיהיה. בלוסום, תפסי אותו."

אני מנסה להכות בקיר פעם נוספת, אך לפתע מרגיש בגפניה של בלוסום שתופסים בי. אני דוחף את עצמי קדימה, לא נותן לה למשוך אותי אליה. אני מכה בקיר פעם נוספת, אך משיכתה מתחזקת, ואני כבר כמעט באפיסת כוחות. האנרגיה שהתפרצה ממני התישה אותי לחלוטין. "אני לא אתן!" אני צועק, וצועד צעד קדימה. אני מכה בקיר פעם נוספת, והזמזום שנשמע ממנו הפעם חזק יותר מהקודם.

לפתע אני מתנתק מהאדמה. בלוסום, או מה שהיה פעם בלוסום, מרימה אותי למעלה ואוחזת בי בחזקה. אני מנסה להיאבק, אך זה חסר תועלת. אני לא מוכן לפגוע בה. לא בבלוסום.

מעולם לא חשתי כה חסר אונים.

היא מטיחה אותי ברצפה, ולפני שאני קם תופסת בי ומרימה אותי בשנית. היא מטיחה אותי עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. הראייה שלי מיטשטשת. אני מרגיש שאני עומד להתעלף. סאטושי ניצח.

לפתע אני מרגיש במשהו קר פוגע בי. אני מנסה להסתכל ולראות מה זה היה, אך אני לא רואה דבר. הכל נעשה שחור.

אני נעמד על רגליי. מה קורה כאן? איפה אני?

אני מרגיש כאילו הזמן קפא. אני מסתכל לצדדים, ורואה את הזכרונות שלי צפים על פני החלל שסביבי. אני רואה את חיי כילד, את הדברים שעשיתי מתחת לפני האדמה, את הפעם הראשונה שיצאתי החוצה, את ההצטרפות לצוות, את ההתפתחות לסנדסלאש.

אני מרגיש בגל אנרגיה חזק שתוקף אותי. הוא מנסה לסחוף עימו את הזכרונות האלו, לקחת אותם ממני. האם יכול להיות שסאטושי עושה לי את מה שהוא עשה לבלוסום? את מה שהוא עשה לכולם? האם הוא מנסה להשתלט עליי?

אני מנסה להתנגד מעט, אך מוותר לאחר זמן קצר, ונותן לזכרונות לשוט על פני הגל. אולי באמת כדאי שאוותר. אולי כך אני אעצור את מה שעלול לקרות. אני מסוכן. אסור לי להמשיך לחיות בחופשיות. אני רוצח.

הרגתי את אמו של כריס. הרגתי את אשתו של סאטושי. הרגתי עוד שלושים וששה בני אדם.

הרגתי את אמבואר.

אני טומן את ראשי בכפותיי, ופורץ בבכי. אני נותן לעצמי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם. אין כאן אף אחד שיכול להביט בי בעודי נשבר כך.

אני בוכה במשך דקות ארוכות, עד שלפתע אני מרגיש בגל נוסף שתוקף אותי. אני מרים את מבטי ורואה את האדמה. אני רואה את עמק הפוקימונים. אני רואה את ההורים שלי. את החברים שלי. את האחים הקטנים שנולדו לי. את אלפא. את בלוסום. את כל הדברים שאכפת לי מהם. אני נותן לגל לקחת את מה שהוא רוצה לקחת, העיקר שיעזוב אותי במנוחה.

אני יושב במשך מה שנראה כמו כמה שעות. אני מרגיש שבור. אני מרגיש אשם.

ראיקוזה אמר שזה לא אני. הוא אמר שזאת האנרגיה שבתוכי. אז למה אני מרגיש כל כך נורא?

זה הייתי אני. זה לא הרגיש באותם רגעים שזו אנרגיה או משהו אחר. הרגשתי שאני רוצה להרוג אותם. אפילו עכשיו הרגשתי שאני רוצה לחסל את כל החברים שלי. למה זה קורה לי? למה אני? למה נגזר דווקא עליי לשאת בעול הכל כך כבד הזה? למה דווקא אני נבחרתי להילחם בסאטושי?

ראיקוזה אמר שאני היחיד שמסוגל להביס אותו. אבל האם אני באמת צריך להביס אותו? הרי אני אשם בדיוק כמותו.

אבל בעצם… לא מדובר כאן בי.

זה לא עניין של אני או הוא. סאטושי נמצא בדרכו אל עמק הפוקימונים. הוא בדרכו לשעבד את כל העולם שגדלתי לתוכו. למחוק את הנשמה של כל אחד ואחד מהפוקימונים.

ראיקוזה אמר שאני היחיד שמסוגל.

אם אני אתן לו לעשות את זה, זאת תהיה אשמתי.

מצד שני, הפוקימונים לא רוצים אותי שם. הם הדיחו אותי. ויותר חמור מכך, הם הדיחו את אלפא. אולי עדיף שאתן להם להירקב.

לא.

הם עשו זאת בגלל התקרית עם אמבואר. הם עשו את זה כדי שזה לא יחזור על עצמו.

אני מוכרח לעשות את זה, גם אם אני כועס עליהם. גם אם אני חושב שהיה עליהם לנהוג אחרת.

בשביל החברים שלי.

בשביל המשפחה שלי.

בשביל אמבואר.

אני מוכרח לנסות.

אני משחזר במוחי את הקרב שהתרחש קודם לכן. כשהכיתי את קיר האנרגיה הוא לא הגיב. אבל בשלב מסוים הוא התחיל לזמזם, ובכל זמזום אנשי הצוות של סאטושי ניסו להודיע לו על כך. זה חייב לסמל משהו. זה חייב לרמוז לכך שקיר האנרגיה נחלש.

אם אמשיך להכות בו הוא יישבר.

אסור לי לפגוע בבלוסום בדרך. אבל אסור לי גם לתת לה לפגוע בי. איך אפשר לעשות את כל אלו במקביל?

אלא אם אני אגרום לה לשתף איתי פעולה.

המחשבות שלי נקטעות כשגל אנרגיה שלישי מכה בי. אבל הפעם אני לא אתן לו לנצח.

הוא חזק, אבל אני יותר. אני חזק יותר לא בגלל שאני עושה את זה בשביל עצמי. אני כבר לא פונקציה כאן. הכוח שלי מגיע מאלו שאני עושה את זה למענם.

אולי החברים שלי כבר לא כאן, אבל זה מה שהם היו רוצים שיקרה. זה מה שאמבואר היה רוצה. שעמק הפוקימונים יהיה בטוח.

אני עושה את זה בשבילם.

אני צועד כנגד הגל. עוד צעד. עוד צעד. אני מרגיש אותו מתנגד בכל הכוח, אבל אני לא מאפשר לו להזיז אותי מהמקום. אני מתקדם עוד צעד. הגל מתחיל להיחלש. אני צועד צעד נוסף. צעד נוסף.

הגל נשבר.

הכל נעשה לבן פתאום. אני עוצם את עיניי בחזקה כדי לא להסתנוור. כשאני פותח אותם, אני שוב בתוך הצוללת.

"לא!" אני שומע את סאטושי פולט, "זה לא עבד!"

אני נעמד על רגליי ומביט בו במשך זמן מה.

"בלוסום, הצלפת גפן!"

אני מזנק ממקומי בפתאומיות. אני מתנגש בקיר האנרגיה בחזקה, ונוחת בחזרה על רגליי. הקיר מזמזם, כמו שחשבתי.

"ריקוד עלי כותרת!"

אני רץ ומנתר במעגלים, ועלי הכותרת שעפים לכיווני מפספסים אותי ופוגעים בחזקה בקיר האנרגיה.

"תפסי אותו כבר!" סאטושי זועק בתסכול.

אני משסע את הקיר, וקופץ אחורנית. הגפנים של בלוסום מצליפים במקום בו הייתי לפני רגע, ופוגעים בחזקה בקיר, שמזמזם ומהבהב לרגע.

שיתוף פעולה.

"סאטושי -" קורא אחד העובדים.

"אני לא אכנע לך, סנדסלאש! בלוסום, קרן סולארית!"

בלוסום מתרכזת. אני מרגיש מותש, אבל מתאמץ להתרכז בחזרה. לאחר רגע קצר, היא פולטת מגופה קרן אנרגיה איומה. אני מנתר ממקומי בכל הכוח שנותר לי. הקרן פוגעת בקיר, שמהבהב בחזקה ומשמיע קולות מתכתיים משונים.

"סאטושי!" מתפרצים העובדים. אבל סאטושי לא מקשיב.

"עצרי אותו! עכשיו!!" הוא צורח.

בלוסום שולחת את הגפנים שלה פעם נוספת. אני קופץ מהמקום. הגפנים פוגעים בקיר, והזמזום שנשמע ממנו הפעם חזק פי כמה מהפעמים הקודמות. הוא עומד לקרוס.

אני מתכופף עד לצורת כדור, ומתנגח בקיר יחד עם כל הקוצים שעל גבי. כשאני פוגע ברצפה, אני מזנק מיד מהמקום בטפרים שלופים.

אני חושב על סוויפר. על היטמונלי. על דאסטוקס. על מטאגרוס. על פלייגון. על אלפא. על בלוסום. על אמבואר.

סאטושי צורח בתסכול.

בשבילם.

אני מרים את ידי למעלה, ובתנועה החדה והחזקה ביותר שאני מסוגל לה, משסף את קיר האנרגיה.

הוא מתנפץ.