סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פוקימון; במהירות החושך – פרק 87: עכבר הרציפים / איידן סוייר

דאסטי הוביל את ריק ופרסי אל ביתו, שם התאכסנו כששהו באי סיניבר לפני מספר חודשים. הפוקימון שעליה רכב, פוניטה, הייתה פוקימון אש שידועה בכך שהיא אינה שורפת את מי שהיא בוטחת בו מספיק לרכב על גבה, והדבר מתאפשר רק לאחר אימונים מפרכים (בעיקר עבור המאמן). המוני התיירים ברחובות פינו את דרכם למראה הסייחה הבוערת, ואפשרו להם להגיע מהר אל הבית.

כשנכנסו, ראו את הדרקון האדום מחכה להם כרגיל, ודאסטי יצא מהחדר כדי לתת להם פרטיות.

"שמעתי שהפסדתם", אמר.

"טוב, אתה ידעת שקאסידי ובוץ' חזקים יותר מאיתנו", אמר ריק.

"זה נכון. ובכול זאת אתם תפסתם אותם בהפתעה. הייתי מצפה מכם להתכונן טוב יותר לקרב הפעם".

"עשינו את זה. אימנו את כל הפוקימונים שלנו במשך כל הזמן שהיינו בחורבות אלף, אבל גם הם כנראה התחזקו בזמן הזה".

"היו לכם כמה משימות מוצלחות. אני מאוד מקווה שלא תחזרו שוב לרצף הכשלונות המביך שהיה לכם בעבר".

"אז תן לנו משימות שאנחנו יכולים לבצע, לא כאלה שאתה כבר יודע שהן מעבר ליכולות שלנו".

לרגע אחד של שתיקה, ריק שוב חש את עיניו של הדרקון האדום ננעצות בו, למרות שלא יכול היה לראות אותן מתחת לברדס.

"למרבה המזל, המשימה הבאה היא לחלוטין בגבול היכולות שלכם", אמר לבסוף, "עליי להדגיש שזו לחלוטין משימה של אמון. המשימה עצמה תהיה פשוטה מאוד, כל אחד יכול היה לבצע אותה, אבל אני נותן לכם אותה משום שאני סומך עליכם למלא את ההוראות המדויקות".

"מה זאת אומרת?" שאלה פרסי.

"במגדלור הסמוך לעיר סרוליאן, על אי בתוך הים, חי חוקר פוקימונים ששמו ביל. אני רוצה שתגנבו ממנו כתבי מחקר מסוימים".

"אי אפשר למצוא את כתבי המחקר האלה ברשת?"

"לצערו של הבוס, לא. ביל עובד בשיטות ישנות. הוא נחשב… אקסצנטרי בקרב חוקרי פוקימונים אחרים, אבל הוא חוקר תחומים ייחודיים, ויש לו ידע רב שאין לאף אחד אחר".

"אז מה תרצה שנמצא?"

"חפשו במגדלור את המחקר על המלחמה הקנוזואית. אני מאמין שיהיה לכם קל מאוד למצוא אותו, אבל כאן מגיע החלק שבו אני סומך עליכם במיוחד: אני מבקש מכם שלא לקרוא אותו".

ריק ופרסי הביטו זה בזו. שניהם ידעו שהדרקון האדום לא טיפש – אם הוא מבקש מהם שלא לקרוא משהו, ברור שהדבר שהם הכי ירצו הוא לקרוא אותו. בינתיים, הדרקון האדום שלף מעטפה לבנה חתומה מקפלי גלימתו האדומה.

"ברגע שהמחקר יהיה בידיכם, השאירו את המכתב הזה במגדלור, במקום שביל ימצא בקלות – שוב, בלי לקרוא אותו בעצמכם. אתם חושבים שתוכלו לעמוד במשימה כזו?"

נראה שמבחינתו, הגנרל כבר ענה לעצמו. הוא ישב מולם עם המעטפה ביד, כמעט מושיט להם אותה, כאילו כבר הסכימו לקבל את המשימה.

"לא", אמר לבסוף ריק.

גם הדרקון האדום וגם פרסי הביטו בו בפליאה.

"לא?" חזר הדרקון האדום בשקט.

"אני לא… לא מוכן לגנוב עוד מאזרחים".

"ריק, מה אתה עושה?" לחשה לו פרסי.

"כבר אמרתי לך. לצ'אק לא הגיע שישדדו אותו, בטח לא באלימות כזו".

פרסי נאנחה. "זה היה לפני חודשים. מה פתאום נזכרת בזה עכשיו?"

"המצב לא השתנה מאז. אני מוכן להילחם בחיילים אחרים מצוות רוקט, או בבנקים גדולים…"

"אתה אומר שאתה רוצה לחזור לשוד בנקים?" קטע אותו הגנרל.

"זה לא מה שאני רוצה, אבל אם לא תהיה לי ברירה…"

"אתה לא מבין בכלל על מה אתה מדבר, ריילי. אם רק היית יודע…"

"אני יודע שיש לך תוכנית-על שאתה לא מגלה לנו. הבנתי את זה עוד מהיום ששלחת אותנו להילחם בסברינה, אני לא טיפש. אבל אם התוכנית הזו כוללת פגיעה באזרחים חפים מפשע, אני לא אשתתף בה".

"ריק, אתה מבין מה…" החלה פרסי לומר.

"פרסי, אם לך אין בעיה להיות חלק מהתוכנית הזאת, אני לא אעצור אותך. אני בטוח שהדרקון האדום ימצא לך שותף חדש בקלות".

"אני לא רוצה למצוא לה שותף חדש", אמר הדרקון האדום, "אני מרוצה מאוד מהעבודה שלך, וזה כולל את העקרונות שלך והעובדה שאתה לא מוכן לציית לי בצורה עיוורת. למה אתה חושב שאני נותן לך כעת משימה שדורשת את האמון המוחלט שלי בך? כי אתה טוב באימון פוקימונים או באיתור מידע?"

"זה מחמיא לי מאוד, גנרל, אבל אני לא אעשה את זה".

"ריילי, כמו שאני נותן בך את האמון שלי, אני מבקש ממך לתת בי את שלך. קבל את המשימה הזאת, ולאחר מכן לך לקרוא את העיתון היומי. אני בטוח שתופתע ממה שתגלה שם".

"מה זה קשור…"

"זה קשור, ואני מבקש ממך לבטוח בי", אמר הגנרל, "קבל את המשימה. הוכח לי שאתה לא סתם עוד חייל, אלא חייל שאני יכול לתת בו אמון מלא".

ריק היסס. הוא הביט בפרסי, שכבר הבטיח לה כמה פעמים שלא יאכזב אותה כחבר הצוות שלה. האם זה אומר שהוא צריך לאכזב את עצמו? מצד שני, הגנרל הבטיח לו שלא יהיה מאוכזב…

"בסדר", אמר ריק, "בתנאי שלא נצטרך להשתמש הפעם באלימות".

"אל תדאג, אני בטוח שזה לא יהיה הכרחי. אבל לפני שאתם יוצאים למשימה הזאת, יש עוד שני דברים שחשוב שתזכרו", אמר הדרקון האדום, "אחרי שתגנבו מביל את המחקר ותשאירו לו את המכתב, אני מבקש מכם להתפצל".

"להתפצל?!" קראה פרסי כלא מאמינה.

"אני מבין את התמיהה שלך, אבל זה יהיה הכרחי. הזמן קצר והמלאכה מרובה", אמר הגנרל, "את, סקובלינסקי, תפני אל ספרון ותדברי עם קמרון, הוא ייתן לך את המשימה הבאה שלך. ריילי, אתה תקבל את המשימה שלך מליאם רוש, האדם שבביתו פגשתם אותי בעיר פיוטר. אתה זוכר היכן הבית שלו נמצא?"

"אני חושב שכן".

"מצוין. אם כך, נותר רק עוד דבר אחד".

הוא הושיט להם את המכתב, וכשריק לקח אותו, הרגיש שמשהו קשה מצורף אליו. בקבוקון סגול היה מודבק אל המעטפה, וריק זיהה אותו מיד כשיקוי מרפא.

"זה בשביל פידג'יוט. הנחתי שהיא הייתה עלולה להיפגע בקרב, ואין לנו זמן לבזבז על ריפוי במרכז הפוקימונים".

"תודה, גנרל", אמרה פרסי, "נצא לדרך מיד".

הם פנו לצאת החוצה, אך הגנרל קרא אחריהם שוב.

"ריילי!"

ריק סב על עקביו.

"הוא היה כאן הרבה לפנינו ויישאר הרבה אחרינו. אם תאכל אותו תמות, ורק האדם שיש לו הכול צריך אותו", חזר הגנרל על החידה, "התשובה היא לא-כלום".

"מה זאת אומרת…" החל ריק, ואז הבין, "אהה".

ריק ופרסי הגיעו לנמל בשעה מאוחרת, אבל אפילו אז העיר לא הלכה לישון: תיירים הסתובבו כל הלילה בעיר, חלקם הגדול לא היו צלולים במיוחד, והרחובות הראשיים היו מוארים כל כך, עד שלא היה חשוך בהם יותר מאשר ביום. גם הנמל המשיך לתפקד כרגיל גם בלילה, ובאחד הדוכנים הקטנים הם מצאו עיתונים למכירה. ריק לקח עיתון והחל לדפדף בו.

"היי, מה נראה לך?" גערה בו המוכרת, "זו לא ספריה ציבורית כאן!"

"מצטער".

ריק נתן לה מטבע עבור העיתון ולקח אותו עמו, כשהם המשיכו להתקדם לכיוון הרציף.

"מה הגנרל רצה שנקרא כאן?" שאלה פרסי.

"אני לא יודע. אני עדיין מחפש".

הוא המשיך לדפדף, ולפתע תמונה באחד העמודים תפסה את מבטו: תמונה של גבר גבוה, חסון ומזוקן, אותו גבר ששדדו באכזריות לפני כמה חודשים.

"פרסי, תראי, זה צ'אק!"

"מה כתוב עליו?"

ריק החל להקריא. "הרכוש הושב לבעליו: צ'אק, מנהיג מכון הלחימה באי סיאנווד, נשדד באלימות לפני מספר חודשים בידי שני צעירים שמעולם לא נתפסו. אך אמש דיווח צ'אק כי הרכוש שנלקח ממנו הושב אליו בסופו של דבר. על כך מספר צ'אק: חזרתי הביתה, והתיבה פשוט הונחה בפתח ביתי, עם רוב האוצר בפנים. בתחילה לא האמנתי למראה עיניי, אבל זה היה אמיתי, האוצר שעבר במשפחתי מדורי דורות וכבר חשבתי שלא אראה עוד. אני לא יודע מי השיב לי אותו, אבל אני מודה על כך מקרב לב, ומבטל את התלונה שהגשתי. על השאלה מה גרם לשודדים לחזור בהם ממעשם, צ'אק או המערכת אינם יודעים להשיב".

ריק הרים את מבטו מן העיתון והביט בפרסי בעיניים פעורות לרווחה.

"אני באמת לא מבין את זה", אמר.

"גם אני לא. אבל זה לא מוצא חן בעיניי".

"העיקר שצ'אק קיבל את האוצר שלו בחזרה. אם כי היה נחמד אם הוא היה מחזיר לו את כולו, ולא רק את הרוב".

"טוב, זו אשמתנו שבחרנו להשאיר את היומן בחורבות אלף".

הם הגיעו אל הרציף, בדיוק בזמן כדי לראות אוניה אחת יוצאת להפלגה מאחד המזחים, השם "סנט אן" חקוק על דופנה. פרסי הביטה בלוח הזמנים התלוי מעל למזח.

"האוניה הזאת מפליגה לורמיליון", אמרה.

"אל תגידי לי שהתרגלת לחיי מותרות. שמעת את הגנרל, אין לנו זמן להפלגה. לעוף על פידג'יוט ישר לסרוליאן יהיה הרבה יותר מהיר".

"אני יודעת, אבל לא מזמן היא נלחמה. הלוואי שהייתה לה הזדמנות לנוח לפעמים".

"אני יודע", אמר ריק.

ובכול זאת, פרסי שחררה את פידג'יוט והשקתה אותה בשיקוי. פידג'יוט ניערה את נוצותיה, מתחה את כנפיה ונעמדה על רגליה, מוכנה להמראה. פרסי השיבה את הבקבוק הריק לכיס וטיפסה על גבה של פידג'יוט, וריק התיישב אחריה ואחז במותניה.

"קדימה, פידג'יוט, קחי אותנו ל…"

אבל פרסי לא זכתה לסיים את המשפט. כאב חד התפשט בכול גופה בבת אחת, ובמקום מילים בקעה מגרונה זעקה של כאב. נשמע שגם ריק צועק בכאב, ואילו לפידג'יוט אפילו לא היה כוח אפילו לצייץ, והיא התמוטטה מרגליה כאילו לא שתתה שום שיקוי. פרסי הביטה לאחור. גבר רזה ומלוכסן עיניים ניצב שם, לבוש מדי משטרה ואוחז בתג משטרתי בידו.

"עצרו מיד!" קרא, "אריק ריילי, פרסיליה סקובלינסקי, שניכם נתונים במעצר!"

מאחורי רגליו של השוטר הגיחה הפוקימון שלו: עכברה גדולה וכתומה, אוזניה וגפיה נראים כאילו נחרכו מרוב חשמל, ולחייה הצהובות בוהקות ומוכנות לשגר מטען חשמלי נוסף לעברם.

"ראיצ'ו", אמר ריק, "אנחנו בצרות".

הם באמת היו בצרות: נראה שמכת הברק הספיקה כדי לחסל את פידג'יוט, שבקושי הספיקה להתאושש מהקרב האחרון שלה. היא לא תוכל לעמוד במסע ארוך מעבר לים, זה היה בטוח. התקווה האחרונה שלהם לברוח מסיניבר ללא קרב נגוזה.

"מה עושים?" שאלה פרסי.

"בורחים", ענה ריק.

הם החלו לרוץ, אבל לאף אחד מהם לא היה סיכוי נגד הזריזות של ראיצ'ו. היא הייתה מהירה כמעט כמו פוקימון שמשתמש בהתעתקות, נעלמה והופיעה ישר מולם. ריק הביט לכול עבר: מימינם השתרעו צוקים סלעיים חדים.

"לשם!" קרא.

הם החלו לרוץ, מתחמקים מחץ חשמלי שנראה קטלני, אבל פגע בסלע ללא כל השפעה. ראיצ'ו שחררה עוד ועוד חצים חשמליים לעברם, אבל הם הצליחו להתחמק פעם אחר פעם עד שהחלו לטפס על הצוקים.

"ראיצ'ו, עזבי את החצים! תני להם גל חשמלי, יספיק לנו לשתק אותם".

זרם בוהק ומסנוור החל לעלות מתחתיהם כמו גל. זה אבוד, חשב ריק; אם עד עכשיו היה להם מזל בהתחמקות מההתקפות של ראיצ'ו, עכשיו אפילו מזל כבר לא יעזור להם. החשמל הלך ועלה למעלה במהירות, מכסה עוד ועוד מהסלעים, וכבר ליחך את נעלו הימנית של ריק…

והגל נעלם בפתאומיות. ציוץ נורא של כאב נשמע מאחוריהם, וריק מיהר להביט לאחור. ראיצ'ו הייתה קפואה בתוך גוש של קרח, ומאחוריה נראו שתי דמויות במרחק, אחת גבוהה ורזה והשנייה נמוכה ושמנה. זה לא יכול להיות, חשב ריק, אך לא היה לו זמן לתהות על כך.

"מה לעזאזל?!" השוטר פלט קללה.

לא היה עוד זמן לבזבז. ריק ופרסי קפצו אל הים. המים היו קרים יותר ממה שהעז ריק לדמיין, ואם לא די בכך, לא נראה שיכולת השחייה שלו השתפרה בן-לילה. רגלו הכבדה משכה אותו מטה, הוא ניסה לחתור בידו האחת, אבל זה לא היה מספיק. פרסי משכה אותו, אך ריק הכביד עליה הרבה יותר משחשבה. היא צללה אל מתחת למים כדי לא לאבד מהירות, הוציאה את ראשה רק כדי לשאוף אוויר, ויחד הם חתרו בכול הכוח לכיוון הסנט אן.

פוסטים קשורים

5 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *