סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

השביעייה הנבחרת

לאחר שרצתי למרחק עד סף היכולת שלי, התיישבתי לנוח. הייתי כבר בקצה היער. בחוץ היה כבר חושך. הסתכלתי על העצים שמסביבי, ולפתע הם היו נראים מפחידים עוד יותר משחשבתי שהם בהתחלה; הם היו קודרים, ענפיהם נראו כידיים מפחידות ונראה שהם הסתכלו ישירות עלי.

התחלתי לפחד. נפל לי האסימון. אני פה לבד. היחידים שמסתכלים עלי הם העצים המפחידים שמכסים אותי מכל עבר. לכל מקום שהייתי הולך אליו, העצים האלה בטח היו מתנפלים עליי. לא היה לי מושג מה אני עומד לעשות עכשיו.

החלטתי להקים סוג של מחנה באותה נקודה שהייתי בה. זה לא היה מחנה מפואר, רק אני, הדשא הרך והעצים הגדולים שבהו בי. נשכבתי על הדשא, ולא הצלחתי להירדם. התהפכתי מצד לצד במשך כמה שעות, ולא הרגשתי אפילו את ההתחלה של תהליך ההירדמות.

לבסוף, החלטתי להתגבר על הפחד שלי. 'אני אמיץ', חשבתי לעצמי, 'התחברתי ליצור החזק ביותר שבטח קיים, התמודדתי מול דיגלט זועם וענק, ואפילו הצלחתי להתעמת עם הורי. אני יכול לעשות את זה!' נראה שהחשיבה עזרה לגלגלים שבמוחי להתחיל לנוע. החלטתי לחזור ליער, אך ללא ידיעת הורי, להצטרף לצוות הגיבורים.

התחלתי ללכת בשקט בלי לעורר יותר מדי תשומת לב, מכיוון שעדיין חששתי מהעצים המפחידים שבהו בי. התקדמתי לאט, ולאחר פרק זמן שנראה כנצח, הגעתי למרכז היער. ראיתי אורות שיצאו מגזעי העצים, משהו שכשעזבתי לא היו. 'נראה שאמבואר כבר הספיק לשפץ פה' חשבתי לעצמי, וגיחכתי בשקט.

לפתע, בזווית עיני הבחנתי בשני הורי. הם חיפשו אחרי, ואבי הצטייד בשוט ארוך מעור. 'אוי ואבוי' חשבתי לעצמי, וחיפשתי מקום להתחבא. המקום היחיד שהיה אטרקטיבי מספיק בקשר לגדלו היה עץ גדול ואפל, שממנו פחדתי יותר מכל העצים האחרים ביער. אבל 'זה או זה או השוט שאבא שלי מחזיק' חשבתי. החלטתי להיכנס לעץ ולהתחבא. נכנסתי לעץ, אך כשהתיישבתי בפנים הבנתי פתאום משהו, ששינה את חיי לחלוטין. אין למחילה הזאת תחתית.

נפלתי פנימה במהירות, התגלגלתי והחלקתי בעודי 'מת' מפחד, כל כך פחדתי שלא הצלחתי לדבר. המשכתי להתגלגל ולהחליק, והבעיה הגדולה היא שהיה חושך מוחלט. לפתע, ראיתי בתחתית אור שנראה מלאכותי. הפחד נמוג מליבי. החלטתי לעצור את נפילתי. נעצתי את ציפורני בצינור שאליו נפלתי, ושמעתי חריקה צורמת. לאחר שניות ספורות, הרעש נפסק. נעצרתי. הרגשתי את כפות רגלי נוגעות במשהו. הבנתי שאני יכול לעמוד על רגלי. התכופפתי מעט, ולפתע ראיתי בסיס גדול שעשוי כולו מעץ. בבסיס עמדו כמה פוקימונים שונים, שעמדו בשורה. לפניהם, עמדו אמבואר ופלייגון. שמעתי את אמבואר קורא "אתם התכנסתם כאן כדי להצטרף לצוות הגיבורים. אני עכשיו אבחן את כישוריו של כל פוקימון שנמצא בחדר הזה, ואבחר מכם חמישה פוקימונים שיתלוו אליי, כי כמו שאתם רואים, פלייגון כבר איתי בעסק". הוא הפסיק לדבר לרגע, והצביע על יצור אחד שנראה כזחל קטן וירוק, "אתה, קטארפי! מה אתה יודע לעשות?"

קאטרפי ירה חוטים דקים ולבנים מפיו, שעטפו את אמבואר במעטה דק ולבן. אמבואר קרע אותם בקלות באמצעות חרבו, וקרא "מצטער, זה לא מספיק טוב". הזחל הקטן זחל לצד, פניו נפלו מטה בעצב. אמבואר הצביע על יצור גדול ומתכתי, שנראה כרובוט משוכלל. "אתה!" הוא קרא, "מטאגרוס, אני צודק? תראה לכולנו את כישורי הלחימה שלך!"

"ברצון" אמר מטאגרוס, ובתנועה מהירה כל החדר התהפך. התחלתי לעלות בבהלה למעלה בחזרה לצינור, ושמעתי את מטאגרוס קורא "זה הספיק לך?" לפתע, התהפכתי שוב, וחזרתי למשטח שעליו עמדתי לפני כמה רגעים. כל הפוקימונים שעמדו שם מחאו כפיים והריעו למטאגרוס. הבנתי מתוך זה שהוא התקבל לצוות. "עוד ארבעה" אמר אמבואר.

מעתה ואילך, נבחנו המון פוקימונים לא מוצלחים, שאמבואר לא קיבל לצוות. לאחר כמה פוקימונים שלא התקבלו, הגיעה יצורה יפהפיה שנראית כפרח אדום וגדול, גופה היה שחור ועיניים קטנות בצבצו מהגוף. היא הסתובבה כמו בלרינה, והקסימה את רוב הפוקימונים שעמדו בחדר, כולל אותי.

"קדימה בלרינה" אמר אמבואר שלא התלהב במיוחד מהכניסה המרשימה שלה, "קוראים לך וייפלום, נכון? תראי לי מה את יכולה לעשות". וייפלום הנהנה, והוציאה עלים ורודים ממרכז הפרח הגדול שעל ראשה. היא סחררה את העלים במרכז החדר, והחזירה אותם לעלה. "כל מה שאת יודעת זה שואו" אמר אמבואר, "את לא מתקבלת".

"באמת?" שאלה וייפלום במבט עצוב. היא הסתובבה לאחור, אך ראיתי שהיא מניפה את ידה בלי למשוך תשומת לב לכיוון אמבואר. לפתע, אמבואר שינה את דעתו וקרא "החלטתי, את מתקבלת!".

"תודה רבה!" קראה וייפלום, ורצה לחבק את אמבואר. ממש קינאתי בו. הלוואי שהיא הייתה מחבקת אותי ככה.

אמבואר המשיך לבחון עוד כמה פוקימונים שלא התקבלו, ולאחר כמה בחינות הוא הצביע על יצור שחור עם כתמים שחורים שנראה כנחש. קצה זנבו היה חד. "סוויפר" הוא קרא, "תראה לי מה אתה יכול לעשות?".

"אין בעיה" אמר סוויפר בקול לחשושי, ונכנס אל מתחת לעץ. כעבור רגע, הוא הגיח מתחת לאמבואר, וקשר אותו במהירות. הוא התחיל לחנוק אותו. אמבואר איים עליו עם החרב, ואמר "יצור כמוך לא יכול להשתמש בחרב, אבל אתה בהחלט חזק". סוויפר עזב את אמבואר, ושמח לשמוע שהוא התקבל לצוות.

"עכשיו אני אבחן את…" אמר אמבואר, ולפתע קטע את דבריו פוקימון חום בעל רגליים וידיים ארוכות, שקרא "אותי!".הוא עמד במרכז החדר, וקרא "אני היטמונלי, ואני עומד להצטרף לצוות". "אז תראה לי האם אתה ראוי לזה", אמר אמבואר, "בוודאי", אמר היטמונלי, והציב שק אגרוף ענקי על תקרת הבסיס. בבעיטה אחת מהירה וחזקה במיוחד, שק האגרוף עף, השתחרר מהמחזיק שלו והתנגש בקיר בחזקה. נראה שהיטמונלי לא התאמץ בכלל. "כל הכבוד", אמר לו אמבואר, "אתה בהחלט ראוי להצטרף לצוות שלנו". "זה היה כבר ברור מדי" קרא היטמונלי.

אמבואר המשיך לבחון עוד ועוד פוקימונים, וכולם נכשלו. לבסוף, לא נשארו עוד פוקימונים שיכל אמבואר להילחם. "אין עוד מישהו שעוד לא הספקתי לבחון?" הוא שאל. קהל הפוקימונים שעמדו שם הסתכלו אחד על השני, ומשכו בכתפיהם. "אני מבין" אמר אמבואר, "כנראה שנהיה ששת הגיבורים אחרי הכל".

לפתע, פרץ של מוטיבציה אחז בי. "אני מוכן!" קראתי בקול. כולם הסתכלו עליי. 'מה עשיתי' חשבתי לעצמי. "סנדשרו?" קרא אמבואר, "אתה באת אחרי הכל!". הרגשתי חסר ביטחון. אמבואר הורה לכולם למחוא לי כפיים, כדי לעודד אותי, מה שבהחלט עזר. "אז, תדגים לנו מה אתה יודע לעשות?" שאל אמבואר.

לא ידעתי מה לעשות. חשבתי על כמה פוקימונים שנכשלו בגלל סיבות מוזרות, כמו מאנקי ששבר לבנה די בקלות, אך אמבואר אמר לו "אתה לא מודע לכח שלך, היית אמור להדגים לי עם משהו יותר טוב מלבנה". הוא לא קיבל אותו.

"אפשר בבקשה את השק אגרוף הגדול?" שאלתי בלי לחשוב. לאחר חלקיק שניה, חשבתי לעצמי 'מטומטם! מה עשית?!' אבל כבר היה מאוחר מדי. אמבואר הרים את שק האגרוף, ותלה אותו בחזרה על התקרה.

כיווצתי את אגרופי. שוב חשבתי על העצים המפחידים, על הורי, ועל הבחירה הגורלית שעשיתי. 'זה או זה או זה' נזכרתי שאמרתי לעצמי מקודם. גם עכשיו אמרתי לעצמי את זה. נזכרתי שוב בשוט של אבא, ואמרתי לעצמי 'או שאהיה גיבור, או שאהיה חמור'. כיווצתי עוד את אגרופי. חשתי את ציפורני נכנסות לבשרי. הכאב לא היה נורא כל כך, 'זה רק כאב' חשבתי לעצמי. הסתכלתי על שק האגרוף, וחבטתי את החבטה הכי חזקה שיכולתי. השק לא זז.

כל הפוקימונים צחקו, ואמרו "הוא לא עבר! מסכן". הרגשתי נבוך, יותר מכל המקרים המביכים שקרו לי בחיים. אמבואר הסתכל עליי במבט בוחן, והתקרב אליי. לפתע, הוא טפח על שכמי. "יש לנו בחור אמיץ כאן! כולם למחוא לו כפיים!" הוא השתיק את ההמון שצחקו עליי לפני רגע, ועכשיו הם מחאו לי כפיים והריעו לי. לא הבנתי מה קורה כאן. "התקבלת" לחש לי אמבואר, "הפגנת אומץ ונחישות, וזה חשוב לי יותר מכל דבר אחר".

הייתי גאה בעצמי. 'אני גיבור!' הסתכלתי על חבורת הפוקימונים, שבקרוב יילחמו איתי באותו צוות, והייתי בעננים. "ועכשיו" קרא אמבואר לאחר שכל הפוקימונים שלא התקבלו התפזרו, "הגיע שלב האימונים".

פוסטים קשורים

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *