ברמודה

אני מרגיש בכאב עצום שמפלח את גופי. אני תופס בידי בחזקה ומביט בה. היא שרופה כמעט לחלוטין. אני מרים את ראשי ומסתכל סביבי. הכל הרוס. אנשים מוטלים על הרצפה בכל מקום. חלקם פצועים, חלקם אפילו מעולפים.

בלוסום שוכבת על הרצפה ללא הכרה. היא נראית פצועה.

אני מייבב.

הפיצוץ של קיר האנרגיה גרם לכל זה.

סאטושי שוכב על הרצפה, נאנק מכאבים. אני מדדה אליו בקושי רב, כל צעד שאני לוקח מרגיש כאילו אני דורך על גחלים. אני מרים את סנטרו של סאטושי כך שיביט בעיניי. אני רוצה שיסתכל עליי כשאני מסיים את כל זה.

"יש לך מילים אחרונות?" אני שואל.

הוא משתעל בחזקה. "אתה יודע, סנדסלאש… אתם הפוקימונים… תמיד הייתם כל כך אלימים."

אני עוצר לרגע. על מה הוא מדבר?

"אני עוד זוכר את היום שבו גיליתי אתכם." הוא מספר. "אתה מבין, אבא שלי היה חוקר צמחים. הוא תמיד אהב לקחת את הספינה שלו ולשוט עם הצוות שלו למשך חודשים ארוכים כדי לגלות איים לא מוכרים ולחקור אותם. הוא נעדר מהבית בכל פעם למשך שבועות ארוכים, והגעגועים הרגו אותי בכל פעם מחדש. אז באחת הפעמים הסתננתי לספינה שלו. הוא נזף בי, אבל מכאן אין דרך חזרה, נכון? אז הוא נתן לי להישאר, בלית ברירה.

"הפלגנו במשך ימים ארוכים, עד שהגענו לאזור מלא בסערות ובגלים חזקים שאיימו להטביע את הספינה. הם צעקו לו שצריך להתרחק. שהסיפורים נכונים. שמשולש ברמודה באמת מטביע ספינות. הוא לא הקשיב. "הספינה הזאת חזקה הרבה יותר מאיתני הטבע!" הוא קרא. והספינה באמת שרדה את הגלים ואת המערבולות. היא המשיכה להפליג.

"בשלב מסוים ראינו אי באופק. לא היה אחד מאיתנו שלא התרגש. ציפינו לגלות על האי הזה דברים שאף אדם לא נחשף אליהם מעולם.

"עד שהמפלצת הגיעה."

"מפלצת?" אני שואל.

"אתה מכיר אותו בשם 'גרידוס'. הוא עלה מהים וניסה להפוך את הספינה. כולם היו מבוהלים מדי בשביל להגיב. אני עמדתי אז על קצה הספינה, השקפתי על האי. כשגרידוס הרים את הספינה לאוויר, אני נפלתי ממנה אל תוך המים.

"לא ידעתי מה קורה, אז התחלתי לשחות במהירות. כשהסתכלתי אחורה, לא ראיתי את הספינה יותר. גרידוס הטביע אותה לחלוטין. אני היחיד שנותרתי בחיים.

"שחיתי עד שהגעתי לאי. בנס לא נהרגתי בדרך. הייתי אז ילד קטן ומבולבל, ולא ידעתי מה בדיוק עליי לעשות. אבל פגשתי בדיטו אחד ששמר עליי. הוא הסתיר אותי אצלו מהעולם שבחוץ. הוא אמר שמסוכן לצאת, שאני איהרג. נדהמתי מכך שהוא מדבר, אבל ציפיתי שבמרכז משולש ברמודה אתקל בדברים לא צפויים. אז הקשבתי לעצתו ונשארתי שם, בלי לראות אור שמש."

אני מצטמרר. הוא מזכיר לי אותי כשהייתי ילד.

"לאחר שגדלתי מעט, הייתי מסתנן מדי פעם ורואה את מה שהיה בחוץ. הייתי חורט על עלים ציורים של היצורים שראיתי. שמעתי שהם קוראים אלו לאלו 'פוקימונים', אז ככה גם אני קראתי להם, בשונה מחיות. כשגדלתי אפילו יותר, הבחנתי בכך שהפוקימונים שבים מחסלים כל דבר שמתקרב מדי אליהם. מדי פעם הם אפילו ריסקו מטוסים שחגו קרוב מדי לארץ. זה זעזע אותי."

אני מסתכל עליו בתדהמה. האם באמת יכול להיות שהפוקימונים עשו את כל זה?

"רציתי לעזוב את האי. לחזור אל העולם אליו אני שייך. אבל דיטו לא נתן לי. הוא אמר שאסור לי לצאת. הוא אמר שאסור לי לחשוף את העולם שלו. כשראה שאני מסרב, הוא כלא אותי אצלו. אבל הייתי מוכרח לצאת. הייתי מוכרח. אז הרגתי אותו.

"אני זוכר כמה נגעלתי כשעטפתי את הגופה שלו סביבי. אתה מבין, זאת הייתה הדרך היחידה לברוח משם בלי שפוקימוני המים יבחינו בכך. הייתי חייב להסתתר מפניהם.

"אחרי ששחיתי בתוך הצחנה במשך זמן שהיה נראה כנצח, ספינה שעברה באזור מצאה אותי ואספה אותי אליה. חזרתי אל העולם שלי, ומאז נשבעתי שאני אנקום בפוקימונים על כל מה שהם עשו."

אני לא בטוח כיצד עליי להגיב. לא היה לי מושג שזה מה שקרה לו. "אני… אני לא ידעתי." אני ממלמל. "אבל מה עם תוכנית הטלוויזיה שלך? גרמת לעולם להעריץ את הפוקימונים." אני נזכר בכריס. הוא אהב את התוכנית.

"זה היה רק כדי לממן את מפעל החיים האמיתי שלי." סאטושי עונה. "וכדי להכין את הקרקע לקראת מה שעמדתי לעשות. שכולם יהיו מוכנים ליום בו הפוקימונים יגיעו לעולם שלנו.

"פוקימונים יכולים לעשות כל כך הרבה טוב לעולם. הם יכולים להביא מים בשפע, לייצר חשמל, לעזור בבנייה ובייצור. אבל במקום זאת הם רוצחים ומתנהגים כמו חיות. אז אתה מבין מדוע הייתי מוכרח לייצר את אלו." הוא מרים את אחד הכדורים שלו, ומציג בפניי אותם.

הוא מגחך כשהוא רואה את המבט הזועם שלי. "אתה חזק, סנדסלאש. אבל אתה אלים. לא יציב. בדיוק כמו כל השאר."

"לא, אתה… אתה טועה!" אני קורא. "אני לא יודע במי אתה נתקלת, אבל עולם הפוקימונים שאני נתקלתי בו הוא עולם שמלא בחום ובאכפתיות! זה עולם שבו כולם חברים של כולם, עולם שבו אין אנוכיות כמו שיש אצלכם, בני האדם!"

"אז אולי תסביר לי למה הרגתם את אבא שלי?!" סאטושי צועק. "למה הרגתם את אשתי?!"

אני שותק.

"הו לא, סנדסלאש. אתה הוא זה שטועה. אתם רוצחים. כולכם רוצחים! ואתם תשלמו על זה!"

לפתע הוא מוציא מכיסו מכשיר משונה, ומרסס ממנו חומר שנכנס הישר אל תוך עיניי. אני נאנק בהפתעה ובכאב, ומשפשף את עיניי בחזקה.

"אני לא אתן לכם להרוג עוד אף אחד, סנדסלאש!" אני שומע את סאטושי צועק. אני מרגיש אותו מצמיד משהו אל רגלי, אבל אני עסוק מדי בלהסיר את החומר השורף הזה מהפנים שלי כדי להתייחס לכך. "עידן הפוקימונים החופשיים עומד להסתיים!" הוא קורא.

"אתה מטורף אם אתה באמת חושב שלהפוך את כולנו לעבדים חסרי מוח זה הפתרון!" אני צועק. אני ממצמץ פוקח את עיניי, ורואה את סאטושי במרחק כמה מטרים ממני, כשידו מונחת על ידית שעליה כתוב 'טורבו'. אני מנסה להתקדם, אבל הרגל שלי קשורה לשלשלת ברזל שמוצמדת לרצפה.

"סאטושי!" קורא אחד העובדים שעודנו בהכרה, "הפיצוץ שסנדסלאש גרם לו השבית את מערכות האנרגיה העודפות. אם תפעיל את מנועי הטורבו זה עלול לגרום ל-"

"אני לא עומד לתת לו הזדמנות לעצור אותי!" צורח סאטושי.

אני מאמץ את כל כוחי. אני מוכרח להתנתק מהשרשרת הזאת. אני מזיז את הרגל קדימה, ומרגיש את חוליות השרשרת מתרחבות מעט. אני מזיז אותה עוד קצת, ופתאום הן נשברות.

אני מזנק לעבר סאטושי, שמוריד את הידית למטה.

"סאטושי, לא!!" צועקים העובדים בחרדה.

אבל זה כבר מאוחר מדי.

הרצפה מתחילה לרעוד בחזקה. אני נופל ומתגלגל עליה, וזרם חשמלי עז מכה אותי. הוא אמנם לא כואב לי כל כך, אבל אני בהחלט מרגיש אותו. אני יכול לשמוע רעשים של מתכת מתפוצצת, צעקות של בני אדם.

לאחר רגע קצר הזרם מפסיק. אני מרים את ראשי ומסתכל על סאטושי בפחד.

גופו נשען על הידית וראשו מוטל אחורנית.

הוא נהרג.

19 תגובות

  1. הסיפור בתור סיפור מושלם
    אבל פוקימונים הופכים לאכזריים מדי

  2. כן זה משהו שאנחנו אוהדי הפוקימונים לא באנו לישמע

  3. אני עם בלבזור, הסיפור טוב אבל יש יותר מדי אלימות

  4. תקנו אותי אם אני טועה אבל כשמאמן נהרג אז הפוקימונים שלו שהוחזקו בפוקדורים ולא הועברו למישהו אחר לפני שהוא מת משתחררים.

  5. כולם

  6. Hit Man

    מעניין מה קרה לכל אלה שהיו תחת השפעתו של סאטושי.

  7. זה בדיוק מה שאני אומר. כל חברי הצוות אמורים להשתחרר.

  8. פאק
    הוא רוצח גם את אמבור וגם את סטושי

  9. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    מגיע לו

  10. אין לי מושג איך להגיב אני לא סובלת את כל הרעיון שפוקימונים ובני אדם נלחמים אבל הסיפור הזה כן טוב וכן כתוב טוב

  11. איפה/מתי אמרו שפוקימונים שהמאמן שלהם נהרג משתחררים?

    בפרק הזה, כמעט לכול אורכו, רציתי לצעוק לסאנדסלאש שיהרוג אותו כבר במקום לתת לו לבלבל לו את המוח. כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר.
    אני מאוד מקווה שסאטושי לא נהרג מהידית, אלא שבלוסום חזרה לעצמה ברגע האחרון ועשתה משהו, אחרת זה מוציא את הפוקימונים צדיקים שלא מסוגלים להרוג את האיש הרע (ואנחנו כבר יודעים שהם לא אמורים להיות כאלה).

  12. הוא הרג את עצמו. כשהוא הזיז את הידית הזרם החשמלי עבר בכל חלק מתכתי של הצוללת. שום בן אדם לא יכול לעמוד בזרם כזה. חוץ מזה, בלוסום ושאר הצוות לא יכלו לחזור לעצמם עד שהוא מת. הם היו שייכים לו וכשהוא מת הם השתחררו (קרא את התגובות הקודמות שלי).

  13. קראתי את התגובות הקודמות, אבל לא כתבת מאין המידע הזה לקוח.

  14. כל מיני קטעים מהאנימה ומהמגנה(המעט שקראתי ממנה). חוץ מזה, זה עניין של היגיון. אם מישהו נהרג אז הפוקימונים כל שלו שהוחזקו בפוקדורים ולא הועברו למישהו אחר לפני שהוא מת אמורים להשתחרר, כי זה שלכד אותם, ולמעשה סוג של שיעבד אותם(במקרה הזה זה כולל גם שעבוד, היות וזה היה בכפייה ובצורה נוראית ביותר, אבל יש מקרים שלא- דוגמאות רבות מספור אפשר למצוא באנימה), מת, ולכן הם משתחררים מהשפעתו (הלכידה).

  15. Pggaming il מהטלפון

    סטושי הקקי מגיע לו! לא ידעתי שזה מה שהוא עבר, אבל עדיין מגיע לו

  16. אני אוהב את הפרק הזה, אבל יש בו כל כך הרבה קלישאות!
    אגב, אקראנורד, אתה יודע שהסיפור לא קאנון ולא חייב להסתמך על היגיון שלך או דברים שראית במקומות אחרים.

  17. מאיפה זה מתחיל?

  18. שלום שלומקה,
    הסיפור מתחיל כאן – http://www.pocketmonsters.co.il/?tag=שבעת-הגיבורים&paged=6

    תהנה!

  19. למה סנדסלאש לא הרג אותו??? אם יש לך ייריה נקייה קח אותה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.