סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פוקימון; במהירות החושך – פרק 89: נסיך קבצנים / איידן סוייר

הסנט אן עגנה במימיו השחורים של נמל ורמיליון. ריק ופרסי ירדו ממנה עם שאר הנוסעים, יצאו מן הנמל והמשיכו אל הרחובות השוממים של העיר.

"סרוליאן בכיוון הזה", פרסי החוותה בראשה לכיוון אחד הרחובות הראשיים בהם לא הלכו.

"אני יודע", אמר ריק, "אבל כדאי שקודם נעבור במרכז הפוקימונים ונרפא את פידג'יוט, במקום ללכת ברגל".

"רעיון טוב", הסכימה פרסי.

"לדעתי זה רעיון רע מאוד".

ריק ופרסי הסתובבו בבהלה לשמע הקול המוכר. ג'ני עמדה מאחוריהם, בדיוק כשחשבו שנפטרו ממנה.

"את לא יודעת מתי לוותר", אמר ריק.

"נכון", הנהנה ג'ני, "ואני במיוחד לא אוהבת שמשחקים איתי מלוכלך. הייתי משיבה לך באותה מטבע, אבל למזלך יש נוהל פתיחה באש".

עיניו של ריק נדדו לעבר חגורתה של ג'ני, ממנה בצבץ אקדח. בלי פוקימונים הם בצרות, ידע.

"בואו איתי בשקט ונסיים כבר את הסיפור הזה".

ריק המשיך להביט לכול עבר. בסמטאות הצרות והמפותלות של איזור הנמל, עוד יש להם סיכוי לברוח. הוא תפס בידה של פרסי והחל לרוץ.

"בואי!" קרא.

ג'ני שלפה את האקדח.

"עצור או שאני יורה!" קראה אחריו.

פרסי עקפה את ריק במהרה והחלה לגרור אותו בעקבותיה. ג'ני רצה אחריהם אל תוך הסמטה אליה נכנסו, תוך כדי שריק הופך אחריו ערימה של ארגזי קרטון. ג'ני כמעט מעדה כשניסתה לעבור אותם, והדם עלה לראשה כאשר השיבה לעצמה את שיווי המשקל. היא דרכה את האקדח. כשלקחה אותו מהנשקייה, ידעה שאולי היא תיאלץ להשתמש בו, למרות שקיוותה שלא. כשהחשוד לא חמוש, מכוונים רק אל הרגליים, היא נזכרה בכול תדריך אפשרי. ג'ני כיוונה את האקדח אל רגלו של ריק, וירתה.

קול הנפץ הדהד בסמטה והבריח להקת מורקרואים, ומיד אחריו צליל מתכתי נוסף שיסף את האוויר. רגלו של ריק נהדפה בכוח קדימה והוא איבד את שיווי משקלו ונפל, גורר אתו גם את פרסי אל המדרכה. הם שמעו משהו נוסף נופל מאחוריהם על המדרכה. אף אחד כבר לא רדף אחריהם. פרסי קמה על רגליה, הביטה לאחור וראתה את השוטרת ג'ני מוטלת בסמטה על גבה, גופה עולה ויורד בנשימות כבדות. היא רצה לעברה.

"מה קרה?" ריק ניסה לקום על רגליו.

"אני לא יודעת. חשבתי שהיא יורה בנו, אבל…"

היא הביטה בג'ני. עיניה היו פקוחות לכדי חריצים, וצווארה משוסף כאילו עבר דרכו חץ.

"היא כנראה נפגעה מריקושט", אמרה פרסי, "היא ירתה לך ברגל, אבל היא לא ידעה שהיא עשויה ממתכת".

ריק הצליח לייצב את גופו וכשל לעבר השוטרת ג'ני. הוא הוציא מתרמילו את אחת החולצות שלו והחל לחבוש את צווארה.

"תזמיני אמבולנס", אמר לפרסי.

פרסי לא הייתה להוטה כל כך לעשות זאת, אבל היה ברור לה שזה הדבר הנכון לעשות, ולא להשאיר את ג'ני למות. היא השתמש בפוקיפון של ג'ני וקראה לאמבולנס, בעוד ריק סיים לחבוש את הפצע. פרסי ניתקה את השיחה ומיהרה לקום על רגליה.

"בוא נסתלק מכאן!"

"אנחנו לא יכולים. חייבים להמשיך ללחוץ על זה, אחרת היא תאבד יותר מדי דם".

הוא לחץ באצבעותיו על התחבושת, במקום בו הריקושט שיסף את צווארה של ג'ני. הוא הביט בעיניה, שהביטה בו בחזרה בעיניים שלא הצליחו להביע דבר מלבד כאב עז, ובלי להוציא קול מפיה מלבד נשימות חורקניות. לצערו הוא הבין בדיוק מה היא מרגישה. ובכול זאת, ברגע שנשמעה צפירה והאמבולנס הגיע למקום, הוא לחש משהו באוזנה, ואז קם והסתלק מן הסמטה בעקבות פרסי.

בגדיו של ריק היו מוכתמים בדם. הוא ופרסי האריכו את מסלולם דרך הים, ושם ריק שטף את ידיו וברכיו וזרק את בגדיו המלוכלכים.

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב שנמשיך אל מרכז הפוקימונים", אמרה פרסי כשסיים.

"אנחנו חייבים לרפא את הפוקימונים שלנו".

"נצטרך לחכות כל הלילה. המשטרה כבר יודעת שאנחנו כאן, זה מסוכן מדי".

"מה את מציעה לעשות?"

"נישן מחוץ לעיר, ומחר בבוקר נשיג שיקוי בשביל פידג'יוט. אני אלך לקנות אותו לבד ואתה תחכה לי במקום בטוח".

"ומה עם השאר?"

"נטפל בהם כבר בסרוליאן".

"ומה אם מישהו יתקיף אותנו לפני שנספיק לרפא אותם?"

"זה סיכון שניאלץ לקחת", אמרה פרסי, "יש לנו הרבה יותר סיכוי להיות מותקפים כאן, אם נישאר בעיר ונחכה שהפוקימונים שלנו יתרפאו".

ריק הנהן. "בסדר", אמר, "אבל ברגע שנגיע לסרוליאן, לא נבזבז זמן".

הם מצאו מערה מוסתרת בין כמה סלעים גדולים, ושם העבירו את הלילה.

השיקוי לא החזיר את פידג'יוט למיטבה, כיוון שכבר הרבה זמן היא נאלצה להסתפק בשיקויים במקום לקבל טיפול רפואי כראוי. אבל הוא נתן לה מספיק כוח לעוף עד ספרון, שם מסרו ריק ופרסי את הפוקימונים למרכז הפוקימונים. כולם היו פצועים מאוד, במיוחד פידג'יוט התשושה, וייאלצו לנוח במשך מספר ימים. ריק ופרסי מצאו בינתיים מקלט בביתו של קמרון.

"אתה מאוכזב?" שאלה פרסי את ריק.

"מאוכזב ממה?"

"רצית שננוח בסרוליאן. יכולת לבלות עכשיו את הזמן הזה עם אנה".

ריק הופתע מעט. למען האמת, הוא כלל לא חשב על האפשרות הזאת. כמובן, בראשו הוא ידע שהוא הולך אל העיר שבה אנה נמצאת כרגע, אבל זו הייתה רק עוד פיסת מידע, ללא כל מחשבה לעשות משהו בקשר אליה.

"זה לא היה הולך", הניד בראשו, "אסור שיידעו שאני שם".

"אתה חושב שהיא הייתה מלשינה עליך?"

"לא, אבל אין סיכוי שאף אחד לא היה רואה אותי".

אם היה פוגש את אנה עכשיו, הוא בטח היה רק שובר לה את הלב שוב. בפעם הקודמת שפגש אותה בסרוליאן, היא לא רצתה להיות עמו כל עוד הוא חבר בצוות רוקט. מאז לא רק שהמצב לא השתנה, אלא שריק הצליח לסבך את עצמו אפילו יותר, עד שהוא בקושי יכול להתקרב לערים מיושבות. אין ספק שזה לא המצב הכי טוב לראות בו את הנערה שהוא אוהב.

רשרוש מפתחות בדלת קטע את מחשבותיו, ולבית נכנס קמרון לאחר שסיים את יום עבודתו.

"שלום", אמר, "סיימתם את כל הסידורים?"

"כן. ייקחו עוד כמה ימים עד שהפוקימונים יתאוששו, אבל זה הכול".

"אין בעיות. אתם יכולים להישאר כאן כמה ימים שתצטרכו".

"תודה, קמרון", אמרה פרסי, "דרך אגב, אם אני כבר כאן, אפשר לשאול אותך בקשר למשימה?"

"איזו משימה?"

"המשימה שהדרקון האדום אמר שתתן לי. תהיתי אם תוכל לתת לי קצת מידע לפניה".

קמרון כיווץ את גבותיו. "אני לא יודע על שום משימה כזאת".

"זה מוזר. איך זה שאתה לא יודע?"

"את מכירה את הגנרל. הוא אוהב לשמור את הקלפים קרוב לחזה, הוא בטח יעדכן אותי במשימה רגע לפני שאני אצטרך באמת לתת לך אותה".

"אתה צודק", אמרה פרסי.

כעבור שלושה לילות, על אי קטן מול חופי סרוליאן, פידג'יוט נחתה על מרפסת מגדלור שנבנה עליו לפני שנים רבות. ריק ופרסי הניחו שיהיה קל יותר לפרוץ את החלון מאשר את הדלת, ואנורית' אכן הצליח לשרוט את הזגוגית בציפורניו בלי להקים הרבה רעש, והוא יצר בה חור מלבני דרכו יכלו כולם לעבור. הם ירדו מטה במדרגות, היישר אל חדר שנראה יותר מכל כמו ספריה ענקית.

נראה שהדרקון האדום צדק בקשר לביל: שום מחשב לא נראה בחדר, וספרים כיסו אותו מקיר לקיר. כשריק בחן אותם מקרוב יותר, הבחין שהספרים על רוב הכונניות נכרכו ביד בצורה חובבנית, וכותרתם שורבטה בכתב יד; אלה היו כנראה כתבי המחקר של ביל עצמו. ההבדל היחיד בין החדר הזה לבין ספריה, היה מיטת היחיד ששכנה בפינה שלו, בה שכב גבר מתולתל ופרוע, שקוע בשינה עמוקה. זה היה ביל, שזרועו הייתה פשוטה אל שידה קטנה ליד המיטה, עליה היה מונח ספר נוסף, "נסיך קבצנים" שמו, ובתוכו קלף של הפוקימון קאבוטו בתור סימניה.

"זה לא צריך להיות קשה כל כך", לחש ריק, "צריך רק לא להקים רעש".

הם התגנבו בשקט וחיפשו את המחקר – משימה קלה מאוד, משום שהכול היה מסודר לפי סדר אלפביתי. המחקר שנשא את הכותרת "המלחמה הקנוזואית" היה בדיוק במקום בו היה אמור להיות, אבל ברגע שריק הניח עליו את ידיו, ידע שכרגע החלה, בעצם, המשימה האמיתית: אסור לו להתפתות ולקרוא את המחקר הזה. הדרקון האדום סומך עליו בכך, ולכן נתן לו את המשימה הזו.

"מצאתי", לחש ריק.

פרסי הוציאה מכיסה את המכתב אותו היו אמורים להשאיר לביל. המקום הבולט ביותר שיכלה לחשוב עליו היה בתוך הספר שקרא כעת, והיא הניחה אותו במקום הסימניה.

"אוי", לחשה כשהביטה בספר.

"מה העניין?"

"שום דבר".

היא מיהרה לסגור את "נסיך קבצנים" ולהניח אותו בחזרה במקומו. היא וריק עלו בחזרה אל החדר העליון במגדלור, שם חיכתה להם פידג'יוט על המרפסת. כשהמריאו בחזרה אל השמיים השחורים, יכלו שוב לדבר בחופשיות.

"את רוצה לספר לי מה ראית?"

"שום דבר חשוב. פשוט קראתי את הספר הזה, והוא בדיוק הגיע לפרק שהאלה מברכת את ווידל בברכות שנראות יותר כמו קללות. זה לא פרק נעים במיוחד".

"זה סיפור על ווידל?" ריק עיקם את אפו.

"לא הפוקימון ווידל, אלא בת-אדם שזה השם שלה".

"מי קורא לבת-אדם ווידל?"

"כל הפרטים על הגיבורה בסיפור הזה מאוד מעורפלים. אני חושבת שהסופר פשוט רצה להשאיר אותו ברמת האלגוריה, ולכן נתן לה שם של תולעת. הוא כתב את הסיפור כך שאפילו לא יצטרך לציין את המגדר שלה".

"הרגע אמרת שזו אישה".

"אני מעדיפה לחשוב עליה בתור אישה. זה לא שיש סיכוי גדול יותר שזה גבר".

"אז הוא מנסה להגיד שלדברים כאלה אין בעצם משמעות, וכולנו לא חשובים יותר מתולעים, או משהו כזה?"

"ריק, תעשה לי טובה, קודם תקרא את זה ואחר כך תנסה לנתח את זה, טוב?"

הם המשיכו לעוף בשתיקה, עד שנחתו במערב סרוליאן.

ברגע שפידג'יוט העייפה הניחה את רגליה על הקרקע וריק התכוון להחליק מגבה, הוא הבין לפתע מה עומד לקרות: הוא ופרסי ייפרדו לראשונה מאז שהדרקון האדום ציוות אותם יחד. למרות כל הרגעים שנאלצו להיפרד זה מזו, הפעם זו פרידה אמיתית כחלק מתפקידם, ולראשונה בצוות רוקט שניהם יהיו ברשות עצמם. שניהם ידעו שהרגע הזה יגיע, אבל עד כה בחרו שלא לחשוב עליו.

"את תהיי בסדר?" שאל את פרסי.

"אני? לי יש את פידג'יוט ואני הרבה פחות מבוקשת ממך".

"אני יודע, אבל זה לא אומר שאת יכולה להפסיק להיזהר".

"אני אזהר. מבטיחה", אמרה פרסי, "תבטיח לי גם אתה".

"דווקא חשבתי ללכת בפיוטר לתחנת המשטרה ולהסגיר את עצמי, אבל אם את מתעקשת…"

לפני שריק הספיק לסיים את המשפט, פרסי התנפלה עליו ועטפה אותו בחיבוק גדול. היא לא הרפתה ממנו במשך דקה ארוכה, עד ששברה את השתיקה.

"מי היה מאמין שהדבר האחרון שנתווכח עליו יהיה ספר שאפילו לא קראת".

"יהיו לנו עוד הרבה ויכוחים בעתיד. אל תדאגי".

פרסי שחררה אותו, וריק החליק מגבה של פידג'יוט. להפתעתו, פרסי ירדה ממנה בעקבותיו.

"את לא עפה לספרון על פידג'יוט?"

"היא צריכה לנוח, מסכנה, רק הבריאה וכבר יוצאת למסע בין ערים. נעוף מחר בבוקר".

היא השיבה את פידג'יוט לפוכדור. ריק הושיט לה את המחקר שגנבו ועוד היה בידו.

"למה אתה נותן את זה לי?"

"שזה יהיה אצלי?"

ובאותו רגע שניהם הבינו שבעצם, הדרקון האדום לא אמר להם מי מהם אמור למסור לו את כתבי המחקר: כל אחד מהם אמור להיפגש כעת עם אדם אחר.

"שמור את זה אצלך", אמרה פרסי.

ריק הניד בראשו. "אני בטוח אתפתה לקרוא את זה".

"ואני לא?"

"את חזקה יותר ממני. יש לך ראש על הכתפיים ואת תמיד יודעת מה הדבר הנכון לעשות. חוץ מזה, כתבי מחקר על פוקימונים הרבה פחות יעניינו אותך מאשר אותי".

"זה מעניין אותי כי אני לא אמורה לקרוא את זה".

"ובכול זאת אני יודע שלא תעשי את זה. כשאני לא ידעתי מה לעשות, את תמיד הראית לי את הדרך הנכונה. אין סיכוי שלא תלכי בה בעצמך".

בלי שהיה מוכן לכך כלל, ריק הרגיש דמעה קטנה נוצרת בזווית עינו, וקולו רעד מעט לקראת סוף המשפט.

"אל תתרגש כל כך, זו לא פרידה רצינית. זו בסך הכול משימה אחת לבד", אמרה פרסי, "טוב, תן לי את זה".

היא לקחה ממנו את כתבי המחקר.

"אני כבר לא כל כך בטוח שאני לא אעשה שטויות בלעדייך".

"אתה תסתדר בלעדיי. חסר לך שלא".

ולאחר חיבוק נוסף, קצר יותר, פנה ריק לבדו לכיוון הר הירח, שהפריד בין סרוליאן לפיוטר.

"להתראות, מיץ-גזר".

ניצב קרופקי נכנס אל החדר הלבן, שם שכבה ג'ני על מיטה לבנה, תחבושת לבנה גדולה מקיפה את צווארה וצינור משתלשל מתוכה. הוא התיישב על כיסא לידה.

"לפני שתגיד משהו", אמרה בקול חורק, "אני יודעת שהייתי לא בסדר".

"בלשון המעטה", הסכים קרופקי, "למה היית חייבת לרדוף אחרי ריילי בעצמך?"

"היה לו יותר מזל משכל. הייתי בטוחה שפגעתי בו, אני לא יודעת מאיפה הריקושט הזה הגיע".

"יש לו רגל ביונית. אם היית טורחת לפחות לקרוא את התיק המלא עליו, היית יודעת את זה".

"קראתי, אבל לא זכרתי את זה. הייתי עסוקה בלשים לב לראיות שנעלמו נגדו".

"אנחנו לא הולכים לפתוח את הדיון הזה שוב", אמר קרופקי, "אבל תדעי שעשית לי כאב-ראש גדול עם המחלקה לחקירת שוטרים. עכשיו אני צריך גם להסביר להם איך ידעת שריילי יהיה בורמיליון. אני מניח שידעת שהוא יהיה שם, ונמנעת מלשתף את המידע הזה עם המשטרה?"

"המפקד, אתה גאון".

"שמרי על פיך, מפקחת. אל תחשבי שאת יכולה לדבר אליי ככה רק כי אנחנו לא בתחנה".

"מה זה משנה? אתה הולך לפטר אותי בכול מקרה".

"אני לא הולך לפטר אותך, ואם זה תלוי בי, אף אחד אחר לא. את צריכה רק להבין שאת לא יכולה לעשות את העבודה של אנשים אחרים, לא חשוב עד כמה היא חשובה לך".

זה נכון, חשבה ג'ני. למעשה, אפילו ברגע זה ממש היא מסתירה מידע שעלול להיות קריטי. היא מגינה על הפושע שניסה לקחת ממנה את ג'ינקס, שהתנגד כמה פעמים למעצר, שביצע בוודאי לא מעט פשעים נוספים, וכל זה רק בגלל שהציל את חייה לאחר שהיא ניסתה לירות בו.

"לא הצטרפת למשטרה כדי להיאבק במאבקים אישיים", המשיך קרופקי, "את חלק מצוות".

צוות. במילה הזו בדיוק היא עצמה השתמשה כשחקרה את שותפתו של ריילי. אז היא לא הבינה בדיוק את המשמעות של המילה הזו, וכמו שקרופקי טורח להסביר לה כעת, גם עכשיו היא לא בטוחה שהיא יודעת בדיוק מה לעשות איתה. אבל זה בדיוק הזמן להשתמש יותר בראש ופחות בלב.

"המפקד", אמרה, "בכול זאת גיליתי משהו חשוב בורמיליון".

"מה?"

"שמעתי את ריילי והשותפה שלו אומרים משהו על זה שהם מתכוונים להמשיך לכיוון סרוליאן".

קרופקי הנהן בחיוך קל.

"אם ייצא משהו טוב מהשטויות שעשית בסיניבר ו-ורמיליון, מבחינתי זה טוב מספיק כדי לפצות עליהן".

"תודה, המפקד".

ג'ני ניסתה לחייך, אבל כל תזוזה של שרירי פניה הייתה כרוכה בכאבי תופת בצווארה. ואם לא די בכך, חיוך מזויף וכואב הוא בדיוק מה שהרגישה כעת גם מבפנים. היא שנאה את ריק על כך שעשתה משהו כמו שצריך, ועדיין הוא גרם לה להרגיש רע על זה, והכול בגלל משפט אחד שלחש באוזנה: "פושע הציל אותך".

פוסטים קשורים

5 תגובות

  1. איזה אהבלה יצאה השוטרת ג'ני XD.

    נראה לי שהסיפור על הווידל יחזור אלינו כבומרנג.

    מקווה שריק ופרסי יתאחדו בקרוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *