ראשי / יצירה / הסיפור של סנדסלאש / סנדספייק (פרק אחרון לסיפור)

סנדספייק (פרק אחרון לסיפור)

הדבר הראשון שאני עושה זה לרוץ לבלוסום, ששוכבת על הרצפה ללא הכרה, כמו כל השאר. אני כורע על ברכי ומניח את כפ ידי על צווארה כדי להרגיש את הדופק שלה.

היא בחיים.

אבל בעצם… בעצם היא לא בחיים.

אמנם קודם לא היה לי זמן לעכל את המתרחש, אבל עכשיו אני מבין.

בלוסום מתה.

כולם מתים.

אני פורץ בבכי תמרורים. בלוסום שלי מתה.

הנשמה שלה ניטלה ממנה.

היא ריקה.

אני ריק.

אני מרגיש את הגוף שלי מתכווץ מרוב כאב.

לא, רגע. הוא באמת מתכווץ.

הכל נעשה ורוד לרגע.

מה קורה כאן?!

אני פוקח את עיניי. הכל חשוך. אני מסתכל קדימה ורואה זכרונות שצפים באוויר. לא, זה לא ייתכן! יכול להיות שנכנסתי שוב לכדור? אבל זה לא הגיוני!

אני מסתכל על הזכרונות, ומבחין במשהו משונה. כל הזכרונות הם זכרונות שמשותפים לי ולבלוסום, וחלקם… חלקם שייכים רק לבלוסום.

יכול להיות שאני נמצא בתוכה?

אני קופץ על הזכרונות הללו, ואוסף אותם אליי. אני אפילו לא בטוח למה אני עושה את זה. אולי בגלל שאני מתגעגע אליה.

אני מסתכל לצד, ורואה תמונות צפות של כל מיני פרחים שונים, של פוקימונים שקשורים לבלוסום בדרך כזו או אחרת. את חלקם אני אפילו לא מכיר. גם אני נמצא שם.

אני אוסף את כולם אל ידיי.

לפתע אני מבחין בשלושה חורים גדולים שתלויים בחלל. חייב להיות להם קשר למה שקורה כאן.

אני חושב שאני יודע מה עליי לעשות.

אני מכניס את כל הזכרונות של בלוסום אל אחד החורים. אני מכניס את הדברים שבלוסום אוהבת אל החור השני.

מה עליי להכניס לחור השלישי?

אני מסתכל סביב, ולא רואה כלום. אבל זה לא ייתכן. חייב להיות משהו שעליי להכניס אל החור.

אני חושב לרגע. מה הדברים שסאטושי לקח מבלוסום?

הוא לקח ממנה את הזכרונות שלה.

הוא לקח ממנה את הדברים שהיא אוהבת.

הוא לקח… הוא לקח את החשיבה שלה.

האם יכול להיות שעליי להכניס לשם את החשיבה… שלי?

אני מכניס את עצמי אל תוך החור השלישי. אני לא יודע אם זה יעבוד, ייתכן שזה אפילו יזיק לי, אבל אין לי כל ברירה אחרת. אני חייב לנסות. בשביל בלוסום.

אני יושב במקום במשך זמן מה. דבר לא קורה. כנראה שעליי לעשות משהו אחר. אני מנסה לקום ממקומי, אך לפתע אני מרגיש את החור ניתק ממקומו, ומתחיל לנוע במעגלים. הוא מסתובב. אני מרגיש אותו בהרמוניה עם שני החורים האחרים.

אני מרגיש את בלוסום.

אני פוקח את עיניי. אני שוב בצוללת. אני מביט מטה, ורואה את בלוסום. היא מביטה בי בחזרה.

"ס…סנדסלאש?" היא שואלת במבט מבולבל.

היא חזרה לעצמה. היא בחיים!

"בלוסום!" אני קורא בהתפלאות ובאושר, ומחבק אותה בכל הכוח שנותר בי.

היא צוחקת, ומחבקת אותי בחזרה. "אתה כאן!" היא אומרת בנימה מופתעת, "אבל היית אמור להיות בעמק הפוקימונים ולהירגע מכל הלחץ שהופעל עלייך!" היא מסתכלת סביבה, ונעשית מבולבלת אף יותר. "רגע… איפה אנחנו?"

אני מסתכל עליה בעיניים דומעות ובחיוך שנמתח מאוזן לאוזן. "בלוסום שלי," אני אומר ותופס בכתפיה.

"אתה חייב לי כמה הסברים, אתה יודע." היא אומרת.

אני צוחק. "את צודקת, ואני מבטיח שאני אסביר לך את הכל," אני אומר, "אבל קודם יש משהו שעליי לעשות." אני מחבק אותה פעם נוספת וקם ממקומי. אני תופס באחד הכדורים שמוטלים על הרצפה, וזורק אותו לאוויר. פלייגון יוצא ממנו כשהוא מעולף.

'אני אחזיר אותך, פלייגון.' אני חושב לעצמי. 'אני אחזיר את כולכם.'

אני תופס בגופו בחזקה ועוצם את עיניי. כשאני פותח אותן הכל חשוך.

אני מחזיר גם אותו לחיים.

ובדיוק באותה דרך, אני מחזיר את כולם.

לאחר שאני עושה זאת, אני מביט בהם בחיוך. הם מדברים זה עם זה בבלבול מוחלט. "אבל אנחנו נלחמנו זה בזה!" קורא מטאגרוס אל פלייגון, שמושך בכתפיו.

"לא היינו במפלי הניאגרה לפני רגע?" שואל דאסטוקס. כולם מחבקים אותו, ולאחר מכן אלו את אלו. הם מסתכלים עליי.

"היית אמור להיות בעמק הפוקימונים," אומר היטמונלי, "למה חזרת הנה?"

"זה סיפור ארוך, היטמונלי," אני אומר בגיחוך, ומתחיל לספר להם את כל מה שקרה. לטובתו של דאסטוקס, אני מספר את הכל מהרגע בו הוא נתפס. אני מספר על מעשיי בעמק הפוקימונים. אני מספר על מעשיי עם ראיקוזה. על ההשפעה של האנרגיה שבתוכי על המעשים שלי. אני מספר להם בעצב על המוות של אמבואר. אני מספר להם על הסיפור שסאטושי סיפר לי לפני מותו. אני מוסיף שאם זה נכון, חייבים לתקן את עמק הפוקימונים. לא ייתכן שנהרוג חפים מפשע. לא עוד.

אני מספר להם על הקרב שהתרחש בצוללת. על איך שנכנסתי אליהם. על איך שקלטתי אלמנט חדש, אלמנט שבכלל לא הייתי מודע לקיומו. אלמנט שאפילו ראיקוזה לא היה מודע לקיומו. כשהם שואלים אותי איך זה הרגיש, אני מגחך. די מצחיק לספר להם שהרגשתי כמו פיה.

"אתם תהיו אלו שתצטרכו להנהיג את העמק," אני אומר, "עכשיו כשאמבואר איננו."

הם מהנהנים בהסכמה. "זה בסדר, סנדסלאש. אנחנו נדאג להכל." אומר מטאגרוס.

אני מסתכל עליהם בשמחה. הכל חזר לקדמותו.

בדיוק בזמן.

"חברים," אני מכריז, "אני מרגיש שאני חייב להיפרד."

הם מסתכלים עליי בבלבול. "מה קרה?" שואלת בלוסום.

אני מחייך אליה בעיניים בורקות. "אני מרגיש את זה, בלוסום. אני משתנה."

היא מכסה את פיה הפעור בכפותיה. כולם מסתכלים עליי בתדהמה. "סנדסלאש…" אומר פלייגון. סוויפר מסתכל עליי בעצב.

"סוויפר," אני מתחיל, "אני זוכר עוד את הפעם ההיא בה תקפת אותי כדי לבדוק אם אני ראוי להצטרף לצוות. מאז אתה תמיד דאגת לי. תמיד היית כאן. תודה על הכל."

הוא מסתכל עליי בדמעות, וכורך את גופו סביבי. "תודה לך, ססנדסססלאשש." הוא מייבב. אני מחבק אותו בחזקה.

"דאסטוקס," אני ממשיך, זוכר כשהכרנו במערת הדיגלט? כשהצלת את כולנו? כבר אז גיליתי איזה פוקימון נמרץ ומדהים אתה. תמיד הערצתי אותך. אפילו כשעשית את המעשה המטופש ביותר שיכלת לעשות ונכנסת למכונה ההיא במפלי הניאגרה." אני מצחקק, והוא מצטרף אליי.

הוא מחבק אותי בחזקה. "תודה על שהצלת אותנו, סנדסלאש."

אני מחייך אליו, ומעביר את מבטי אל היטמונלי. הוא מסתכל עליי במבט משועשע, "אתה רוצה להיות פוצי-מוצי גם איתי? לא יקרה." אני צוחק בקול, ומחבק אותו בחזקה. הוא מחבק אותי בחזרה.

"אני יודע שהעמק בטוח כשהוא בידך," אני אומר לו, "וזה כל מה שאני צריך לדעת. תודה."

הוא מחייך אליי. אני לא זוכר אם אי פעם ראיתי אותו מחייך. "אני לא אשכח אותך, חבר."

אני מסתכל על מטאגרוס. "בוא הנה!" הוא אומר, ואני בתגובה צוחק וקופץ עליו בחיבוק.

"מטאגרוס," אני אומר, "אתה תשמור על כולם, נכון?"

הוא מהנהן. "אל תדאג, ילד," הוא אומר, "אתה מכיר אותי."

אני מהנהן בחיוך, ומביט בו פעם נוספת. אני מפנה את מבטי אל פלייגון, שמסתכל עליי בעיניים נוצצות. "הצלחת," הוא אומר בחיוך, "הצלת את עמק הפוקימונים."

"כולנו הצלנו." אני אומר לו ומחבק אותו.

"אני חושב שאתה כבר ראוי להיות פוקימון אגדי." הוא לוחש לי.

אני מגחך, ומהדק את החיבוק שלי סביבו. "תודה על הכל, פלייגון."

אני מרפה ממנו, ומביט בבלוסום. רק היא נשארה.

"בואו ניתן להם רגע לבד," מגחך מטאגרוס והולך לצד. כולם הולכים בעקבותיו. אני מודה להם בליבי.

"בלוסום," אני אומר כשהם מתרחקים מספיק, "אני חושש שאנחנו חייבים להיפרד."

היא מסתכלת עליי, ועיניה מתמלאות בדמעות. "אבל סנדסלאש," היא אומרת בקול חנוק, "אני לא מסוגלת."

אני תופס בכתפיה. "את? לא מסוגלת? את הפוקימון הכי חזק שאני מכיר, בלוסום. אני אפילו לא צוחק. החוזק הנפשי שלך גדול אפילו יותר מהכוח הפיזי שלך. להכיר מישהי כמוך זו הזכות הכי גדולה שפוקימון קטן כמוני יכול שתהיה לו."

בלוסום מביטה בעיניי. "תודה על הכל, סנדסלאש שלי. אני לעולם לא אשכח אותך."

"ואני לא אשכח אותך."

היא אוחזת בי, ומנשקת אותי בעדינות. אני תופס בה ומחבק אותה בדמעות. אני נותן להן לזלוג מעט, אך לאחר רגע קצר מוחה אותן במהירות.

"אנחנו נתראה שוב?" היא שואלת.

"אני לא יודע מה מחכה לי שם למעלה," אני אומר ומביט אל על, "אבל אני מבטיח לך שאני אעשה ככל שביכלתי כדי לראות אותך שוב. תהיי בטוחה בזה."

"זה כל מה שאני צריכה לדעת." היא אומרת ומחייכת אליי.

אני שורק בקול, וכולם מסתובבים אליי. "חברים!" אני קורא, "הגיע הזמן שלי לעזוב. אני לא יודע איך אני יכול להיפרד באמת מחבורה כל כך מדהימה של פוקימונים כל כך מדהימים. אבל אני מרגיש את השמיים מושכים אותי אליהם. אני מוכרח ללכת. תודה לכם על הכל!" אני מרגיש את הגוף שלי מרחף מעלה, "הצוללת הזו נמצאת עכשיו לרשותכם! היא במקרה גם נוסעת הישר אל עמק הפוקימונים, ככה שאתם לא צריכים לעשות דבר כדי להגיע!" אני פוזל לצדדים ורואה את כל האנשים המעולפים. "בעצם, אולי כדאי שתמצאו דרך לטפל בהם." אני מגחך, "אנחנו לא רוצים שהמקרה של סאטושי יחזור על עצמו. אבל… אולי הפעם תנסו בלי הרג? אני חושש שאני כבר לא כל כך מתחבר לשיטה הזו."

"אני פשוט אמחק להם את הזיכרון." אומר מטאגרוס בגיחוך קל.

אני מסתכל עליהם מלמעלה. "להתראות!" אני קורא, בעוד הגוף שלי ממשיך לעלות.

הם מנופפים לי בהתרגשות. אני מעיף בהם מבט אחד אחרון.

"אני אוהב אתכם!" אני קורא שניה לפני שאני יוצא מהצוללת. אני מסתכל למעלה, ורואה את קרני השמש שחודרות דרך הים. השמיים מושכים אותי אליהם. אני מזנק מעלה, ועולה במהירות שיא.

אני מרגיש את הגוף שלי משתנה. הטפרים שלי מתארכים, הקוצים שלי נמתחים, העיניים שלי מתקשות, האוזניים שלי מתחדדות. אני מרגיש שונה. אני מרגיש חזק. אני מרגיש…

אני מרגיש אגדי.

אני עולה מעבר לעננים. מעבר לאטמוספירה. מעבר לחלל. מעבר לקיום.

"סנדספייק!" אני שומע קול מלאכי שקורא לי. "איחרת!"

אני מסתכל לצד, ורואה אייל גדול ולבן, שטבעת זהובה ובוהקת מקיפה את גופו האצילי. "ארכאוס?" אני שואל בתדהמה.

הוא מסתכל עליי וצוחק בקול מתגלגל. "יש לנו הרבה מה לעשות, סנדספייק!" הוא קורא בצהלה, ומדלג קדימה אל תוך הזוהר שבוהק כמו השמש עצמה. "חוץ מזה, יש כאן כמה פוקימונים שכבר הרבה זמן מחכים לבואך!" הוא חודר דרך הזוהר, ואני עושה כמותו.

אני עומד בפתחו של היכל עצום ומפואר, אבל אני לא מתרגש ממנו יותר מדי. ולא מפני שאין בו סיבה להתרגשות, אלא מפני שיש משהו הרבה יותר מרגש שעליי להתייחס אליו.

מולי עומד לא אחר מאשר אלפא.

"וואו, אתה באמת נראה אגדי!" הוא צוהל.

"אלפא!" אני קורא בהתרגשות, "חשבתי שאני לא אראה אותך יותר!" אני מתנפל עליו ומחבק אותו בחזקה.

"אל תשמח כל כך מוקדם, סנדספייק," הוא צוחק, "ארכאוס מינה אותי באופן רשמי לשוליה שלך, מה שאומר שאני עומד להיות דבוק אלייך כמו דבק למשך כל החיים האומללים שלך!" הוא נצמד לפרצופי ומכסה את עיניי בשעשוע. אני תופס בו ומשליך אותו מעליי. "למשך כל החיים שלי!" אני צוחק באושר.

"מצטער להפריע," פונה אליי ארכאוס ברכות, "אבל יש משהו שעליך לעשות. יש כאן מישהו שכבר הרבה זמן מחכה להתנצלות שלך."

"סנדספייק!" אני שומע לפתע קול עוצמתי שקורא לי. אני מביט אל עבר מקור הקול, ופוער את עיניי. "אני… אני לא מאמין." אני ממלמל.

"אני רואה שצדקתי. הנבואה באמת התגשמה בך." אומר אמבואר כשהוא נשען על חרבו המפורסמת בשתי ידיו הבריאות, ומסתכל עליי בחיוך רחב.

– – – – –

"ראית את העיתון?" שואל פלייגון, בעודנו יושבים על כוס קפה בתוך גזע עץ רחב. העיניים שלו רחבות מהתרגשות, והוא מושיט לי עיתון שמקורו, כך אני מנחשת, באמריקה. אני מביטה בעיתון, ולא יכולה שלא להסתיר את ההתפלאות שלי. על העיתון מודפס אדם בוגר ונאה, שמחזיק בשלט עליו כתוב בענק 'פוקימון'. אני מזהה אותו מיד.

"הוא רזה קצת," אני מגחכת.

"לא ייאמן, הא?" אומר פלייגון, "כריס שלנו הפך למנהל הראשי של חברת פוקימון!"

"אני חושבת שאפשר לומר בבטחה שהתקרית שהתרחשה בפעם האחרונה בה התוכנית שודרה לא תחזור על עצמה."

"ואולי הוא גם ישפר את התוכנית!" אומר פלייגון במבט משועשע, "שמעתי שהיא ממש גרועה."

אני צוחקת בקול. "אתה יודע," אני לפתע עוטה ארשת עצובה במקצת, "אני מתגעגעת לסנדספייק."

"גם אני." אומר פלייגון, ומביט בי. "אבל אני מודה על כך שהוא היה חלק מחיי. אמנם לא ראינו אותו מאז שהוא עזב, אבל אני יודע שהוא איפה שהוא שם בחוץ, וזה מספיק לי כדי להיות שליו עם העזיבה שלו. האגדה מספרת שהוא מסתובב סביב האי בקצב שיא בכל פעם שעצם לא מזוהה מתקרב אל האי, ומסיט אותו מהכיוון שלו לחלוטין, בלי לפגוע בו אפילו קצת! זה מדהים, את לא חושבת?"

אני מהנהנת בהסכמה. "תודה, פלייגון. הייתי צריכה לשמוע את זה."

לפתע אני שומעת קול שקורא לי. "דודה בלוסום! דודה בלוסום!" זה קול של נער צעיר. אני מזהה אותו מיד.

"סנדשרו?" אני שואלת בהפתעה, ומסתכלת על אחיו של סנדספייק, שמזנק אל בין זרועותיי בשמחה. "אתה יודע שאין לי זמן להשתעשע. להיות מנהיגת העמק זה תפקיד רציני!" אני מלטפת את ראשו.

"הפעם זה מקרה חריג!" הוא קורא בקול, "את חייבת לסמוך עליי! בואי כבר!" הוא מזנק ממקומו, תופס בידי ומושך אותי.

"בסדר, בסדר!" אני רוטנת, "אני באה!"

אני קמה ממקומי, "אולי תבדוק מה שלום צוותי ההצלה בשמי?" אני שואלת את פלייגון, "אני תכף אחזור."

"בוודאי, גבירתי." מהנהן פלייגון, ומעופף אל מחוץ לגזע העץ.

אני צועדת יחד עם סנדשרו בדרך שמובילה לביתו שמתחת לאדמה. אני עוברת בדרך על יד הפסל הענק בדמותו של היטמונלי בעל הרגל האחת. אני מוציאה פרח מהאדמה, מניחה אותו למרגלות הפסל, וקדה קידה צנועה. היטמונלי תמיד יזכר בתור אחד הגיבורים הגדולים שעמק הפוקימונים ידע אי פעם.

אני ממשיכה ללכת. לאחר צעידה קצרה אני ניצבת בפני המחילה שמובילה אל ביתו של סנדשרו. אני מתכופפת כדי לא להיתקע בתקרה, וצועדת פנימה. לאחר שאני מתקדמת מעט יחד עם סנדשרו במחילה, אני מגיעה אל ביתו המרווח, ומוצאת שם את סנדסלאש, אחיו הגדול של סנדשרו, כשהוא מסתכל עליי בחיוך מסופק. "את לא תאמיני," הוא אומר, ומחווה בידו אל אחת המחילות שהסלון שלהם מוביל אליו.

אני מסתכלת עליו בבלבול, "לטובתך כדאי שזו לא תהיה עוד אחת מהמתיחות שלך!" אני גוערת בו. הוא צוחק בתגובה, "תסמכי עליי, דודה בלוסום!"

אני צועדת פנימה. אני מסתכלת קדימה, ועיניי מתרחבות בהפתעה.

"ס…סנדספייק?" אני שואלת ברעד. נשימתי כמעט ונעתקת ממני.

והוא, בקולו הרועם כאלפי רעמים אך יחד עם זאת נעים לאוזן, במראהו האצילי שאין שני לו, ובחיוך שכמעט אפשר לחוש בחום הקורן ממנו, אומר לי מילה אחת, רק אחת, שבעצם אומרת הכל. מילה שמאחוריה מסתתר סיפור שלם, סיפור הרואי וטרגדי גם יחד, סיפור של חיים ושל מוות, של בחירות ושל הכרח, סיפורו של פוקימון אחד שיום אחד החליט לצאת ממחילתו הקטנה ולשנות את העולם כולו.

"הבטחתי."

19 תגובות

  1. זה סיום טוב, אבל קצת צפוי. הסיום של גיבור שמציל את הכל ואז הופך לאל או משהו בסגנון הופיע כל כך הרבה פעמים שזה נהיה כבר משעמם.

  2. אולי תצייר איך סנדספייק נראה?

  3. כל כך מרגש!

  4. זה ממש מדהים אוהב כל הכבוד על הכל תודה לך אתה ממש מדהים וטוב במה שאתה עושה

  5. נ.ב. אמרתי לכם שהאלמנט החסר הוא פיה!

  6. תודה רבה לכם! 🙂
    ולבקשתו של אקראנורד – http://www.pocketmonsters.co.il/wp-content/uploads/2014/11/52.jpg

  7. בוויקטיני(לשעבר איוישרוז'ן)

    מדהיםםם!!!!

  8. מממ חבל שביקשת ציור הוא נראה יותר כמו שד מאגדי אני דמיינתי אותו כמו סוג של אלולן סנדסלאש טהור עם מאפיינים של זרניאס.
    המסכן סבל כל החיים שלו מגיע לצ'פר אותו במראה יפה

  9. במקור הוא היה אמור להראות אחרת, אבל שינו את זה. חוץ מזה, גם קיורם לא הכי אסתטי, אז זה אומר שהוא לא אגדי?

  10. מצד אחד אני שמח כי זה סוף נהדר, אבל מצד אחר אני עצוב כי זה הסוף של סיפור נהדר, הייתי מבקש שתמשיך אבל מהנקודה הזאת אין לאן להמשיך 🙁

  11. תודה רבה! מאוד שמח שנהנית 🙂

  12. סוף של סיפור נהדר. אתה מתכנן להתחיל אחד חדש?

  13. כרגע לא, אבל ייתכן שבהמשך זה ישתנה.
    תודה רבה!

  14. חתול מחותל

    אוהד אין פוקימון וייפלום.

  15. Hit Man

    אני זוכר שכשהייתי בפוקימונס דאז, נתקלתי בטעות באחד הסיפורים שלך, אוהד וחשבתי שיש לך פוטנציאל. ידעת להתנסח בצורה טובה, הסיפורים שלך היו קריאים ולעיתים היה לך מעיין הברקה שתפסה לי את העין. עם הזמן כמובן גדלת, הכרת דבר או שניים וגם הכתיבה שלך התבגרה.

    עם הזמן יצא לנו להכיר, המשכת לנסות את מזלך בכתיבה עד לאותו רגע שבו הפסקת לבקש ממני עזרה, והתחלת לדבר איתי כשותף לעשייה. אני מאמין שזו הייתה נקודת המפנה בכתיבה שלך. אם אני זוכר נכון, זה קרה כשכתבת את הסיפור על לגולאס ההוא ופרצת קדימה.

    לנוכח דבר זה, אבקש להתייחס לסיפור של סנדסלאש רק בגלגול השני שלו, זה של 2016.

    אני חושב מההתחלה, עוד לפני שהצגת את סאטושי, היה ברור שהפסקת לכתוב סיפור על חברות ועל הרפתקה והתחלת לכתוב סיפור על דברים איומים וחיפוש העצמי בתוך העולם הזה. זה היה הדבר הכי בולט וכדי להשיג את האפקט הרצוי, היה צריך ליצור את הנבל המושלם, סאטושי שלנו.

    הנקודה הבאה בסיפור שעשתה עלי רושם היא גיוס חבריו של סנדסלאש להוצאת התוכנית הזדונית של סאטושי והמלחמה מול דאסטוקס, למרות שהוא הכי פחות זכור לי מהסיבוב הקודם של הסיפור, הייתה הדרך הנכונה לעשות את זה. היה פה את אפקט ההפתעה.

    הייתה לך מעיין התנדנדות בין התמות של הסיפור, פעם אחת חזרת לסיפור המשפחתי, החברי, זה שצריך הרפתקה ומיועד לילד שבך, ופעם אחת התקדמת לסיפור הבוגר יותר, זה שמחפש את העצמי, את המשמעות לחיים וזה ליווה אותך במשך מספר פרקים. זה נגמר כאשר סימנת את הגבול על ידי הרצח של אמבואר. פה כבר לא היה ספק לאיזה כיוון אתה לוקח את הסיפור.

    פה אני מודה שהיה לי קצת קשה לקבל את אוהד החדש, ואת הסיפור, כי הוא פשוט אכזרי מדי. ונראה שגם אתה עשית חשבון נפש כשהעמדת את שני הקולות שבראש שלך למשפט כדי להגיע להחלטה מה עושים. בסיפור זה קרה כאשר ראיקוזה הזמין את קיוגר וגראודון למשפט והתייעץ איתם מה לעשות. אני ראיתי בזה מטונימיה לכך שאתה בעצם מתחבט אם הכיוון החדש שאתה לקחת את הסיפור אליו הוא הכיוון הנכון.

    ואז גילית את החושך שבך, שילחת את החברים לסיפור אחד נגד השני, גרמת להם לאבד כל צל פוקימון (אנוש) ושום דבר לא עמד בדרך שלך. זה היה קשה לעיכול. במיוחד כאשר אני הכרתי את אוהד ההוא, זה שפחד אפילו לומר מילים גסות. ותראו אותו עכשיו, בועט, שורט וחורג מכל מה שאני מכיר. אבל זה עבד, הסיפור הציג את תהליך ההתבגרות של סנדסלאש שהיה סמלי לתהליך ההתבגרות שלך, קיבלתי אותך בתור יוצר עצמאי, עצבני וכזה שלא מפחד להתנסות גם בדברים חדשים.

    אחרי שקיבלתי את סנדסלאש החדש, כלומר אותך בצורתך הבוגרת, עשית אחורה פנה וסיימת את הסיפור בצורה כל כך קיטשית, כל כך מתוקה, שזה היה כמעט דוחה. זה היה אנטי קליימקס מובהק. כמובן, שאני יכול להבין מנקודת מבט סיפורית למה זה היה צריך להתבצע ככה, אבל כל הסימנים היראו שמשהו אחר עומד לקרות ועכשיו פתאום זה חוזר 10 צעדים אחורה ומבטל כמעט את כל הבנייה שהייתה. סוף קצת מבאס.

    בסופו של דבר, אני חושב שהרווחנו בכך שהשלמת את הסיפור שלך. נתת לאתר פרויקט גמור, נתת לעצמך להתנסות בכתיבה, אפשרת לגולשים הנאה, שעות של כיף וקריאה (משהו שקשה מאוד היום לעשות בעידן המאה 21), ובעיקר עשית בעצמך איזה שהוא סגירת מעגל לחיפוש העצמי דרך הסיפור. אני מאוד נהניתי מהסיפור. אני מקווה שנהנית לכתוב אותו. ומאחל שנתראה בפרויקטים נוספים.

  16. איתן גרנינג'ה

    תעשה הסיפור של סנדספייק או בלוסום

  17. עומר אזולאי

    אוהד שכחת כמה פרטים כמו: הקוצים שיוצאים מרגליו, 3 הקוצים על הראש של סנדספייק,והטפרים ליוצאים לו ומהמרפקים.
    נ"ב
    לא נראה לי שיש לסנדספייק קרניים של עז
    אבל עדיין ציור יפה כל הכבוד.

  18. ננ

    אחי הסיפור אולי קצת מאוד מדכא אבל הוא מעולה! נראה לי כדאי לך לכתוב ספרי מבוגרים… (זה לא סיפור שהייתי מקריא לאח הקטן שלי…)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.