פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר
מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398
הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.
– – – – –
הסנט אקווה הפליגה על פני האוקיינוס הכחול שנפרש מאופק עד אופק. ריק נשען על המעקה והביט קדימה אל כיוון ההפלגה. זה כבר היה היום השלישי להפלגה, והוא כבר התרגש הרבה פחות לראות את כל המים האלה, אבל לא היה לו הרבה במה להעסיק את עצמו. הוא השתדל לשמור מרחק משאר הנוסעים, מחשש שמישהו יזהה אותו במקרה בתור אדם מבוקש, והחברה היחידה שהייתה לו במקום היו הפוקימונים שלו. לאחר שופוריאון נחה קצת מהקרב נגד הסטנטלרים והרגישה טוב יותר, היא הייתה קופצת מדי פעם לאוקיינוס, ולבו של ריק החסיר פעימה בכול פעם שהפכה לבלתי-נראית והוא חשש שהלכה לאיבוד, למרות שסמך עליה שלא תאבד את האוניה. סניזל היה מציץ בסקרנות אל מעבר למעקה האוניה, אבל ניינטילס ואנורית' העדיפו לשמור על מרחק בטוח מהמים. הם לא נהנו מההפלגה, וריק נאלץ להשיב אותם לפוכדורים רוב הזמן.
תזכורת לכך שעדיין יש לו הרבה עבודה הוא קיבל כבר בבוקר הראשון להפלגה, כאשר קיבל שיחת פוקיפון מחיילת שמעולם לא ראה ולא הכיר, והזכירה לו שעליו לטפל בכול ענייני צוות רוקט. ריק לא היה מוכן לכך בכלל – הגלימה שלו הייתה מקופלת בתרמילו, והוא לא חשב שכדאי שילבש אותה לעיני כל האנשים. חדר השירותים היה תפוס, והוא מיהר למצוא מקום מבודד באוניה, והרגיש טיפש שלא חשב מראש על למצוא מקום כזה. בסופו של דבר מצא תא שנראה כמו מחסן נטוש, ומשם התקשר בחזרה. בצו השני של הקו, החיילת פלטה אנחת רווחה על שחזר אליה.
"גנרל, יש לנו בעיה", אמרה, "ניקי נעצרה".
נשימתו של ריק נעתקה. הוא לא ידע מי זו ניקי, אבל מה שהטריד אותו באמת היה שגם לא היה לו מושג מה לעשות. הוא ידע שהדרקון האדום היה מטפל בעניינים כאלה ולפעמים היה יודע עליהם עוד לפני שמישהו עדכן אותו, אבל זה כל מה שידע, פרט לכך שכעת האחריות מוטלת עליו.
"גנרל?"
ריק הבין ששתק זמן רב מדי. הוא השתדל להישמע כאילו הכול תחת שליטה.
"בסדר. העניין בטיפול".
"ואני לא חושבת שכדאי שמישהו ינסה לפרוץ בקרוב לבנק של סיאנווד. תוכל להזהיר את כולם?"
"כמובן. תודה על האזהרה. יום טוב".
"גם לך, גנרל".
נדמה שמוחו של ריק התרוקן לחלוטין כשחשב מה לעשות. אבל לא חשוב כמה יחשוב על זה, התשובה לא תבוא לו מעצמה. יהיה עליו לדבר עם מישהו. לבו הלם כאשר חיפש את מספר הפוקיפון של מלכת השלג.
"קרה משהו, ריילי?"
"יש לי בעיה", אמר, "חיילת שלי נעצרה, ואני לא כל כך יודע מה לעשות".
"קודם כל, אתה צריך ללכת לשחרר אותה בערבות. אם חבר הצוות שלה עדיין חופשי, הוא זה שבדרך כלל יעשה את זה במקומך, פשוט תעביר לו את דמי הערבות לחשבון הבנק כמו שאתה מעביר משכורת. במידה ואין ברירה, תוכל לשלוח מישהו אחר. אחר כך תצטרך לשלוח את השם של החיילת שנעצרה לכתובת סודית של היד הלבנה. יש להם קשרים במשטרה והם כבר ידאגו לסגור את התיק נגדה".
זה אמנם לא נשמע מסובך, אבל מה שהפתיע את ריק היה שמלכת השלג לא התווכחה אתו בכלל והסכימה לעזור לו מיד. הוא לא היה רגיל ליחס כזה מהגנרלים האחרים של צוות רוקט.
"למה את עוזרת לי?" שאל.
"סיכמנו שאנחנו חברים, לא?"
"כן, אבל…"
"חברים לא מבקשים תמורה על כל עזרה קטנה שתצטרך. שיהיה לך יום טוב".
לפני שריק הספיק להגיד עוד מילה, השיחה נותקה. משהו בדבריה לא נשמע לו הגיוני – לא כך הוא חשב שגנרלים מתייחסים זה לזה, במיוחד לפי מה שראה לפני שנהיה גנרל בעצמו. למלכת השלג פשוט יש אינטרס ברור שהוא יישאר בתפקיד, חשב, ובשביל זה הוא צריך לבצע אותו כמו שצריך.
מיד לאחר מכן, ריק ביצע שיחה נוספת, הפעם אל פרסי. הפעם הוא לא פחד שמישהו יזהה אותו, ולכן הוריד את הגלימה, יצא מהמחסן המחניק ועלה אל הסיפון, ורק השתדל לשמור מרחק מאנשים שעלולים לשמוע אותו. למזלו, רוב הנוסעים השקיפו כעת על קבוצת איים שחלפו על פניהם בצד הימני של הסיפון, והצד השמאלי היה פנוי. הוא התמקם שם לבדו.
"ריק!" ענתה פרסי בקול מעט חזק מדי, "טוב לשמוע ממך".
"גם ממך. איך מתקדמת המשימה?"
"הימים האחרונים היו דיי רגועים. אף אחד לא ניסה להתקיף אותנו מאז הפעם האחרונה שהתראינו".
"ואיך ברגר?"
"אני עדיין מנסה להתרגל אליו", היא הנמיכה את קולה, "הוא לא אתה, אבל ארבעתנו מסתדרים בסך הכול".
"ארבעתכם?"
"אני, ברגר, ג'יימס וגרייס".
"רגע אחד, ג'יימס עדיין שם? אז איפה ג'סי?"
"היא מתקשרת אליו כל יום ומנסה לשכנע אותו לצאת מהיער ולהצטרף אליה בעיר, אבל ג'יימס מתעקש להישאר ולמלא את המשימה".
"הם אמורים להיות צוות", סינן ריק, "אני אטפל בהם עוד מעט. בינתיים אני צריך ממך טובה קטנה".
"מה העניין?"
"אני צריך שתתחברי אל המחסן ותשלחי לי רשימה של שמות כל החיילים שנמצאים באחריותי. אם יש שם עוד פרטים חוץ משמות, תשלחי כל מה שיש. אני לא מכיר את רובם והגיע הזמן שאני אדע לפחות את הפרטים הבסיסיים עליהם".
"אין בעיה".
"תודה", אמר ריק, "תשמרי על עצמך ותהיו בכוננות. אם אף אחד לא התקיף אתכם במשך כמה ימים, אולי הם מתכננים משהו גדול".
"אנחנו נהיה בסדר. תודה".
עד שפרסי תשלח לו את רשימת השמות שהוא זקוק לה כדי לטפל במעצר, ריק התכוון להתקשר לג'יימס ולומר לו להצטרף אל ג'סי – הוא העדיף כמובן שג'סי תצטרף אליו ביער, אבל ידע שהוא הולך עמה על חבל דק ולא כדאי לו להרגיז אותה. הוא חיפש את מספר הפוקיפון של ג'יימס, אבל רגע לפני שמצא אותו, משהו הסיח את דעתו. הוא הבין שבין רחש הגלים לפטפוט הנוסעים מהצד השני של הסיפון, רעש נוסף חודר לאוזניו. צעקות.
ריק מיהר להביט אל האופק. סירת הצלה קטנה נסחפה בין הגלים, בתוכה דמות מנופפת בידיים וקוראת לעבר הסנט אקווה. היא הייתה כל הזמן הזה מול העיניים שלו, והוא לא שם לב כי היה עסוק עם הפוקיפון. הדמות הייתה רחוקה כדי להבחין בפרטים כלשהם עליה, אבל היא זועקת לעזרה, זה בטוח; סירה קטנה כזו לא יכולה לשרוד מסע באוקיינוס. ריק מיהר אל חרטום האוניה, שם ראה קבוצת מלחים נחים בהפסקה מהמשמרת שלהם.
"סליחה", פנה אליהם, "יש שם מישהו שזקוק לעזרה".
הם הביטו לכיוון הסירה.
"מה אתם אומרים?" שאלה אחת מהם את השאר.
"לא ניקח סיכון", ענה מלח אחר.
"סיכון? אתם אנשי-ים, אתם יכולים להציל אותו מטביעה…"
"זה לא העניין", אמרה מלחית אחרת, "האוקיינוס מלא באנשים שלא היית רוצה שיעלו על האוניה שלך. לתת למישהו לעלות כאן, עלול להיות גזר דין מוות לכולנו".
"וזו סיבה בעיניכם לתת לבן-אדם למות?"
"ילד, אף פעם לא היית בהואן, נכון?"
"מה זה קשור…"
"זה קשור. אנחנו מכירים את הסביבה, אתה לא. בבקשה תאמין לנו".
ריק הביט אל האופק. הקריאות נמשכו. הוא לא יכול היה להתעלם מהן, ומיהר אל מעקה הספינה.
"ופוריאון!" קרא.
בתחילה לא נראה דבר, אבל אז ראשה של ופוריאון בצבץ מבין הגלים, כאילו לא מחובר לגוף, שנותר בלתי-נראה בתוך המים.
"את רואה את האיש הזה בסירה?" הוא הצביע לעברה, "תביאי אותו הנה".
"מה אתה עושה?!" הזדעקו המלחים.
"אני לא יכול לתת למישהו למות", אמר ריק, "מה תעשו? תזרקו אותי לים בגלל זה?"
"אתה לא מבין איזו טעות זו עלולה להיות", אמרה האישה שדיברה עמו קודם לכן.
"אולי. אם לא הייתי עושה כלום, זו בטוח הייתה טעות".
הוא צפה בדמות יוצאת מן הסירה ומטפסת על גבה של ופוריאון. כדי לשמור על כוחה, ופוריאון לא התעתקה אלא שחתה לכיוון האוניה, אבל היא הייתה מהירה מספיק כדי להגיע בשחיה. ריק סירב להאמין שלא עשה את הדבר הנכון.
כשופוריאון התקרבה אליו, ריק הבחין שהדמות שרוכבת על גבה היא בעצם אישה. כשהגיעו לסנט אקווה, היא טיפסה על סולם מתכת קבוע בדופן האוניה, בעוד ופוריאון נשארה במים והביטה בה מטפסת, עד שראתה שהגיעה בבטחה. כשהגיעה לסיפון, היא ניקתה בחולצתה את משקפיה מטיפות המים שהצטברו עליהן – דבר שלא עזר במיוחד, כי גם בגדיה היו ספוגים במים, וכך גם התרמיל שלה.
"תני לי", אמר ריק.
הוא לקח את המשקפיים, ניגב אותם בחולצתו והשיב אותם לאישה. היא נראתה בשנות ה-30 לחייה אבל לא הייתה גבוהה יותר ממנו, ושיערה חום כמו שלו. היא שילבה את ידיה על חזה, מכווצת מעט ומשתדלת שלא לרעוד מקור.
"תודה", אמרה, "לא חשבתי שמישהו יעזור לי".
"אני מבין שלהציל אנשים בלב הים זה לא מעשה מקובל בהואן".
"לא. אתה לא מכאן, נכון?"
ריק הניד בראשו ופזל לעבר המלחים. הם הביטו בו ובאישה שעלתה כעת על הסיפון, דרוכים כאילו היא עלולה להתפוצץ בכול רגע.
"את רועדת. את צריכה בגדים יבשים?"
"אני אשמח, תודה".
"בואי איתי, יש לי כמה".
הם פנו ללכת לכיוון התא של ריק, אבל באותו רגע קמו שניים מהמלחים במהרה וחסמו את דרכם אל בטן האוניה.
"יש גבול", אמרה אותה מלחית שדיברה קודם עם ריק, "הסכמנו שתעלי על האוניה, אבל את נשארת איתנו".
"היא צריכה בגדים יבשים", מחה ריק.
"זה לא עניינך. אנחנו נדאג לה מכאן".
ריק פתח את פיו להתווכח, אבל האישה הניחה יד על כתפו.
"זה בסדר", אמרה, "אני מבינה. אני יכולה רק ללכת להחליף בגדים?"
"בואי איתי", הנהנה המלחית.
שתי הנשים נכנסו אל בטן האוניה, משאירות את ריק בחוץ. המלח השני נעץ בו מבט חמור.
"תתפלל שאצילות הנפש שלך לא תעלה לכולנו בחיינו".
באותו ערב, ריק ישב לבד בחדר האוכל, משתדל לשמור על פרופיל נמוך כמו תמיד. אבל הפעם מישהי חיפשה אותו. האישה שהציל מספר שעות קודם לכן ניגשה אליו.
"אפשר?" היא שאלה.
ריק הנהן בפה מלא ספגטי, והיא התיישבה לידו. בזווית עינו הבחין במלחית שלקחה אותה קודם לכן אל בטן האוניה, שעכשיו ישבה במקום קרוב ולא הורידה מהם את העיניים.
"לא אמרתי לך תודה", אמרה והושיטה יד ללחיצה, "אני קייטלין בירץ'".
ריק השתנק בשעה שגוש גדול של ספגטי נתקע בגרונו. קייטלין טפחה על גבו עד שנרגע. גם לאחר מכן, לקחו לו כמה שניות להסדיר את נשימתו.
"בירץ'?" שאל, "כמו פרופס…"
"הוא דוד שלי", קטעה אותו קייטלין.
"הוא אחד מחוקרי הפוקימונים הכי מפורסמים בעולם!"
"אני יודעת", אמרה קייטלין במרירות, "אני בעצמי חוקרת פוקימונים, אבל לא חשוב מה אעשה, תמיד אשאר בצל שלו. זה לא כיף במיוחד, תאמין לי".
"לא התכוונתי להעליב".
"זה בסדר, אני לא ממש יכולה לכעוס עליך היום. ומה שמך?"
"אני ריק. מגדל פוקימונים מניו-בארק".
"נעים להכיר. מה מביא אותך להואן?"
"אני במסע פוקימונים, בערך. ראיתי את כל מחוז הבית שלי, הגיע הזמן להחליף סביבה. מה אתך? איך הגעת ללב ים בסירה כל כך קטנה?"
"אני נמצאת במסע לחקר פוקימונים באיים", אמרה קייטלין, "כולם יודעים אילו פוקימונים נמצאים בהואן, אבל האיים הקטנים באיזור כמעט ולא נחקרו".
למען האמת, ריק בקושי ידע אילו פוקימונים יש בהואן. הוא הכיר חלק מהפוקימונים המפורסמים יותר, כמו ספינדה עם תצורת הכתמים הייחודית לכול פרט, או אבסול הספינקס השחור-לבן שנחשב למבשר רעות, אבל מעולם לא חקר זאת לעומק, וכעת קצת התבייש בעצמו, בתור מישהו שהתיימר להיות מומחה לפוקימונים.
"מצאת פוקימונים מעניינים?"
"מצאתי כל מיני. בכול מקרה, חשבתי שהסירה שלי תעמוד במסע בין האיים, אבל המרחק ביניהם היה גדול משחשבתי, ונסחפתי בזרמים".
"אילו פוקימונים מצאת?"
קייטלין גירדה בעורפה. "נינקאדה, למשל".
"מה זה נינקאדה?"
"לא פוקימון מאוד מעניין, למען האמת…"
"אותי זה מעניין!"
"בסדר", אמרה קייטלין, "אם אתה חדש כאן, אולי זה באמת יעניין אותך".
והיא שלפה פוכדור, לא מחגורתה אלא מתיק הצד שלה, וממנו שחררה את נינקאדה – חרק זהוב, בערך בגודל של תינוק, עם שתי כנפיים ירוקות שנראו כמו עלים קטנטנים, בהחלט לא כאלה שיכולות להחזיק את משקלה באוויר. ריק הבין למה קייטלין לא חושבת שהיא מעניינת, אבל לו זו הייתה הפעם הראשונה שראה פוקימון ממחוז הואן, ובעיניו נינקאדה הייתה מרתקת, והוא הביט במחושים הזהובים שנעו באיזון מושלם לנגד תנועות האוניה.
"אם היא לא מעניינת אותך, למה תפסת אותה?"
"הנינקאדה הזו שונה מאלה שנמצאות בהואן. בדרך כלל הן אפורות".
"ראיתי פעם גרידוס אדום", נזכר ריק.
"כן, פוקימונים בצבעים שונים מהרגיל הם נדירים מאוד ומעניינים את רוב מאמני הפוקימונים", אמרה קייטלין, "מצד שני, כשמדובר בנינקאדה, אני בספק שמישהו יתלהב ממנה במיוחד".
והיא השיבה אותה לפוכדור.
"אני לא חוקר פוקימונים, אבל לפעמים אני מתלהב אפילו מפוקימונים שנראים פשוטים. לי יש ניינטילס למשל, לא פוקימון נדיר או חזק במיוחד, אבל ידעת שבאור שמש חזק הפרווה שלה נוצצת כמו זהב? אני מתפעל מלראות את זה בכול פעם מחדש".
"אני מבינה אותך. אבל עד שאני אגלה משהו חדש ומיוחד באמת, אני אשאר רק האחיינית של פרופסור בירץ' המפורסם, ולא חוקרת בעלת שם בזכות עצמי. זה לא יקרה כל עוד אני ממשיכה לחקור נינקאדות".
ריק התכוון לענות, אבל צעקה קטעה אותו עוד לפני שהספיק לפתוח את פיו. מלח נכנס לחדר האוכל בריצה.
"כל מאמני ומגדלי הפוקימונים לסיפון!" קרא, "כל השאר, להישאר כאן!"
הוא חזר על דבריו פעם נוספת, אולם ריק הסתפק בקריאה אחת בלבד, וקם ממקומו כנשוך נחש. קייטלין, לעומתו, נשארה לשבת.
"בואי!" אמר לקייטלין.
"לא כדאי…"
"יש לך פוקימונים, לא? צריכים אותנו על הסיפון".
"בדיוק. זה אומר שיש צרות על הסיפון".
"ואנחנו אלה שיכולים לטפל בהן! נו כבר, בואי!"
קייטלין הביטה לעבר המלחית שישבה בפינה ועדיין הביטה בה. היא הכריחה את עצמה לקום ולהצטרף אל ריק בריצה אל מחוץ לחדר האוכל.
סיפון הסנט אקווה היה כמרקחה. ציפורים עצבניות שריק לא ראה מעודו התעופפו לכול עבר, תוקפות פוקימונים ובני-אדם במקורן הענק שהיה גדול כמעט כמו ראשן. ליד האוניה שחו דגים מפלצתיים, שנראו כאילו כל גופם מורכב רק ממלתעות איומות עם סנפירים. ספינה נוספת התקרבה לסנט אקווה במהירות מאיימת, ועליה התנוסס דגל שחור נושא עצמות לבנות.
"שודדי-ים?!" הופתע ריק.
"חשבת שאלה רק אגדות? בהואן הם אמיתיים", אמרה קייטלין, "באלטוי, צאי!"
הפוקימון של קייטלין נראתה כמו בובת חימר בצבע חול עם חוד במקום רגליים, עליו ריחפה באיזון מושלם. שני שחפים פערו את מקורם והמטירו עליה אקדחי מים, אבל באלטוי הסיטה את ההתקפות הצידה בכוח על-חושי, ואז גרמה לראשיהם להתנגש זה בזה, והשחפים צנחו מעולפים על הסיפון – כל זאת ללא שום תנועה נראית לעין.
"מהר, ריק, תגן על באלטוי. היא חלשה מול מים".
הגיוני, חשב, אם היא עשויה מחימר היא כנראה פוקימון אדמה. הוא שחרר מהפוכדור את סניזל שיצטרף לקרב ויגן על באלטוי. הוא הדף בזריזות כמה אקדחי מים נוספים שנורו עליה, תוך כדי שהוא סופג מעט נזק, אבל לא כזה שהיה משמעותי מדי עבורו. באלטוי המשיכה לעלף שחפים, אבל מספרם היה גדול מדי, ואויבים חדשים החלו להופיע: הדגים הצליחו לזנק מהמים לגובה מדהים וירו סילוני מים משלהם. אפילו סניזל לא היה מהיר מספיק כדי להדוף את כולם, חלקם פגעו בבאלטוי, חלקם בו, ושניהם צנחו בסופו של דבר מאפיסת כוחות.
"בסדר", אמר ריק, "ופוריאון, אני בוחר בך!"
ופוריאון הייתה חזקה ומהירה ושחיינית מצטיינת, אבל לא היה לה סיכוי מול כל כך הרבה פוקימונים. כמה פוקימוני מים של מאמנים אחרים נלחמו לצדה בים, אבל הדגים האכזריים הכריעו את הקרב לטובתם מהר מאוד. שאר הפוקימונים של ריק – ניינטילס, קווילבה ואנורית' – היו חלשים מול מים, והוא לא רצה לסכן אותם בקרב חסר סיכוי.
ולפתע, כולם נרגעו. הציפורים פינו את הדרך וריחפו מעל לאוניה, הדגים הפסיקו לקפץ. מול הסנט אקווה עמדה רק הספינה הלבנה, שכרגע עמדו על סיפונה כעשרים שודדים, חלקם עם אקדחים שלופים. בראשם ניצבה אישה צעירה, גבוהה ושחומה, ולוע הקנה שלה היה מכוון ישירות אל ריק וקייטלין.
"נלחמתם יפה", אמרה, "אני מציעה לכם להיכנע. חבל על הפוקימונים שלכם".
בלי לחכות לתשובה, שני גברים חסונים כבר התקרבו אל מעקה הספינה עם חבל עבה, מתכוונים לקשור אותה לסנט אקווה ברגע שיהיו קרובים מספיק. כל הנוכחים מיהרו להחזיר את הפוקימונים שלהם לפוכדורים, ואלה שסיימו הרימו את ידיהם בכניעה.
"מה אתם אומרים?" אמרה לחבריה, "נראה לי שזכינו בפרס הגדול".
לבו של ריק צנח. הקפטנית עדיין הביטה בו ישירות – האם היא יודעת מי הוא? בינתיים, חבריה שודדי הים קשרו את שתי הספינות והחלו להתקרב ישירות אליהן.
"מה הם רוצים…"
אבל לפני שריק הספיק לסיים את המשפט, שני השודדים החסונים תפסו את קייטלין בכוח והורידו אותה על ברכיה. האישה הגבוהה התקרבה אליה בידיים שלובות, מתנשאת מעליה.
"קייטלין בירץ'", היא הדגישה כל הברה בשם, "כמה זמן עוד חשבת שתתחמקי מצוות אקווה?"
עיניו של ריק נפערו לרווחה.
"אתם צוות אקווה?" שאל.
"ומי אתה?"
"שמי ריק ריילי", אמר, "אני רוצה להצטרף לצוות שלכם".
לחשושים נשמעו מכול עבר, ממלחי צוות אקווה והסנט אקווה כאחד.
"קפטנית", אמר אחד השודדים שאחזו כעת בקייטלין, "ראיתי אותו בקרב. הוא נלחם לצד הדוקטור".
"אז יש לך חבר חדש, דוקטור בירץ'", חייכה הקפטנית, "קחו גם אותו".
"אבל…"
ריק בקושי הספיק למחות, ומישהו סתם לו את הפה מאחור. הוא וקייטלין נקשרו זה לזו ונלקחו בכוח אל הספינה.
5 תגובות
מה מה מה לא הבנתי כלום נינקדה לא אמורה ליבכות מיזה שהבעלים שלה רק מעליבה אותה? נינקדה מיסכנה זה דווקא פוקימון שאני אוהבת ודווקא ביגלל תחררות השינאה
למה ריק מבולבל מזה שלוקחים אותו?
נוסחה קבועה בסיפור:
– מישהו אומר לריק לא לעשות משהו.
– הוא עושה את זה בכל מקרה.
– ריק נדפק בגלל מה שעשה בכל פעם מחדש.
אין לו שכל ללמוד מהטעויות של עצמו, הא?
למה שלא יעלו אנשים
כמה אנשים כבר צוות אקווה רודף שמפחדים להעלות כל אדם?
אם כבר פוחדים שמישהו שרוצה להזיק יתחזה לניצול תמים