פוקימון; במהירות החושך – פרק 107: יחידת המתאבדים / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

ריק חש את הכאב עוד לפני שהספיק לפקוח את עיניו. גופו דאב, גפיו וחזהו בערו מכאב, וזעקה חדה נפלטה מגרונו. רק אז היה נדמה לו שיש אתו עוד מישהו בחדר, מישהו שנרתע לשמע הזעקה, אך מיד התקרב אליו שוב.

הוא לא נרדם. הוא הרגיש כאילו התעורר משינה, אבל הוא לא ישן כלל, רק הכאב שיתק אותו ומנע ממנו כל תחושה אחרת. פציעות לא היו זרות לריק; לפני שנתיים ענף חדר אל ירכו השמאלית וגרם לו לאבד רגל, ולפני כמה חודשים הוא נורה בבטנו. אבל כל פעם מחדש הייתה גרועה כמו הפעם הראשונה, כפי שנוכח גם כעת. שום דבר לא מחשל נגד כאב כזה.

רגע לפני שפקח את עיניו, הרגיש מגע חם על עורו. מישהו חבש אותו. בעיני רוחו דמיין את אנה, למרות שידע שזו לא יכולה להיות היא. אבל למי שאחז בידו היה כמעט אותו מגע רך ומלטף, בעת שכף ידו נעטפה בתחבושות. בתחילה ראה אותו בטשטוש, אבל הצליח להבחין שזו הייתה נערה צעירה, בערך בגילו, שיערה שחור, ולמרות שישבה על הדרגש לצדו והתנשאה מעליו כששכב, יכול היה לראות שהיא נמוכה ועגלגלה. היא אמרה משהו, אבל ריק לא הצליח להפריד בין המילים, שחלפו דרך אוזניו כמו בליל חסר משמעות.

"איפה אני?" הצליח ללחוש.

היא ענתה, אבל ריק שוב לא הבין אף מילה. הוא החליט לתת לעצמו כמה דקות לנוח, וקיווה שתישאר עמו בינתיים, עד שתודעתו תשוב אליו. זה כמעט ולא הצליח – בשלב מסוים היא פנתה לקום וללכת, אבל ריק מיהר לאחוז בזרועה. הוא היה חלש כל כך ולא יכול היה לעצור אותה, אבל היא הבינה אותו, וחזרה לשבת לצדו. כשנגע בזרועה, הרגיש שמשהו בידו לא כשורה. הוא ידע זאת אבל לא הצליח להבין מה.

"איפה אני?" חזר לבסוף על השאלה.

"בבטן ההאנטייל", ענתה הנערה, "הצלנו אותך מהקארוואנות".

קארוואנות. אז כך נקראו הדגים המפלצתיים ההם. כעת ריק הבחין בחולצה המפוספסת ובבנדנה הכחולה, שעד כה לא ייחס להן חשיבות, אבל כעת זיהה אותן כמדים של צוות אקווה. ההאנטייל הייתה הספינה השניה של הצוות, בה נאמר לו שיש מקום לשבויים. עכשיו גם הבחין בסורגים שתחמו את החדר, בו הייתה רק הדרגש שעליו שכב, אסלה ושלשלאות ברזל מחוברות לקיר, למרות שלא היו מונחות עליו כעת.

"למה הצלתם אותי?"

"לא רצינו לתת לך למות. ברגע שהסיירים שלנו גילו שאתה כנראה לא חבר של קייטלין בירץ', הם פקדו על הקארוואנות לעצור".

"אז למה אני בכלא?"

"שזה לא ידאיג אותך עכשיו. אתה צריך לנוח, אנחנו לא מתכוונים להרע לך".

ריק השתדל להאמין לכך. אם צוות אקווה הצילו אותו, כנראה שהייתה להם סיבה.

"וקייטלין?"

הנערה הנידה בראשה. "היא נמלטה", אמרה, "הקארוואנות נמשכות לדם. הוא הסיח את דעתן וקייטלין קפצה למים. עד שהספקנו להרגיע את הקארוואנות, היא כבר נעלמה".

"אבל לאן היא יכלה לברוח בלב האוקיינוס?"

"אני לא יודעת".

"איך קוראים לך?" שאל.

"נדיה", ענתה הנערה, "החובשת של ההאנטייל".

"הפוקימונים שלי", נזכר ריק, "איפה הם?"

"אצלי".

ריק הבחין בשבעה פוכדורים בחגורת הפוכדורים של נדיה. ששה מהם היו שלו, אחד מהם ריק, ובשאר מוחזקים ניינטילס, קווילאבה, ופוריאון, אנורית' וסניזל. הפוכדור השביעי, חלקו העליון בצבע טורקיז עם רשת שתי-וערב שחורה מעליו, היה כנראה של נדיה. הפוכדור השחור לא היה שם, וריק הניח שהוא עדיין בתרמיל שלו, שהיה מונח מעבר לסורגים. הסיכויים לטובתו, חשב. אם לנדיה יש רק פוקימון אחד, הוא בסך הכול צריך לשחרר את אחד הפוקימונים שלו מהפוכדור, להביס אותה בקרב מהיר, ולצאת לחופשי. לופוריאון יש הכי הרבה סיכוי, חשב. בתנועה מהירה הוא הושיט את ידו לעבר הפוכדור הלבן שבחגורה.

דבר לא קרה. ריק אפילו לא הרגיש את הפוכדור בידו, כאילו הוא נוגע באוויר. לקח לו רגע להבין מה קורה, וכשהבין, צעק באימה: האצבע שהייתה אמורה ללחוץ על כפתור הפוכדור לא הייתה שם. את כף ידו הימנית כיסו תחבושות, אבל האצבע והאמה היו חסרות, ובמקומן כף ידו הסתיימה בתחבושת מדממת. נדיה הבינה מה ריק ניסה לעשות וקמה מהדרגש, אבל ריק אפילו לא ניסה שוב לחטוף פוכדור. במקום זאת הביט בכף ידו השמאלית וראה שהזרת חסרה.

"מה קרה?" צעק.

"אתה חייב לנוח", אמרה נדיה בשקט.

"לא! מה עשיתם לי?!"

"אתה תהיה בסדר. רק תנוח".

נדיה השתדלה לשמור על טון רגוע, אבל תוך כדי כך הלכה לאחור, יצאה מן התא וטרקה את דלת הסורגים אחריה. ריק ניסה לקום מהדרגש בעקבותיה, אבל כשל; רגלו הימנית הייתה יחפה, וכשהביט בה, ראה שגם כמה מבהונותיו נגוסות, אם כי לא קטועות לחלוטין. הוא קילל והביט מעלה אל נדיה במבט מעורר רחמים, והיא השיבה לו מבט קצר, ולאחר מכן פנתה משם ועלתה במדרגות לכיוון הסיפון. רק עכשיו, כשריק נותר לבד, פרץ בבכי.

אחרי שנרגע מעט, ריק טיפס שוב על הדרגש המאובק, המכוסה במצעים כחולים עם סמל העצם של צוות אקווה. האימה שחש התחלפה באשמה. הוא הביא את זה על עצמו, חשב. בזמן הקצר שחלף מאז שהפך לגנרל בצוות רוקט הוא ניצל מהמוות בעור שיניו כל כך הרבה פעמים, כמעט לחלוטין תודות למזל טהור. הפעם האחרונה עלתה לו בשלוש אצבעות שנטרפו בידי קארוואנות צמאות-דם. מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה, והאם גם אז ישחק לו המזל?

כולם צדקו, חשב. ג'ק, אנה, ריאן, כל מי שאמר לו לצאת מצוות רוקט לפני שיישאב לחלוטין אל עולם הפשע, הוא היה צריך להקשיב להם. עכשיו מאוחר מדי והוא כבר מסובך עד מעל לראש. גם אם יצליח בדרך כלשהי לברוח ממחוז הוואן אל מחוץ למדינה, הוא ידון למוות את כל מי שעובד בשבילו, כולל חבריו הטובים ביותר, ואת שארית חייו יעביר בפחד מהבוס. האפשרות היחידה שלו כעת היא להמשיך קדימה, ומי יודע מה מצפה לו שם.

ריק העביר יד חסרת אצבעות על פלומת זקנו. הוא ניסה לשוות לעצמו מראה מבוגר, אבל הוא סתם עשה מעצמו צחוק. הוא בסך הכול ילד בן 14 שניסה לשחק במשחק של גדולים וחשב שהוא יודע טוב יותר מכולם. הוא חש בליטה גבשושית על סנטרו, וכשמישש אותה ראה שהיא ממשיכה הלאה אל שאר פניו. היו עליהם חתכים רבים, חלקם כנראה ישאירו צלקות. צלקות שאולי יזכירו לו בעתיד לא להיות כל כך טיפש, חשב ריק.

ריק לא ידע כמה זמן עבר, אבל הוא היה דיי בטוח שנרדם, ושצלילי האזעקה הצורמנית, עולים ויורדים, העירו אותו. אנשים רצים נשמעו בכול הספינה, רגליהם מטופפות מעל התא שלו, שניים או שלושה שודדים גם חלפו בריצה ליד הסורגים שלו מבלי להעיף מבט. כולם צעקו מילה אחת:

"נינג'אסקות!" צעק אחד, ועוד אחד אחריו, "נינג'אסקות!"

מהומה החלה להישמע מכיוון הסיפון. נתזי מים בכול מקום, התנגשויות, צרחות. נשמע שמתחולל קרב רציני, וריק נשכב על הדרגש, עצם את עיניו והשתדל שלא לחשוב על זה. זה לא העסק שלי, חשב. צוות אקווה לקחו אותו בשבי, אין שום סיבה שידאג להם.

במהרה ריק שמע צעדים נוספים. בהתחלה חשב שזה חלק מהמהומה ששררה במקום, אבל אז הבין שמישהו רץ היישר אל התא שלו. הוא פקח את עיניו וראה את נדיה, מחזיקה את הפוכדור המיוחד שלה בידה האחת, ובידה השניה צרור מפתחות.

"מהר", אמרה, "יש לך פוקימון אש, נכון?"

"כן", אמר ריק באדישות.

"אתה חייב להשתמש בו, אחרת אנחנו בצרות".

"ולמה שאעשה את זה?"

"אתה מעדיף להמשיך להיות כלוא כאן? תעזור לנו ונשחרר אותך. פשוט מאוד".

ריק הביט בפוכדורים שלו על חגורתה של נדיה. הוא בסך הכול צריך לומר כן, לקבל את הפוקימונים שלו בחזרה, לשחרר את ופוריאון ולהתעתק מכאן לכול הרוחות. זה יהיה תרגיל מלוכלך מצדו, אבל מול הצוות שלקח אותו בשבי הוא האמין שלא ירגיש יותר מדי ייסורי מצפון.

"בסדר", אמר.

"תודה רבה!"

נדיה פתחה את דלת התא שלו. הוא הושיט יד לקבל את החגורה, אבל נדיה מיהרה לתפוס בידו ולמשוך אותו לכיוון הסיפון.

"רגע, תני לי את הפוכדורים שלי", אמר.

"כבר שחררנו את ניינטילס. היא על הסיפון, אבל היא לא מוכנה להקשיב לאף אחד".

שיגעון, חשב ריק, הוא ייאלץ לנצח בקרב על הסיפון לפני שיקבל את הפוקימונים שלו בחזרה. המעט שיכל לעשות היה לקוות שהקרב יהיה רק עיכוב קטן בדרך חזרה הביתה.

מה שנראה כמו ענן צהוב עטף את ההאנטייל כשריק עלה על הסיפון. הענן היה למעשה נחיל של חרקים מעופפים, מזמזמים ברעש מחריש-אוזניים; אלה היו הנינג'אסקות. שחפים כמו אלה שתקפו את הסנט-אקווה התעופפו כעת באוויר והפילו חרקים בהמוניהם, ומדי פעם ריק הבחין גם בקרן תכולה שעולה מן האוקיינוס ומקפיאה אחד מהם, ובקארוואנה שמזנק מן המים, תופס נינג'אסק בין מתלעותיו ומטביע אותו במצולות הים. אבל החרקים היו רבים מדי. ריק הצליח לאתר את ניינטילס במהירות – היא התכרבלה בחרטום הספינה, לא מתערבת בקרב ורק חושפת שיניים מדי פעם אל נינג'אסק שהעז להתקרב אליה. נראה שהם לא רוצים להתעסק עמה, כי הם פשוט לא תקפו אותה.

"ניינטילס!" קרא ריק.

ניינטילס זקפה את אוזניה והרימה את ראשה. כשראתה את המאמן שלה, הזדקפה על ארבע רגליה. היא לא הייתה היחידה שהבחינה בריק. אחד מחברי צוות אקווה, שעמד קרוב אליהם, סובב את ראשו כששמע את הצעקה.

"ילדה טיפשה, מה עשית?!" צעק על נדיה.

"הוא יכול לעזור לנו!"

"יכולת להרוס הכול!"

הרגע הזה של חוסר תשומת הלב עלה לו ביוקר: שתי נינג'אסקות עפו היישר אליו, כמעט נועצות בו את גפיהן הקדמיות המחודדות. השחף ששלט עליו כרגע עצר ברגע האחרון אחת מהן, תפס אותה במקורו והפיל אותה על הסיפון. אבל רגליה של הנינג'אסק השניה ננעצו היישר בלבו. הוא זעק בכאב, ותוך כדי כך חרחר:

"ווינגול, טפל בה!"

ווינגול, פוקימון השחף, פער את מקורו והשמיע צווחה על-קולית מחרישת אוזניים. כל מי ששמע אותה נפל מרגליו, אבל נדיה התעשתה במהירות, כשלה לעברו, תלשה את הנינג'אסק ההמומה מחזהו והחלה לחבוש את השודד. ריק נזכר שגם עליו לעזור למאמץ המלחמתי אם הוא לא רוצה לסיים כך.

"ניינטילס, טפל בנינג'אסקות! סופת אש!"

ריק אמנם לא הכיר פוקימונים ממחוז הוואן, אבל הוא ידע עוד מימיו הראשונים במסע הפוקימונים שאש היא חולשה עיקרית של חרקים, ושסוגי פוקימונים דומים מאוד בין מחוזות. לכן הנינג'אסקות לא התעסקו עם ניינטילס עד כה, ולכן כעת הן ראו בה את האיום העיקרי: אש תופת נורתה מעלה, פוגעת בכול מי שבסביבה. ריק מיהר להשתטח, וכך גם השודדים, אבל כולם חשו את החום הלוהט. נינג'אסקות החלו ליפול לאוקיינוס ועל הסיפון, ואלה שעדיין נותרו באוויר צללו היישר לעבר ניינטילס, נחושות לחסל אותה יחד לפני שתפיל עוד מהן.

"מהר", צעקה אחת השודדות, "כל הווינגולים להגן על ניינטילס!"

הווינגולים נפגעו גם הם מהאש, אבל כפוקימוני מים היא לא הזיקה להם כל כך. הם יצרו ענן של כנפיים ומקורים סביב ניינטילס והרחיקו את כל הנינג'אסקות שניסו לתקוף אותה. חלקם נפלו פצועים מההתקפות המרובות שספגו, אבל בסופו של דבר הצליחו הווינגולים להדוף את ההתקפה. תוך כמה דקות, הים והסיפון היו מלאים בגופותיהן של הנינג'אסקות. חלקן עוד היו בחיים ופרפרו בכנפיהן, אבל לא היוו עוד איום.

כשהסכנה חלפה, כולם החלו לקום שוב על רגליהם. רק ניינטילס צנחה מותשת על הסיפון. ההתקפות המרובות שהשתמשה בהם כילו את האנרגיה שלה. ריק מיהר אליה וליטף את ראשה בחיבה, והיא ליקקה בחיבה את כף ידו החבושה, בדיוק במקום בו נקטעו אצבעותיו.

"כל הכבוד, ניינטילס", אמר ריק, "אני גאה בך מאוד".

שאר החיילים של צוות אקווה התאספו סביב נדיה והשודד שנדקר בבטנו. מהלחשושים שעלו, נראה שהיה מאוחר מדי. נדיה קמה על רגליה, ידיה מגואלות בדם.

"עשיתי מה שיכולתי", אמרה, "מצטערת".