פוקימון; במהירות החושך – פרק 117: הזאב הבודד / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

הפוקימון החדש שריק תפס גרם לו להבין שאין לו שום תוכנית. הוא ידע, כמובן, שדברים לא בדיוק מסתדרים כפי שתכנן, אבל עכשיו התחיל להבין כמה בעצם לא תכנן. עד כה היה לו פוכדור אחד שיכול היה להשתמש בו לתפוס את ראיקוזה. כעת הוא השתמש בפוכדור הזה בשביל טראפינץ'. זו לא הייתה טעות; לשקול להשתמש בפוכדור הזה הייתה טעות מלכתחילה. ראיקוזה הוא פוקימון אגדי והסיכוי שפוכדור רגיל יצליח לתפוס אותו הוא קלוש במקרה הטוב, וגם זה רק בתנאי שריק יצליח להתיש אותו בקרב עם פוקימונים חלשים ממנו בהרבה.

שתי אפשרויות עמדו בפניו. הראשונה היא להצליח להשיג כדור-מאסטר, שהוא נדיר ויקר. המשימה של צוות אקווה היא להשיג כדור-מאסטר, אבל הם מזניחים אותה. אם יצליח לחזור אליהם ולשכנע אותם לעזור לו, יהיה לו סיכוי גבוה בהרבה להצליח. זאת, כמובן, בהנחה שיש להם בכלל דרך להשיג את הכדור.

האפשרות השנייה, והחביבה עליו הרבה פחות, הייתה לגנוב מעלעל. זו תהיה עבירה חמורה על החוק משום שריק אינו סייר פוקימונים מוסמך, אבל החלק הזה לא הטריד אותו, משום שהוא גם ככה מבוקש. החלק שהפך את הרעיון למסוכן היה העובדה שמעלעל תופס את הפוקימון באופן זמני בלבד ולא אמורים להשתמש בו לאורך זמן. כמו כל מכשיר אלקטרוני הוא עלול להתקלקל או שסתם תיגמר לו הסוללה (למעשה ריק בכלל לא ידע אם הוא עובד על סוללות או על מקור כוח אחר), ואז ראיקוזה יהיה חופשי וכנראה כועס מאוד על ריק. למרות זאת הוא סימן לו את השימוש במעלעל כתוכנית ב'.

דבר חשוב שרצה לבדוק הוא, בהנחה שראיקוזה יהיה תחת שליטתו כשהוא משתמש במעלעל וריק ישיג עוד פוכדור רגיל, האם הוא יוכל לשכנע את ראיקוזה להיכנס לפוכדור? הוא רשם זאת לעצמו בראש למרות שלא סמך על זה. כפי שאי אפשר להשתמש בפוכדור כדי לתפוס פוקימון שכבר שייך למאמן, ייתכן שאי אפשר להשתמש בו גם כדי לתפוס פוקימון שנמצא תחת השפעת מעלעל, כדי למנוע בדיוק את אותו שימוש לרעה שריק מתכנן. ובכול זאת כדאי לבדוק, או לפחות לחפש את התשובה ברשת.

כדי להשיג מעלעל או כדור-מאסטר, הסיכוי הטוב ביותר שלו הוא לחזור לצוות אקווה, אליהם הוא בכול מקרה יצטרך לחבור כדי לבצע את תוכניתו המקורית, להשתמש בקיוגר כדי לזמן את ראיקוזה. לשם כך יש עוד כמה דברים שעליו לבדוק, בראש ובראשונה האם חברי צוות אקווה הנותרים יודעים שהוא היה אחראי לטביעת ההאנטייל. עליו לברר האם היו ניצולים שיכלו לספר לקורדליה שהוא היה אשם. בתוכנית הזאת יש פגם מהותי, והוא שאם אין מי שיספר שריק הטביע את ההאנטייל, אין גם מי שיספר שהוא הצטרף לצוות אקווה מלכתחילה, וקורדליה עלולה שוב להתייחס אליו כאסיר. יהיה עליו לחשוב על דרך להוכיח בדרך כלשהי את חברותו בצוות אקווה. ריק עדיין לא חשב על רעיון, אבל החליט לדחות את זה לרגע שהוא יידע שיצטרך לעשות זאת.

אבל אם צוות אקווה רואים בו אויב, יהיה עליו לתכנן הכול מחדש. גם כאן לא היה לו אפילו קצה של רעיון, אבל עד שיחשוב על משהו, הוא לפחות יוכל להשקיע את זמנו בניסיון להשיג אמצעי לתפוס את ראיקוזה, ורק אחר כך לשבור את הראש עם רעיון חדש איך למצוא אותו בכלל. כך או כך, כדי להחליט בכלל איזו מין תוכנית עליו לגבש, יהיה עליו קודם כל לגלות האם צוות אקווה מחשיבים אותו כחבר, כשבוי או כבוגד. ובכן, לצעוד לעיר מאוויל ולשאול איפה הוא יכול למצוא חברי צוות אקווה לא יהיה רעיון מוצלח, אבל הוא כן יכול לשאול איפה אפשר למצוא סיירי פוקימונים בלי שזה יישמע מחשיד במיוחד. אם איגוד הסיירים וצוות אקווה קשורים זה בזה, הוא יכול להניח שמה שצוות אקווה יודעים על טביעת ההאנטייל, גם איגוד הסיירים יודע. וכך, עד שריק הגיע למאוויל, הוא גיבש את הצעד הראשון בתוכניתו – למצוא סיירי פוקימונים.

ריק הגיע למאוויל עם תוכנית קצת יותר מגובשת והרגשה קצת יותר טובה. היעד הראשון שלו היה מרכז הפוקימונים, שם קיווה לקבל את המידע שיזדקק לו. בדרך הבחין שעל דלת מכון הפוקימונים שעבר לידו ניצב שלט גדול שהכריז שהוא סגור, אבל ריק לא חשב שזה נוגע לו במיוחד.

"אם אתה מחפש סיירי פוקימונים, הייתי ממליצה לך ללכת לעיר פורטרי", אמרה לו האחות במרכז הפוקימונים, "העיר הזו היא מרכז איגוד הסיירים של כל המדינה, והיא לא רחוקה".

"איפה היא נמצאת?"

"הדרך הולכת מעט מזרחה וישר צפונה מכאן, מרחק של… שבוע רכיבה".

היא הביטה בניינטילס שעליה רכב ריק עם רגלו החסרה. ריק הרגיש שהיא מרחמת עליו, וזו לא הייתה הרגשה נעימה.

"אז עד שאצא לדרך, מה כדאי לעשות במאוויל?" שאל כדי לשבור את השתיקה.

"אני רואה שיש לך פוקימונים. בטח יעניין אותך לבקר במכון החשמל", אמרה האחות והחוותה בראשה, "האיש שיושב שם הוא ווטסון, מנהיג המכון".

ריק הביט לכיוון אליו היא החוותה. ווטסון, גבר נמוך ושמן עם שיער שיבה וזקן עבות שישב על ספסל ההמתנה, הרים את עיניו הזועפות מהספר שקרא, ומייד השיב את מבטו, לא מתעניין במיוחד במה שראה.

"למה הוא לא במכון?" שאל ריק.

"אתה יכול לשאול אותי", נשמע קולו הזועף של ווטסון.

"סליחה. למה אתה לא במכון, ווטסון?"

"נלחמתי לפני כמה שעות. הפוקימונים שלי צריכים טיפול, ואין לי עוזרים במכון, אז אני נאלץ לעשות הכול בעצמי".

ווטסון קם על רגליו. למרות גילו, הוא נראה בכושר לא רע בכלל.

"אז למה אתה לא מעסיק עוזרים?"

"העסקתי עוזרים. הם ברחו מהוואן ברגע שהתחילו המהומות. העסקתי עוזרים חדשים, והם עזבו את מאוויל כשהבתים שלהם נהרסו. חשבו שיהיו בטוחים יותר במקום אחר. נמאס לי למצוא עוזרים שאי אפשר לסמוך עליהם".

"אני בטוח שלא כולם כאלה…"

"כולם!" ירק ווטסון, "אתה יודע מה הבעיה שלכם, הצעירים? אתם לא רוצים שום דבר יציב בחיים. כשמשהו מתקלקל, אתם זורקים וקונים חדש במקום לנסות לתקן אותו".

ריק הרגיש שווטסון מאשים אותו בלי סיבה בכול המעשים של הדור הצעיר כולו, כהרגלם של אנשים מבוגרים, אבל לא חשב שלהתלונן בחזרה יהיה הדבר המועיל לעשות.

"יוצאים למסע פוקימונים בגיל 10, עוזבים את הבית וחיים בנדודים. פלא שקשה לכם להישאר במקום אחד?"

"אני בטוח שבמקום קשה כמו הוואן אפשר להבין…"

"שטויות! אני גר בהוואן, ייסדתי במו ידיי את העיר מאוויל! מה אתה חושב שהיה קורה אם הייתי קם והולך בכול פעם שהיה קצת קשה? לא הייתה כאן עיר, לא כאן ולא בשום מקום! ולאן היית הולך אז?"

הוא נעץ בריק את מבטו, כאילו הוא באמת מחכה לתשובה.

"אתה צודק", אמר ריק לבסוף.

"אתם לא מעריכים את מה שיש לכם", חזר ווטסון.

"אתה צודק. אני אגיד לכול החברים שלי".

הוא הביט באחות ששלחה לו בחזרה מבט מתנצל, ותהה אם כל מי שמגיע להילחם במכון של מאוויל זוכה לאותה הרצאה. זה צריך להיות המבחן האמיתי של התג, חשב, זה בטח יותר מתיש מקרב פוקימונים.

ריק לא ידע מתי ואיך בדיוק, אבל בשלב מסוים ווטסון כנראה החליט שהוא מיצה את השיחה, וריק נשם לרווחה כשיצא ממרכז הפוקימונים. כעת עליו להעביר את הזמן עד שתגיע המשטרה. היא צריכה לראות לפחות לשניה שהוא באמת נמצא במאוויל, כדי שטומוהירו יידע שהצוות שלו דיבר אמת ואולי ישחרר את גרייס. למזלו הייתה לו את ופוריאון, כך שהימלטות לא אמורה להוות בעיה.

הוא קודם כל דאג לקנות לו ציוד חדש. הוא קנה תרמיל חדש, שק שינה ובגדים משומשים בזול ואוכל לשבוע הקרוב, מחברת ועט וגם כמה שיקויי ריפוי ליתר ביטחון. כמעט מחצית מכספו נגמר, אבל לפחות היה לו כל מה שהזדקק לו. לאחר מכן ניצל את הזמן לשוטטות בעיר. ווטסון צדק, הוא הבין במבט ראשון, הרבה בתים היו נטושים ומעט אנשים נראו מסתובבים ברחובות, נראה שהרבה עזבו את מאוויל בזמן קצר. הוא חלף על פני קזינו שקט וריק. בתי הקזינו שהכיר עד כה הוקמו בערים גדולות ומרכזיות, גולדנרוד וסלאדון, ואופיינו ברעש בכול שעות היממה. הוא תהה אם זה המצב גם בשאר הערים בהוואן – בלאבארידג' בהחלט לא היו הרבה תושבים, אבל הוא הניח שזה בגלל שזו עיירה קטנה ולא חשב שזה עלול לנבוע מהמצב בהוואן.

כשהבין שכנראה לא ימצא שום דבר מעניין במיוחד במאוויל, ריק פנה אל כיכר העיר. בכיכר, שעוצבה כעיגול עם קו שחוצה אותו באמצע בדומה לפוכדור, הוא ירד מגבה של ניינטילס והתיישב על שולי מזרקה שניצבה בדיוק באמצע. הוא תהה אם ווטסון אחראי לעיצוב. ריק המשיך להתאמן בכתיבה ביד שמאל, דבר שהזניח מאז הפעם הראשונה שניסה זאת, על סיפון ההאנטייל. כתב ידו עדיין היה רועד ומגושם, אבל הוא לא באמת ציפה שישתנה בזמן שחלף.

"אנה היקרה", כתב, "אני עדיין בהוואן. אני עושה שטויות ומסתכן שיתפסו אותי, או שאני אשמיד בטעות את העולם. אני פשוט כבר לא רואה איך דברים יכולים להשתפר, אז עדיף לחיות על הקצה אם זה עשוי להוביל לתוצאות טובות. אני לא יודע למה לקוות, אבל משתדל להישאר על הרגליים. אני יודע, מוזר להשתמש בביטוי הזה אחרי שאיבדתי את הרגל התותבת שלי. לא היית רוצה לראות אותי עכשיו, בטח אפילו את לא היית מנסה להכריח אותי לרקוד כמו אז".

הוא לקח נשימה ועצר לרגע בשביל להיזכר ביום ההוא, כשפגש את אנה בבית הספר לריקוד ודבר לא השתנה ביניהם, כאילו הזמן עצר מלכת. האם עוד יש סיכוי שזה יקרה? בהנחה שאיכשהו הכול יסתדר וריק יוכל לחזור הביתה, האם הם יוכלו לחזור להיות כמו אז?

את מחשבותיו קטע משהו שהבחין בו באופק: ענן של יצורים מכונפים שנראה שעף היישר לכיוונו. לכול הרוחות, חשב ריק, לא יכול להיות שזה יקרה בכול פעם שהוא מתיישב לכתוב מכתב לאנה. הוא לא היה בטוח שהם עומדים לתקוף בכלל, אולי אלה סתם פוקימונים פראיים נודדים, אבל ליתר ביטחון ריק השיב את המחברת לתיק, הביט בענן והורה לניינטילס להיות מוכנה למקרה שיתקפו. אם אלה שוב נינג'אסקות, יהיה להם יתרון בקרב. רק כשהם היו קרובים מאוד, ריק הבחין שאלה בכלל לא היו נינג'אסקות. אלה היו ווינגולים.

סופה פתאומית תקפה את מאוויל. השחפים הזועמים איחדו כוחות במתקפת הרוח שלהם ויצרו סערה חזקה במיוחד. לריק כבר לא היה ספק בקשר לכוונות שלהם, והוא הורה לניינטילס לתקוף. בתגובה, מטר זועם נורה עליה מלמעלה, לא דומה לגשם מטפטף אלא לדליים שנשפכו מן השמיים. מים היו החולשה העיקרית של ניינטילס, ולמרות שהיא ניסתה להתחמק ולהמשיך לירות להבות אש, היה ברור שהיא לא תוכל להמשיך לאורך זמן.

ריק היה אובד עצות. הוא התלבט איזה פוקימון לשלוח במקום ניינטילס, כשהבין שכול הפוקימונים שלו חלשים נגד מים. רק לוופוריאון היה סיכוי כלשהו בקרב הזה, ואת הכוח שלה הוא צריך לשמור להתעתקות. אילו הוא רק היה יכול לברוח ממאוויל, זה היה משפר את מצבו בהרבה, אבל זו לא הייתה אפשרות; הוא חייב להישאר כאן. הוא שנא שכול כך הרבה תלוי בכך, אבל הוא חייב לשרוד את הקרב. לשם שינוי הוא קיווה שהמשטרה תגיע כמה שיותר מוקדם. אולי היא גם תסיים את הקרב עבורו. מה שבטוח הוא שאף אחד אחר לא מתכוון לעזור; תושבי מאוויל המעטים שהיו באיזור מיהרו לתפוס מחסה מהסופה, מותירים את ריק לבד במערכה.

לרוחות ולגשם הצטרף ברק שהאיר את השמיים באור מסנוור. זה לא הגיוני, חשב ריק, ווינגולים לא אמורים להיות מסוגלים לעשות את זה – ואז הוא הבחין ששניים מהם מתחילים לצנוח לקרקע, מחוסרי הכרה. הברק לא הגיע מהווינגולים אלא כוון נגדם. מאחד הרחובות הגיח זאב גדול בעל פרווה משוננת צהובה וכחולה, חשף את שיניו לעבר הוויגולים וירה ברק נוסף, מהם כולם התחמקו הפעם.

"מנקטריק ", צעק קול מוכר, "השתמש בחוש הריח שלך!"

הזאב החשמלי עצם את עיניו, רחרח את האוויר, ולאחר מספר שניות של ריכוז ירה ברק נוסף. הפעם הוא לא החטיא, ונראה שאפילו דייק הרבה יותר. בינתיים גם מאמנו הגיע לכיכר, מתנשם ומתנשף אבל רץ כאילו לא היה מבוגר יותר מריק.

"למה אף אחד לא עוזר?" שאל ריק.

"הם רגילים שאני עושה בשבילם את העבודה", ענה ווטסון בפנים לא פחות זעופות ממה שריק התרגל אליהן.

"מנקטריק בטח חזק במיוחד נגד פוקימוני מים מעופפים".

"אני עדיין אצטרך את עזרתך. הם רבים מדי, וכל שאר הפוקימונים שלי עדיין בטיפול".

ריק הנהן. ניינטילס כבר הייתה קרובה לאפיסת כוחות מהמתקפות שכוונו אליה, וריק מיהר להשיב אותה לפוכדור. במקומה הוא בחר בסניזל. סניזל רץ על קירות הבתים כאילו היו רצפה מאוזנת, קפץ מעל הגגות וירה הבזקי קרח לעבר הווינגולים, שהסתערו לעברו וגרמו לו לקפוץ לגג אחר. אל הרוח, הגשם והברקים הצטרף כעת גם ברד, שלאחר שנורה השמיימה התרסק על גגות מאוויל בטיפוף כבד. מנקטריק המשיך להתקיף את הווינגולים בברקים, אבל הם היו רחוקים מכדי שיפגע בהם מבלי להתרכז קודם, מה שבזבז יותר מדי זמן. ווינגול אמיץ אחד ניסה לתקוף אותו באקדח-מים, אבל במקום לנסות להתחמק, מנקטריק נתן לעצמו להיפגע וחישמל מיד את זרם המים, שהוליך את החשמל אל מקורו של ווינגול וגרם לפגיעה קריטית.

שאר הווינגולים נמנעו מלהתעסק עם מנקטריק או להתקרב אליו, וכולם מיקדו את מאמציהם בסניזל: הם התחלקו לכמה להקות וכל אחת מהן התבייתה על גג משלה, כדי שלסניזל לא יהיה לאן לברוח בלי שיהיה מותקף. מכאן הדרך לניצחון הייתה קצרה, ולמרות שסניזל הצליח להפיל שניים מהווינגולים הקרובים אליו, הוא עדיין נפל מעולף. ריק הספיק להשיב אותו לפוכדור לפני שפגע במדרכה.

"מהר", אמר ווטסון, "יש לך עוד פוקימונים?"

"יש לי אנורית' וטראפינץ', אבל שניהם…"

"טראפינץ' זה מצוין! שלח אותו לקרב מהר!"

"אבל הוא פוקימון אדמה, הוא חלש נגד מים וגם נגד אוויר!"

"הוא לא צריך לתקוף בכלל, תגיד לו להתרכז בהגנה, אנחנו נעשה את השאר. מנקטריק, טפס למעלה!"

במהירות שלא הייתה מביישת את סניזל, גם מנקטריק טיפס בדיוק כמוהו על עמוד חשמל, פולט ניצוצות מסוכנים בכול צעד. אם יש דבר אחד שריק יכול היה לומר לזכותו של ווטסון, זה שהוא כנראה ידע מה הוא עושה. בתקווה שלא יתחרט על כך, שחרר את טראפינץ' מהפוכדור. כל הווינגולים, כמובן, מיהרו להתרחק ממנקטריק, ששלח עליהם ברקים שהיו כעת טעונים במיוחד, והמטירו מים לעבר טראפינץ' המסכן.

"טראפינץ', תתגונן!"

טראפינץ' התחפר במדרכה ברעש גדול ופער בה בור שבתוכו הוא הסתתר. זה היה יעיל יותר מלהתחבא באדמה: האספלט סיפק לו שכבה מבודדת מצוינת נגד המים, והנזקים שנגרמו למדרכה כבר לא היו העסק של ריק. הווינגולים כבר לא יכלו לראות את טארפינץ', והם צללו לכיוון הקרקע, שכרגע הייתה בטוחה הרבה יותר מהשמיים. הם השתמשו במתקפת רוח כדי להעיף את חתיכות האספלט שהגנו על טארפינץ', חשפו את מיקומו ותקפו אותו שוב, גורמים לו להתחפר יותר ויותר עמוק. עוד ועוד ווינגולים הופיעו, סוגרים על טארפינץ' שמצבו הלך ונהיה אבוד. הוא כמעט וחפר דרך כל המדרכה והגיע אל תשתיות הביוב של מאוויל – סירחון חזק נישא באוויר, ואם טראפינץ' יחפור עמוק יותר, הוא ייפול היישר למי הביוב המזוהמים, וזה לא יהיה טוב יותר מלהיפגע מהווינגולים.

"מנקטריק, עכשיו!" קרא ווטסון.

זה לא קרה רגע מאוחר מדי. ווטסון תפס את ריק ומשך אותו רחוק ככול האפשר מזירת הקרב. מנקטריק יילל יללה רמה ושלח ברק גדול במיוחד, מכוון היטב אל הכיכר. כל הווינגולים היו בדיוק היכן שווטסון רצה – מרוכזים כולם במקום אחד, בדיוק במקום הנכון לחטוף את החשמל הקטלני. גם טראפינץ' היה באותו מקום ונפגע מהברק כמו הווינגולים, אבל בניגוד אליהם לא הושפע ממנו בכלל; בשל היותו פוקימון אדמה, הוא היה חסין לחלוטין לחשמל.

ריק הביט בכיכר המלאה בווינגולים מעולפים, אליה נחת כעת בכמה קפיצות גם מנקטריק. ראשו הגדול של טראפינץ' הציץ מבעד להריסות, חושש לצאת החוצה מפחד שהסכנה עוד לא חלפה. למרות שלפני רגע תקפו אותו ללא רחמים, ריק חשש לשלומם של הווינגולים, עזב את ווטסון וקפץ לעברם על רגל אחת.

"ילד, לא! אל תיגע בהם!" קרא ווטסון, "הם טעונים בחשמל ואתה תתחשמל למוות!"

"אבל צריך לעזור להם, הם לא אשמים שהכריחו אותם לתקוף".

"הם יהיו בסדר. סיבולת של פוקימונים גבוהה בהרבה משל בני-אדם. ניקח אותם לטיפול במרכז הפוקימונים ברגע שיהיה בטוח לגעת בהם".

"למה בכלל שווינגולים יתקפו את מאוויל?" שאל ריק.

"צוות אקווה", הסביר ווטסון, "הם אוהבים להשתמש בווינגולים כדי לתקוף מטרות יבשתיות".

"אבל דווקא את מאוויל? הם בטח יודעים שווינגולים חלשים במיוחד לחשמל ושיש כאן מכון של פוקימוני חשמל".

"אני לא יודע למה. אולי הם ניסו להשיג משהו מסוים שיש דווקא כאן. אולי בקזינו".

"אבל הם בכלל לא ניסו לתקוף את הקזינו. הם הגיעו לכיכר ותקפו ישר…"

מילותיו של ריק קפאו באוויר. בהחלט יש כאן דבר אחד שהווינגולים התמקדו בלתקוף, ואם צוות אקווה לא שלחו אותם לתקוף בלי סיבה אלא למטרה מסוימת, ריק כבר לא צריך לנסות לברר אם הם רואים בו אויב או לא. הם כבר סיפקו לו את התשובה בעצמם.

מנקטריק רץ אל המאמן שלו והתגלגל על בטנו, גאה בעבודה שלו. ווטסון ליטף את האוויר מעליו, כי ללטף את מנקטריק עצמו עלול להיות מסוכן מאוד כרגע. נראה שכולם נרגעים מהקרב ויכולים לנשום לרווחה, כשלפתע הם היו מוקפים שוב – ניידות משטרה הופיעו מכול עבר, ושוטרים חמושים זינקו מתוכם. ווטסון הרים את מבטו ומנקטריק נעמד על רגליו וזקף את ראשו.

"מה קורה כאן?" זעק ווטסון.

"אתם מוקפים", נשמע קול מוגבר, "אריק ריילי, הרם את הידיים מעל הראש ואל תעשה תנועות מהירות".

"מה הם רוצים ממך?" שאל ווטסון.

"סיפור ארוך", ענה ריק.

רגע המנוחה שלאחר הקרב עלה לו ביוקר. יהיה לו קשה לשלוף פוכדור כעת, כשאקדחים מכוונים עליו מכול עבר. בלית ברירה הוא עזב את העמוד שעליו נשען, הרים את ידיו והתיישב על המדרכה המרוסקת כדי לא ליפול, חושב איך יוכל לצאת מעסק הביש הזה.

"עכשיו אל תזוז וניקח אותך לניידת".

"רגע אחד, אתם לא לוקחים אותו לשום מקום!" התערב ווטסון.

"אל תתערב. אנחנו לא רוצים לפגוע במנהיג מכון".

"אני לא יודע מה הילד הזה עשה, אבל הוא עזר למאוויל יותר מכול אחד אחר!" שאג ווטסון, "איפה המשטרה הייתה כשצוות אקווה תקפו? למה עד היום לא טיפלתם בהם והם עדיין מסתובבים חופשי? כמו תמיד, מגיעים ברגע שכבר לא צריך אתכם!"

"אני לא יודע מה ריילי סיפר לך, אבל יש לך עסק עם חשוד ברצח ובחברות בארגון פשע".

ווטסון הביט בו בעיניו חמורות הסבר.

"זה נכון?" שאל.

"אני בהחלט מבוקש, אבל אני לא אשם".

"אני מאמין לך", הנהן ווטסון.

"הפוכדור הלבן", לחש ריק.

שוטר אחד כבר התחיל להתקרב כדי לאזוק את ריילי. ווטסון לחש משהו למנקטריק, ובמהירות הבזק הוא התייצב לצד ריילי, קצה אפו מתנגש בפוכדור הלבן שבחגורתו. תוך רגע ופוריאון הייתה בחוץ. נשמעה פקודה – מטח יריות החריש את האוזניים – כל הנוכחים השתטחו או תפסו מחסה, וריק צעק את הפקודה להתעתק שבקושי נשמעה, אבל משהו לא היה בסדר, הוא לא נעלם והופיע בשום מקום, אלא עדיין היה בדיוק באותו מקום כשמטח היריות נרגע סביבו. ריק הביט מסביב, ועיניו חשכו.

ופוריאון שכבה על מרצפות האבן האפורות שנצבעו באדום. היא הייתה פגועה בכמה מקומות, היכן שקליעי האקדחים חדרו אל גופה, שעלה וירד בכבדות. ריק בהה בה באימה, והיא השיבה לו מבט בעיניה הענבריות, נאבקת להשאיר אותן פקוחות לכדי חריצים.

"ופוריאון!" צעקה מחרידה בקעה מגרונו.

ריק שכח מהשוטרים. הוא פרש את זרועותיו והתנפל על ופוריאון, מאמץ אותה אל פניו כשגופה סופג את דמעותיו.

"כל הכבוד לכם!" הצליח לשמוע את שאגתו של ווטסון מעל לקול יפחותיו.

ווטסון. הוא אמר דבר נכון, נזכר ריק, לפוקימונים יש סיבולת גבוהה מאוד. ופוריאון עוד עשויה לשרוד את הירי, אבל לשם כך היא תזדקק לטיפול ארוך במרכז הפוקימונים. זה הדבר היחיד שיציל את חייה, אפילו שיקויי הריפוי שקנה לא יספיקו לשם כך. אבל אף אחד לא ייתן לריק לקחת אותה אל מרכז הפוקימונים כל עוד הוא לא אזוק ושמור היטב בידי השוטרים. הוא כבר התחיל להרגיש שתי ידיים חסונות מרימות אותו, מנסות להפריד בינו לבין ופוריאון כדי לאזוק את ידיו. זה הרגע להחליט.

"ווטסון, קח את ופוריאון למרכז הפוקימונים", אמר ריק מבעד לדמעותיו, "טראפינץ', קח אותנו מכאן!"

גוש אספלט גדול התרומם ופגע בשוטר שהחזיק את ריק. בור גדול נפער במדרכה, המשטרה פתחה שוב באש, וריק נשק למצחה של ופוריאון שלו והניח אותה בעדינות על שפת הבור רגע לפני ששקע בתוכו. ריק נפל היישר אל תעלות הביוב שמתחת למאוויל, התחיל לקרטע במהירות האפשרית על רגל אחת כשהוא נעזר בקיר, ומאחוריו טראפינץ' גרם למפולת אבנים שתחסום את הדרך לרודפיו.

איך הוא יכול היה להיות כל כך טיפש? הוא השליך את כל יהבו על ופוריאון, בלי לקחת בחשבון בכלל שהוא בטח לא העבריין הראשון שיש לו פוקימון שיודע להתעתק, והמשטרה ודאי מתורגלת בהתמודדות עם מצבים כאלה. כעת, בגלל טיפשותו, הוא נאלץ לבחור בינה לבין חירותו, והוא לעולם לא יסלח לעצמו על ההחלטה שלו. נותר רק לקוות שהשוטרים לא ימנעו מווטסון לקחת את ופוריאון למרכז הפוקימונים. אם מישהו ימנע ממנה לקבל טיפול והיא תמות, ריק לא יוכל לחיות עוד עם עצמו.

שני מטרים מעליו, השוטר שניסה לאזוק את ריק קודם לכן הצמיד כעת את קנה אקדחו לראשה של ופוריאון. לא עברה שניה, ומנקטריק נגח בו והרחיק אותו ממנה בעוצמה.

"אמרנו לך לא להתערב. אתה גם ככה בצרות על סיוע לעבריין נמלט".

"אתם לא מפחידים אותי", אמר ווטסון, "אתם לא תפגעו בוופוריאון הזאת".

"היא סובלת. המתת חסד זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בשבילה".

"הדבר הכי טוב בשבילה הוא לקבל טיפול במרכז הפוקימונים!"

"אתה לא מבין? אם היא תקבל טיפול, היא תחזור ישר אל ריילי. לא נוכל לעצור אותה".

"שתחזור! ריילי שווה יותר מכולכם ביחד".

השוטר הביט בו בתיעוב, ומנקטריק חשף את שיניו לעומתו, אך איש מהם לא תקף. ווטסון ידע שהפעם זה קרב שחייב להיות מוכרע במילים.