פוקימון; במהירות החושך – פרק 129: ניצוצות / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: http://www.pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.

– – – – –

החדר היה מכוסה באריחי חרסינה צהובים, ובפינתו ניצבה אמבטיה לבנה מלאה מים חמימים. זרם דקיק הספיק כדי למנוע מהמים להתעפש. מישהו היה בא ומחליף לה את התחבושות פעמיים ביום, לפעמים יותר, אם המים היו מקלפים אותן מהר מדי. היא לא ידעה כמה זמן זה כבר נמשך. נראה שעבר זמן מה אם לשפוט לפי הרוח, הגשם והברקים שהחלו להישמע מדי פעם מבחוץ, אבל היא לא הרגישה בכך, כי רוב הזמן עבר עליה ללא הכרה. רק לפעמים היא הייתה מתעוררת, מספיקה להיזכר מה הביא אותה למצב הזה, ונופלת שוב לתרדמת.

כמה פעמים בעבר היא ניסתה להתעתק. זה לא הצליח, אבל היא לא ידעה אם זה בגלל שהייתה חלשה מדי, או כי היא פשוט לא ידעה לאן. המגדל שלה יכול להיות בכול מקום, והמחוז הזה היה זר לה כל כך. לפעמים היא חשבה לחזור אל האיש שגידל אותה כשהייתה איוי, או אל האישה שלימדה אותה להתעתק, למרות שהיא ידעה שהיא כבר לא שייכת לשם יותר. אבל יום אחד, כשהתעוררה, היא שמה לב שלחדר האמבטיה נוספה תמונה של מקום שהיא זיהתה. זה היה יער גדול מלא בעצים גבוהים, ובמרכזו מישהו צייר בית קטן עם חץ שהוביל אליו. היא בהחלט הייתה שם בעבר ותוכל להתעתק לשם אם תרצה. אבל עדיין נותרה השאלה האם היא בכלל מסוגלת לכך.

היא ניסתה במשך מה שנראה כמו שעות, או אולי שבועות ארוכים. מדי פעם היא הייתה נכנסת לחלוטין מתחת למים, במחשבה שאם לא תראה את עצמה זה יעזור לה להיעלם. זה לא עזר, ונראה שכול ניסיון רק מחליש אותה יותר. כעבור כמה ניסיונות היא החליטה שעליה להתחזק ולנוח לפני שתנסה שוב. בנוסף למנוחה ולטיפול שכבר קיבלה, התחילה לנסות להתרכז בעצמה גם בריפוי. לא היו לה כוחות ריפוי, לפחות לא כאלה שידעה עליהם; למרות זאת, במקום לנסות רק להתעתק או לחזור לישון, היא יכלה לעשות את המעט שהרגישה שיעזור לה. היא ניסתה להתמקם מחדש בתנוחה שתתאים לה ביותר. היא הביטה כל הזמן מהחלון, שמה לב מתי השמש עולה ושוקעת, וסיגלה לעצמה שעות שינה וערות קבועות. מעל לכול, היא הפסיקה לדחוק בעצמה להתרפא וניסתה פשוט להיות רגועה, לדעת שלא חשוב מתי תחזור, המגדל שלה ישמח לראות אותה. היא כבר לא פחדה מהאיש שטיפל בה בידיו הזקנות והמיובלות, אבל עדיין הייתה צריכה להתרגל לנוכחותו של הזאב שהתלווה אליו מדי פעם. כשהזאב היה שם, האוויר סביבו תמיד היה טעון במין חשמל, והמים עקצצו. היא שנאה חשמל, אבל אולי זו לא סיבה להמשיך לחשוש מהזאב שהפיץ אותו. היא כנראה שוהה בחברתו כבר זמן רב, ועד היום הוא לא עשה לה כלום. אין סיבה להמשיך לפחד ממנו. לפחות כך שכנעה את עצמה.

לפעמים, כשהייתה מתעוררת, גילתה מעין טבעת של מים מקיפה אותה, כאילו מזרימה כוחות חדשים מהמים אל גופה. כשזזה, הטבעת נעלמה. בפעמים הבאות למדה לא לזוז, להמשיך לספוג את הכוחות המרפאים סביבה עד כמה שאפשר. היא עדיין הייתה חלשה מאוד, צדי גופה עדיין פצועים מהקליעים שחדרו אליו, אבל הפצעים נסגרו לאט לאט. איכשהו, הידיים שהחליפו את התחבושות ידעו לפעול בזהירות רבה סביב הטבעת, לא לפגוע בה או לשבור אותה. היא הביטה בעיניים הזקנות של האדם שטיפל בה, ואז בזאב שעמד לצדו, והרגישה שהגיע הזמן לניסיון נוסף. ברגע שהתחבושות הוסרו ממנה, היא עצמה את עיניה ונעלמה.

לרגע אחד נראה שטעתה: הבקתה לא הייתה שם וגם לא האנשים שאמורים להיות שם. במקום בקתה הייתה חורבה של עצים נפולים אחד על גבי השני. במקום אנשים היה שם רק אדם אחד לא מוכר. הוא לא יכול היה שלא להבחין בה, משום שהיא הופיעה היישר מול עיניו. הפוקימון שאיתו, עכברה כתומה שהסריחה מחשמל, התקרבה במהירות והתחילה לרחרח אותה. החשמל שסביבה התחיל לעקצץ בעורה, אבל לא היה שום סיכוי שתצליח להתעתק שוב. למזלה, לא נראה שהעכברה עומדת לתקוף בקרוב. אולי היא ידידותית כמו הזאב ההוא, קיוותה.

"ופוריאון שמסוגלת להתעתק", אמר האדם, "אני יודע מי את. אל תדאגי, החברים שלך יגיעו בקרוב. כדאי להם".

את שתי המילים האחרונות הוא סינן בזעם, אבל לא נראה שהוא היה מופנה כלפיה. גם הוא התקרב אליה, שלח יד וליטף אותה. המגע שלו היה הרבה פחות נעים לה ממגע האדם הזקן שטיפל בה בחודשים האחרונים, והיא התרחקה אל מעבר לחורבת העצים. העכברה התחילה ללכת אחריה, אבל האדם שלח יד לעצור אותה.

"ראיצ'ו, עזבי אותה", אמר, "אם היא לא רוצה, לא צריך".

וכך היא המשיכה להביט בהם, מחכה שחבריו של המגדל שלה יחזרו בשבילה. היא לא יודעת כמה זמן זה לקח, אבל בסופו של דבר שמעה קולות מוכרים הולכים וקרבים, וזקפה את אוזניה. הם חזרו.

ג'סי, שהצטרפה לשאר חבריה כדי לבשר להם שכבר אפשר לחזור לבקתה, הלכה בראש כמנצחת. היא בקושי הפנתה את מבטה כלפי מי שדיבר אליה.

"תני לי להבין", אמר ג'יימס, "ראיקו היה אצל ריאן, הוא נתן אותו לריק, וריק נתן אותו לך?"

"המילים המדויקות שלו היו, ג'סי, תפסי", הנהנה ג'סי.

"אז הוא מעולם לא ברח כי קיבלת אותו באופן חוקי? למה אמרת שראיקו ברח בדרך למסור אותו לדרקון האדום?"

"למה אני צריכה שמישהו ילשין עליי שראיקו נמצא אצלי? נראה לך שאני מחפשת צרות עם הגנרלים?"

"אז חשבת לא להשתמש בו לעולם? מה היה יוצא לך מזה?"

"חשבתי להשתמש בו רק כשאני באמת צריכה, בדיוק כמו…"

ג'סי נאלמה כשהבחינה מי עומד מולה. היא זיהתה מייד את טומוהירו, השוטר שהופיע ביער לפני כמה חודשים וחיפש את ריק, אם כי כרגע הוא לבש בגדים אזרחיים ולא מדי שוטר.

"מה אתה עושה פה?" קראה.

"ג'סי, תירגעי", אמרה גרייס, "אנחנו הזמנו אותו".

"אתם?!"

"זה היה רעיון של פרסי. מצטערת שלא הספקנו לעדכן אותך".

"אז לא רק שפרסי החליטה שזה יהיה רעיון טוב להזמין לכאן שוטר, אלא שכולכם הסכמתם איתה?!"

"זה לא שלא ידעתי שאתם כאן ויכולתי להגיע בכול מקרה", התערב לראשונה טומוהירו, "תהיי בטוחה שזה שאני כאן לא אומר שאתם בצרות. לפחות לא בינתיים".

"מאצ'אמפ הוא פוקימון שקשה מאוד לפתח", הסבירה פרסי, "בגלל שהוא נדיר כל כך, לא היה קשה למצוא ברשת רשימה של מגדלים שיש להם מאצ'אמפ, והעובדה שהוא היה חזק כל כך רק עזרה לנו לגלות את מי בדיוק אנחנו מחפשים. גילינו שכול הפוקימונים שתקפו אותנו שייכים למשטרה".

"אז הזמנתם את המשטרה לכאן. מאוד חכם".

"אבל אנחנו כבר יודעים שטומוהירו בצד שלנו, ולדבריו גם רוב שוטרי הפוקימונים".

"אבל מסתבר שלא כולם", הוסיף טומוהירו, "מספיק שתאגיד הרכבת השיגו שיתוף פעולה עם שוטר אחד, כדי שכול הפוקימונים של המשטרה יהיו לרשותם. זה לא מצב שהייתי רוצה".

"לכן קראנו לטומוהירו כדי לראות אם הוא יוכל לעזור לנו".

"וטוב שעשיתם את זה, בובה", הוא חייך אל פרסי, "אני יכול לעזור".

פרסי השתדלה להסתיר את שאט הנפש שעלתה בה למשמע הכינוי הזה.

"כל מה שצריך הוא לדאוג שכול הפוקימונים, במיוחד החזקים ביותר, יהיו מועסקים כל הזמן", המשיך, "להגיש בקשות מוגזמות למגדל הפוקימונים המשטרתי, לדעת איפה כל פוקימון נמצא כל הזמן, כדי שלא יישאר את מי לשלוח ליער וירידיאן. כמובן שזה ידרוש שיתוף פעולה של עוד שוטרים, אבל אני מאמין שרובנו נסכים לעזור".

"תודה", אמרה פרסי, "ידעתי שתוכל לעזור".

"אל תודו לי עדיין. עדיין לא הסכמתי להוציא את התוכנית הזאת לפועל".

עיניה של פרסי ושל האחרים כבו.

"מה אתה רוצה?"

"בפעם הקודמת נתתם לי מידע על ריק ותפסנו אותו במאוויל, אבל זה לא הספיק. הוא שוב נעלם לנו כאילו בלעה אותו האדמה, תרתי משמע".

"אתה סתם מנסה לסחוט אותנו שוב", אמר ברגר, "גם לו יש אינטרס לעזור. אל תקשיבו לו".

"חכי רגע", ג'סי הרימה יד מול פניו, "תן לו לדבר. הוא רוצה מידע על ריק בתמורה? אני חושבת שמגיע לו".

"ג'סי, השתגעת? לפני רגע לא רצית בכלל לשמוע על שיתוף פעולה".

"שיניתי את דעתי. יער וירידיאן חשוב יותר מבן-אדם אחד".

"אם טומוהירו לא ירצה לעזור, נסתדר בלעדיו כמו שהסתדרנו עד עכשיו", אמר ג'יימס, "עכשיו כשיש לנו…"

ג'סי השתיקה אותו במהירות. "עד עכשיו הפוקימונים שלנו עבדו בפרך כדי למנוע את כל ההתקפות. אפילו עם פוקימון אחד חזק במיוחד, אנחנו צריכים לפעמים להתפצל לחלקים שונים של היער, ואז אין לנו מה לעשות. אתם מעדיפים שהמצב יישאר כמו שהיה עד עכשיו? לשרוד בעור שינינו, עד שישלחו נגדנו עוד מפלצת כמו מאצ'אמפ?" היא הביטה בעיניהם אחד אחד. "מה אתה חושב, ג'יימס? היית כל כך להוט להישאר כאן, תנטוש את היער כשהוא הכי צריך אותך? ואת, גרייס? תרצי שהפוקימונים שלך ימשיכו להילחם בקרבות שיכלו להיחסך מהם? ואת, בובה?"

"ריק הוא חבר!" מחתה פרסי.

"חבר שלעבוד בשבילו מציב אותנו בסכנת חיים תמידית! אני לא צריכה חברים כאלה".

"וחוץ מזה כבר סיכמנו שהחבר שלך לא רצח אף אחד, אז אין לך מה לדאוג ממילא", אמר טומוהירו, "הוא בסך הכול יישב קצת בכלא, יחשוב על מה שעשה, וייצא משם כמו חדש. כולם מרוויחים".

"אתה דוחה", פרסי הנידה בראשה.

"לפעמים צריך לעזור גם לאנשים דוחים", אמרה ג'סי, "הנה מה שאנחנו יודעים, אדוני השוטר. ריק חבר לצוות אקווה".

"זה כל מה שיש לך?" שאל טומוהירו, "זה לא אומר הרבה על המיקום שלו, חוץ מהעובדה שהוא כנראה בלב ים".

"זה אומר שאתה לא מבין בכלל עד כמה המידע הזה עוזר לך. פשוט תציב פרס על ראשו. הוא מוקף בשודדים, מישהו בטוח יהיה מושחת מספיק כדי למכור לך אותו. אני בטוחה שגם כל צוות מגמה ישמחו לעזור לך. לעזאזל, אני לא מבינה למה לא עשית את זה עד עכשיו!"

"ג'סי, את לא חושבת שאת קצת נדיבה מדי עם המידע?" שאל ג'יימס בזהירות.

"בעיניי היא בסדר גמור", ענה טומוהירו במקומה.

"אני שונאת אותך", קולה של פרסי רעד לעבר ג'סי.

"אותי?" שאלה ג'סי, "זה היה הרעיון שלך, אני בסך הכול עזרתי. אתם יכולים לגרש אותי מהחבורה שלכם אם אתם רוצים, אבל הפוקימונים שלי הולכים איתי".

"נשמע לי שיש לכם הרבה עניינים לפתור ביניכם", אמר טומוהירו, "אני אלך לעשות מה שביקשתם ממני. שיהיה לכם בהצלחה".

"כדאי לך מאוד שהעזרה שלך תהיה שווה משהו".

"אל תאיימי איומים שאת לא יכולה לממש, בובה", חייך אליה שוב, "דרך אגב, בטח תשמחו לדעת שופוריאון של ריק נמצאת כאן. כנראה שאפילו היא לא יודעת איפה המגדל שלה, אז לעת עתה הוא בטוח".

"ופוריאון?"

פרסי מתחה את צווארה אל המקום אליו החווה טומוהירו. ופוריאון הציצה מבעד לערימת העצים שהייתה פעם בקתה, מביטה בחשש גדול באנשים שהיא אמורה לסמוך עליהם מעתה.

אחרי שטומוהירו עזב, בייליף מיהרה לטפל בופוריאון. היא הרחיקה אותה בעדינות כמה מטרים כדי לאפשר לגרייס להקים מחדש את הבקתה ששוב נחרבה, והתמקמה במקום שבו מצאה את מיסדריבוס המעולפת, שהזדקקה לטיפול גם היא. גם שאר הפוקימונים היו פצועים ומותשים מהקרב נגד מאצ'אמפ ומאמניהם שחררו אותם לטיפולה המסור של בייליף. פרסי וברגר שמרו עליהם בזמן שהמתינו לטיפול, ופרסי ניסתה להתקשר בינתייים לריק. ג'סי הצטרפה אליהם, מלטפת את פרוותו הפרועה של ראיקו שלה. פרסי לא שמחה לראות אותה יושבת מולה.

"את לא חושבת שעשית מספיק נזק?" סיננה כלפיה.

"תמיד אפשר לעשות עוד", ענתה ג'סי בשוויון נפש.

"ג'סי, תשאירי אותנו לבד", ביקש ברגר.

"ומי ישגיח על ראיקו? אתם? לא תודה".

פרסי קמה על רגליה. "אין בעיה", אמרה, "בהצלחה לך לשמור על כולם בעצמך".

היא נעלמה בצעד נחוש אל תוך היער. ברגר מיהר לקום, רץ אחריה והשיג אותה.

"פרסי?"

היא עצרה כששמעה אותו.

"אל תקחי ללב את ג'סי. את יודעת איך היא…"

"זו אשמתי!" היא הסתובבה אליו עם דמעות בעיניה, "אני הבאתי לפה את טומוהירו המניאק הזה, ועכשיו ריק שוב בצרות!"

"הוא יהיה בסדר. אנחנו רק צריכים להזהיר אותו. אולי תנסי להתקשר אליו שוב?"

"כבר ניסיתי, ואז ג'סי הגיעה. אני לא מסוגלת לראות אפילו את הפרצוף שלה".

"היא לא כאן עכשיו. בואי ננסה שוב".

ובלי התראה מוקדמת, פרסי נפלה על צווארו.

"ברגר, אני פוחדת! אם באמת יציבו פרס על ראשו, כל המדינה תהיה בעקבותיו!"

"הוא התחמק מהמשטרה ומארגוני פשע. נראה לך שעוד כמה אזרחים פשוטים זה מה שמסכן אותו?"

"אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת", קולה רעד.

"אני אתקשר אליו. את תירגעי בינתיים".

הוא אחז בעדינות בידה ועזר לה להתיישב על סלע גדול, שלא תלכלך את בגדיה באדמה הבוצית. הוא התיישב לידה ומחה את דמעותיה. פרסי התקרבה אליו ונשענה על כתפו, מדי פעם עדיין רועדת מבכי. ברגר חיבק אותה בזרוע אחת ובידו השניה התחיל לחייג בפוקיפון.

גרייס וג'יימס הרימו יחד את קורות העץ שנפלו והקימו מחדש את קירות הבקתה.

"מה אתה חושב על החברה שלך?" שאלה גרייס.

"אני לא יודע. לסבך חבר בצרות בשביל להגן על יער מלא פוקימונים, את היית מסוגלת לעשות דבר כזה?"

"אני באמת לא יודעת. אבל אני לא חושבת שהיער היה החלק החשוב לה בסיפור הזה".

"כנראה שלא".

הם המשיכו לעבוד בשתיקה. מדי פעם הם שלחו מבט בפוקימונים הנחים. כבר הרבה זמן שהם לא ראו את כולם במקום אחד, כל כך הרבה פוקימונים שאולי לא מבינים בכלל איזה תפקיד גדול נפל בחלקם.

"תראה אותם", אמרה גרייס, "כמו משפחה אחת גדולה".

ג'יימס בדיוק היה עסוק בלהרים בול עץ גדול וכבד במיוחד, ולא היה בדיוק פנוי להפנות את מבטו. גרייס מיהרה לעזור לו ותמכה באחד הקצוות של בול העץ.

"ג'סי אמרה משהו על זה שלא אכפת לה לא להיות כאן. אם זה יקרה, גם אתה תלך איתה?"

"אני לא חושב שתהיה לי ברירה. היא בכול זאת השותפה שלי".

"כבר נפרדתם פעם אחת".

"וראית כמה קשה היא לקחה את זה. אני לא אהיה מסוגל לעשות לה את זה שוב".

גרייס מיקמה את קצה בול העץ באדמה, כשג'יימס עוזר לייצב אותו ממרכזו ומתחיל לקשור אותו בחבל.

"לא הייתי רוצה שתלך", אמרה, "אני מרגישה שהתקרבנו מאוד בזמן שאתם כאן. אתה היחיד כאן שאני יכולה באמת לסמוך עליו בכול דבר".

"תודה", אמר ג'יימס, "אין סיבה שנלך. גם אם ברגר יסכים עם פרסי שג'סי צריכה ללכת, הם עדיין רק שניים, ואני חושב שלך מגיע להחליט בסופו של דבר".

"אתה זוכר איך זה היה כשרק הגעתם? איך לא רציתי אתכם כאן?"

"כן", אמר ג'יימס, "אני שמח שהסכמת לנו להישאר בסוף".

"גם אני".

הם כמעט סיימו לקבע את בול העץ וג'יימס עבד כעת על הקשר האחרון. גרייס היססה לרגע, ואז ניגשה לעזור לו לקשור. אצבעותיהם טיילו דרך החבל העבה, ועד שסיימו, כבר היו כרוכות זו בזו. סוף סוף, חשבה גרייס, רק אל תהרסי הכול עכשיו. היא הביטה בעיניו, וכשהשיב לה מבט מבולבל מעט, התקרבה אליו ונשקה לשפתיו. זה היה קצר ומהיר הרבה יותר משקיוותה, אבל האומץ שלה לא הספיק ליותר מזה. רק שהוא ירצה יותר מזה…

"גרייס", הנה זה בא.

"אני מצטערת", היא אפילו לא ידעה למה אמרה את זה.

"אין לך על מה. לא ידעתי שאת מרגישה ככה".

"עכשיו אתה יודע".

"נכון", הודה ג'יימס, "ואני מצטער אם הטעיתי אותך, את בחורה מדהימה, את יפה ו…"

"אתה הולך לספר לי כמה אני מדהימה כדי שאני ארגיש יותר טוב עם זה שאתה לא רוצה אותי?"

"אני פשוט… לא ממש בקטע של בנות".

גרייס הנהנה. "אני מצטערת", והפעם באמת הצטערה.

"את רוצה שאני אלך?"

"אני רוצה להיות קצת לבד, אבל לא שתלך לתמיד".

"אני לא הולך לשום מקום", אמר בחצי חיוך, "מצטער".

כמה הצטערויות, חשבה גרייס. לשניות בודדות היא הביטה בגבו של ג'יימס המתרחק ממנה, ואז החליטה להמשיך בעבודה, בתקווה שלהעסיק את עצמה ישכיח ממנה את תחושת הריקנות שהחלה להתפשט בה. היא הרימה קורת עץ נוספת. בהתחלה היא התקשתה לייצב אותה, עד שלפתע היא נהייתה קלה יותר. גרייס הרימה את מבטה וראתה את ג'סי עוזרת לה להרים את הקורה.

"מה את רוצה?" שאלה.

"חשבתי שלא יזיק לך לדבר".

"לא, תודה".

"זה שאת לא רוצה לא אומר שאני לא צודקת", אמרה ג'סי, "מה זה היה עכשיו? התחננת בפני ג'יימס להישאר למרות שהוא לא רוצה אותך?"

"מה פתאום את מקשיבה לשיחות שלנו?"

"אתם דיברתם, אז איך יכולתי שלא להקשיב?"

"בכול מקרה אני לא צריכה…"

"את העצות שלי?" השלימה ג'סי, "את חושבת שאת הראשונה שמתאהבת בהומו ויודעת הכי טוב איך לצאת מזה, נכון? תעשי לעצמך טובה ואל תיקשרי אליו יותר מדי, אחרת את לא תתגברי על זה בחיים ולא תוכלי לדמיין את עצמך עם אף אחד אחר. תיאלצי לסמוך עליי הפעם".

ג'סי לא הייתה היחידה ששמעה הכול. גם ופוריאון, שעלים כתומים וירוקים סגרו את פצעיה, עקבה אחרי המתרחש בעיניים סקרניות, אבל לא העזה להתקרב אפילו שכבר התחילה להרגיש יותר טוב. הפוקימון שטיפלה בה כבר לא הייתה בייליף. המאמץ שהשקיעה בטיפול בפוקימונים גרם לה להתפתח לצורה הסופית שלה, מאגניום. העלה על מצחה נשר אבל במקומו צמחו זוג מחושים, גופה גדל והניצנים על צווארה לבלבו לפרח גדול וורוד. ופוריאון התמלאה יראה למראה מאגניום: פוקימון כזה בטח מסוגל לרפא כל דבר. היא רק קיוותה שהיא תוכל לשפר גם את מצבה של המאמנת שלה. ופוריאון חיבבה את גרייס. היא לא הבינה איך אפשר שלא.

 

6 comments

  1. האמת שלופוריאון יש סוג של כוחות ריפוי בזכות היכולת המיוחדת שלה WATER ABSORB שמשחזרת את החיים שלה עם היא תפגע ממתקפות מים כך עם יפעו בופוריאון במתקפות מים חלשות מספיק בשביל לא לפגוע בה יותר מדי במצבה אלא מתקפות חלשות שיכולות לפגוע בפוקימון אבל לא יותר מדי כמו אקדח מים או השפרצה או טבעת אקווה עם זה יעבוד.
    זה יוכל לרפא את ופוריאון יותר בקלות ולהחזיר לה חלק מהחיים שנותרו לה לרפא.

  2. ועכשיו לפרק:
    1. איזה בוגדת ושטינקרית ג'סי!!!!
    2. ישששששש!!!!! ופוריאון חזרה!!!!!
    3.בייליף סוף סוף התפתחה!!!!!!
    4.גרייס דלוקה על ג'יימס?! חבל שהוא הומו.
    5.גרייס היא לא הראשונה שנדלקה על ג'יימס?! אז גם ג'סי הייתה דלוקה עליו!!!!
    6. אני מקווה שג'סי מרוצה שלא רק שהיא שמרה את ראיקו היא גם הסתירה את זה מהבוס!!!!! חבל שריק לא יודע על זה כי אז היה לו איך לאיים עליה עם תעשה לו שוב צרות.

  3. זה טוב שיש עכדיו עוד סוג מים איתם חוץ מפראליגטור הצוות שלהם בעייתי לזה ובכללי אני שמחה בישביל ופןריאון ומאגניום ובהתחלה לפוקימונים לא היה אופי ומתחיל להיות להם סוף סוף

  4. 1. ופוריאון חוזרת לחיים. יאבה-דאבה-דו!
    2. ג'יימס מגנט הנשים. חבל שזה לא יכול להתגשם, אני מאוד רוצה שגרייס תקבל את ההפי-אנד שלה.
    3. ג'סי חושפת שהיא גם מאוהבת בג'יימס. WTF?!
    הסיפור הזה רק משתבח ככל שהפרקים מתקדמים! תודה, איידן 🙂

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.