ראשי / יצירה / הסיפור של סנדשרו / הוידוי – חלק א'

הוידוי – חלק א'

יצאנו מבסיס העץ. היינו כל כך מותשים מהמשימה האחרונה. אבל זה לא עצר אותנו מלצאת לעוד משימה, הפעם בחושך. התחלנו לצעוד קדימה, למרות שלא היה לנו מושג לאן אנחנו בדיוק אמורים ללכת. "אזזז…" סוויפר התחיל לשאול, "איך בדיוק מגיעים למערה הזזזאת שששדיברנו עליה?" למרות הדיבור המצחיק, סוויפר לא היה ציני כלל וכלל. להפך, נראה שהוא פחד מדיגלט, ומהתיאור שלו, אותו אני תיארתי.

"זה לא הגיוני!" קראה וייפלום, "למה אמבואר מתעלל בנו ככה?" היא נראתה עצובה ועייפה מתמיד. אני, לעומת זאת, הרגשתי ללא חיים, כאילו הם נקטלו ממני טרם זמנם. לא יכלתי לדבר, רעדתי כל הדרך והרגשתי כאילו עדיף כבר להתאבד, ולמות קודם. 'זה עדיף מלמות ככה, כשהדיגלט קורעים אותך לגזרים, אוכלים את כל הבשר שלך, את כל חבריך לנגד עיניך' חשבתי לעצמי בחרדה. אפילו חשבתי להפסיק לחשוב, אבל זה כבר היה מגוחך מדי.

"צריך להבין איך הולכים לשם", קרא היטמונלי. הוא לא נראה עייף, אך הוא עדיין היה נבוך מההפסד שלו, כשאני, הסנדשרו הקטן שהיה אמור למות כבר בתוך הלבה, הבסתי אותו לנגד עיני כולם. "במקום להפסיק לבכות, תתחילו לחשוב על רעיונות איך להגיע לשם". הוא נראה מתוסכל, למרות מה שאמר. נראה כאילו הוא עמד לפרוץ בבכי, אבל הוא עצר את הדמעות מלזלוג.

"אני חושששב שששאני יודע מה לעשששות", קרא סוויפר, "צצצריך לקחת אחד מהדיגלט האלו, ולשששאול אותו". נראה שהוא היה מרוצה מהרעיון. "אתה משוגע??" קראתי, "כל הדיגלט שקיימים פה שונאים אותי! הם יהרגו את כולנו, ללא רחמים! זה לא רק דיגלט אחד, כמו שפלייגון ואמבואר ניצחו ביחד, יש כאן עשרות כאלו!"

"אז אנחנו אבודים?" שאל מטאגרוס. הוא היה ללא הבעה, אבל מהדברים שאמר ניכר היה שהוא מיואש. "אין לנו דרך חזרה, נכון? אמבואר לא יניח לנו עד שנשלים את המשימה, אבל במשימה עצמה כולנו נמות בסוף". הוא צעד בשקט יחד עם כולנו. הוא העדיף לא להתערב, לפחות עד שישמע תשובה מאיתנו.

כולנו שתקנו. לאף אחד לא היה האומץ לומר את מה שהיה כבר ברור. "כן", אמרתי בשקט, "אנחנו אבודים".

"רק רגע", קרא סוויפר בטון של 'היי, יש לי רעיון', "אנחנו אמורים עכששששיו להביא עוד חבר לצצצוות, נכון? זזזזאת הייתה המששששימה שלנו?". פלייגון הנהן בשקט. "אז אולי פששששוט ניקח איזזזה וורמפל מסכן, ונגיד לאמבואר ששששהלכנו לששם?" נראה שהוא מרוצה מהרעיון שהציע.

"לא," אמרתי בשקט, "כמה שהרעיון הזה מפתה, אני לא עומד לרמות. לא אכפת לי למות, גם ככה אין לי לאן ללכת. ההורים שלי שונאים אותי מהרגע שעזבתי, אמבואר לא יהיה מוכן שאיזה וורמפל יצטרף לצוות, או כל פוקימון ממוצע שנמצא פה ביער, ואם נרמה…" הפסקתי לדבר לרגע. רעדתי. לא הייתי בטוח האם זה מהקור ששרר בחוץ, או מהידיעה שאם אכן נרמה, במשימה הבאה, שבטח תהיה הרבה יותר קשה… כולנו נמות.

"סנדשרו צודק", קרא מטאגרוס, "אנחנו נמות אם נרמה. הרי המשימה הבאה תהיה קשה יותר, נכון?"

'בדיוק מה שחשבתי', חשבתי לעצמי בעודי רועד. "אני לא מוכן לרמות. אמבואר ידע מה הוא אמר, אנחנו נצליח! נכון? אם רק נאמין, נצליח כולנו!". שמתי לב שאני מתחיל לעורר השראה בקרב חבריי לצוות.

"יודעים מה?" קרא פלייגון, "סנדשרו צודק. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה עבודת צוות! אנחנו נביס אותם בקלות! אני צודק?" אבל חוץ משנינו, אף אחד לא התלהב מהרעיון.

"אז…" קראה לפתע וייפלום, "מאחר וכולנו הולכים למות… אולי כל אחד יגלה איזה וידוי אישי?"

"למה לא?" קרא מטאגרוס, "זה יכול לגרום לכך שלא יהיו לנו נקיפות מצפון!" כולנו הנהנו, חוץ מהיטמונלי ששתק.

"אז… אני יתחיל" קרא פלייגון, "במה אני יכול להודות… יש לי רעיון!" הוא אמר בטון שהיה אמור להיות מתלהב, אך בגלל תשישותו הטון נשמע כאילו הוא גוסס. "בהתחלה בכלל לא רציתי שהצוות הזה יוקם. מכיוון שאמבואר לא רצה לקחת בו חלק. 'אני המנהיג!' הוא אמר לי. התווכחתי איתו המון זמן, ולבסוף החלטנו לקיים קרב. ביני לבינו, ללא נשקים. מכיוון שאמבואר היה פצוע מהקרב שלנו עם דיגלט, הוא הפסיד לי. שמחתי, ואמרתי לו שניצחתי, אבל הוא אמר 'רואה? ניצחת אותי, למה שלא תוכל לטפל בקבוצה משלך?'" פלייגון אמר ועצר לרגע. "ידעתי שהוא צודק," הוא המשיך, "הרי יכולתי לטפל בזה. לבסוף, הסכמתי". ניסיתי לטפוח לו על השכם, אך היות והייתי הרבה יותר נמוך ממנו, יצא שטפחתי על כף רגלו.

"עכשששיו אני", קרא סוויפר, "למרות שאני ציני רוב הזמן, ואני עוזר לכולם, כשאימנתי את סנדשרו ועשיתי הצגה שאני רוצה לאכול אותו… זזזאת לא הייתה באמת הצצצגה".

"מה?!" קראתי, "באמת רצית לאכול אותי?", כמובן שכעסתי, אך הייתי כל כך עייף שאפילו לא היה לקול שלי טון מסוים.

"כן, באמת", אמר סוויפר, "רצצציתי לאכול אותך. נראית לי אזז כמו יצור מאוד טעים, אז חשבתי שאולי אוכל אותך". מרוב שהיה חלש, הקול הלחשושי שלו נעלם. "אבל לאחר שראיתי שבאמת ניצחת אותי, הבנתי שאתה לא איזה סנדשרו חלשלוש, אלא יש בך משהו מיוחד" הוא אמר והסתכל עליי. "כשנפלת אל לוע הר הגעש, חשבתי שאתה גמור. אבל אז חזרת, מלא בכוח ועצמה…"

הוא הפסיק לרגע, אבל הסתכלתי עליו ואמרתי "ומה הנקודה שלך?"

"מה שאני מנסה לומר זה… שאני מעריץ אותך" אמר סוויפר, וכרך את גופו סביבי, כאילו הוא רצה לחבק אותי.

לא הקשיתי עליו, ואמרתי "גם אני מעריץ אותך, חבר". סלחתי לו על מה שעשה.

"עכשיו אני", אמר מטאגרוס. "טוב, אין לי כל כך הרבה מה לומר… אבל בואו רק נגיד ככה…" הוא שתק לרגע, אך אמר בטון שקט "אני בת".

"מה?!" קראנו כולנו, ואפילו היטמונלי, שעד עכשיו שתק, התפעל ממה שמטאגרוס אמרה. "כן, אני נקבה. מה לעשות שנולדתי ככה".

"אתה לא רציני עכשיו, נכון?" שאל פלייגון בהתפעלות.

"צודק, אני באמת לא רציני", אמר מטאגרוס וצחק בקול חלוש. "אבל אני יכול להערים על כולכם במהירות רבה מדי, זה מוציא את הכיף". שתקנו, זה לא הצחיק אף אחד. אם לא הייתי עכשיו עייף כל כך, אולי הייתי צוחק. אבל מה לעשות שהייתי עייף, ולא צחקתי, אפילו לא קצת.

7 תגובות

  1. Avatar

    סיפור טוב. אני מקווה שעד לסוף הסדרה הוא יתפתח, או לפחות ילמד מתקפה חדשה.

  2. Avatar

    בפרק כולם התוודו,אפשר שגם אני אתוודה במשהו?

  3. Hit Man

    לך על זה!

  4. Avatar

    אני בן 9!

  5. Hit Man

    אני בן 105!

  6. Avatar

    אני בן פאי!

  7. Avatar

    איך מטאגרוס בת עם כתוב בפוקידע שהוא חסר מין?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.