ראשי / יצירה / הסיפור של סנדשרו / משימת ההתאבדות של סנדשרו

משימת ההתאבדות של סנדשרו

"לא!!!" קראתי. הייתי בהלם. לא האמנתי שזה באמת קרה. הדמעות החלו לזלוג מעיני במידיות. התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם. יותר ממה שבכיתי על הורי, יותר ממה שבכיתי כשפחדתי. כל חברי הצוות הצטרפו לבכי, אבל אני בכיתי יותר מכולם. "למה זה קרה??" קראתי בקול אובד עצות, "למה?" הדמעות המשיכו לזלוג ולזלוג, ללא הפסק. "אני לא מאמין שזה קרה לי" קראתי בקול שבור, "אני לא מאמין ש—"

– שעתיים קודם לכן –

"מצאתי!!" קרא פלייגון, ונחת על האדמה. "אני יודע איפה מערת הדיגלט, וזה לא רחוק מכאן!" הוא נראה ממש נרגש.

"מעולה" קרא היטמונלי, "סוף סוף אפשר לזוז".

"קדימה, צריך ללכת!" קרא פלייגון, וכולנו קמנו על רגלינו.

כמה דקות של הליכה עברו בחשש. "זהו" קראה וייפלום, "אנחנו עומדים לצעוד אל תוך המוות".

סוויפר הסתכל עליה בעצב, וקרא "אני אתגעגע לראות את הפרצצצוף היפה שששלך". וייפלום הסמיקה.

קראתי "תחמיא כמה שאתה רוצה, רק אל תגזים, אה?"

סוויפר צחק. "כמה ששששזזזזה מעצצציב אותי, תמיד אפשששר להכניססס קצצצת צצצחוק לחיים, לא ככה?"

הנהנתי בשמחה, "לפחות יש פה מישהו שתמיד יהיה כאן כדי לעודד אותי". חייכתי לסוויפר, שטפח על שכמי בעזרת זנבו.

"אתה בססדר" הוא קרא.

"הגענו" קרא פלייגון. הסתכלתי קדימה, וראיתי פתח קטן, שהוביל למנהרה ארוכה. "זה כאן, אני בטוח" אמר פלייגון, וקרא "סנדשרו, אני צריך שתזדחל פנימה ותרחיב את המנהרה הזאת, כדי שכולנו נוכל להיכנס". הנהנתי, והזדחלתי אל תוך המנהרה.

המנהרה הייתה ממש ארוכה, אבל כבר מהפתח התחלתי להרחיב אותה בעזרת זנבי וכפותיי. "עבודה טובה" נשמע קולו של פלייגון מאחורי. הסתכלתי אחורנית, וראיתי אותו. הוא חייך אליי. המשכתי לחפור ולהגדיל את המנהרה, עד שכבר לא יכולתי. המנהרה הייתה עכשיו הרבה יותר רחבה. הבחנתי בפתח מצידה השני של המנהרה, והתחלתי לחפור במרץ. כולם הגיעו אחריי, וסמכו עליי. הרגשתי מצוין באותו הרגע, לא היה אכפת לי שאני עומד ככל הנראה למות. 'אני מוכן להקריב את עצמי בשביל כולם' חזרתי ואמרתי לעצמי בראשי, ולפתע, הרגשתי אוויר קריר שמכה בפניי, במקום אדמה.

"הגענו ליציאה!" קראתי בקול לתוך המנהרה, וכולם יצאו ממנה. הרגשתי את האדמה הרכה עליה עמדתי, היא הרגישה כאילו חפרו בה כל כך הרבה פעמים. היא הייתה ממש אוורירית ונעימה, אבל בכל זאת שררה במקום תחושת דיכאון. כנראה זה היה מעצם העובדה שאנו עומדים למות. "קדימה" קרא פלייגון, והראה לנו פתח שגילה. הפתח אמנם היה די צר, אך הספיק למעבר של כולנו.

"אני שונא לזחול" קרא מטאגרוס, ונכנס למנהרה.

יצאנו מצידה השני, ולא האמנו למה שראינו. מאות דיגלט, אם לא אלפים, היו במקום. הם דיברו, שיחקו וצחקו, ללא מודעות שאנחנו נמצאים לידם. "אז אתה מוכן לקרב היום?" קרא אחד מהם.

חברו קרא "כן! שמעתי שהארוחה היום תהיה עסיסית!". כמה זרועות תמנוניות וחומות יצאו מהאדמה, אך רוב הדיגלט היו באדמה ללא זרועות בחוץ.

"וואו" קרא מטאגרוס, "בהחלט מצאו להם מקום להתנחל בו!" הוא לא שם לב שהוא דיבר יחסית חזק, אבל כולנו שמנו לב, וכולנו כולל את מאות הדיגלט, שעכשיו הסתכלו עלינו במבט משונה.

"מה הם עושים כאן?" קרא אחד מהם.

"אולי הם גם קרבן?" קרא אחד אחר, וכל חבריו הנהנו. "קרבן! קרבן!" קראו כל הדיגלט, והתחילו להתקרב אלינו.

'זה הסוף' חשבתי לעצמי.

"רק רגע!" קרא לפתע היטמונלי. כל הדיגלט הסתכלו עליו בהתעניינות. "אתם לא יכולים להרוג אותנו" הוא אמר, "לא לפני שיהיה פה קצת אקשן!" הוא רץ במהירות וכל הדיגלטים קראו "אנחנו אוהבים אקשן!" אך לפתע אחד מהם קיבל בעיטה חזקה בפניו מרגלו של היטמונלי. "אוהבים אקשן?" הוא קרא, "אז בואו קבלו קצת!"

"מה עשית?!" קראתי בפאניקה.

"גם ככה הם יהרגו אותנו במוקדם או במאוחר" קרא היטמונלי, והתחיל לחלק בעיטות לכל דיגלט שהתקרב. "נשבר לי ממנו" קרא אחד מהדיגלט, והוציא את זרועותיו החוצה. שאר הדיגלטים הסתכלו עליו, ולפתע כולם הוציאו את זרועותיהם גם כן. המוני זרועות התפתלו אחד בתוך השני, וכולם היו בחוץ למטרה אחת, והיא להרוג אותנו.

"קדימה, הגיע הרגע!" קרא פלייגון, והתחיל להעיף חלק מהדיגלט בעזרת התקפות מרשימות. הוא חג מעליהם, ולפתע ירק אש מפיו, ושרף חלק מהדיגלט. כולנו הצטרפנו לקרב, והתחלנו להרביץ לדיגלט.

הסתכלתי קדימה, וראיתי כמה דיגלט שהתקרבו דווקא אליי. הנחתתי לאחד מהם אגרוף בפנים, והוא יילל מכאבים. "הלבה דווקא עזרה לי" קראתי בשמחה, "אולי אני לא אמות אחרי הכל!". התחלתי לתת אגרופים לכל דיגלט שהגיע. אך הגיעו יותר מדי. 'אין מה לעשות' חשבתי לעצמי, 'הגיע הזמן לבעיטות!' התחלתי להזיז את רגליי, ולבעוט בחלק מהדיגלט. אבל הם לא נסוגו, להפך, הם התקרבו יותר ויותר, ונעשה קשה יותר ויותר להרחיק אותם.

"אאאההה!" נשמע קולו של פלייגון. הסתכלתי עליו, וראיתי דיגלט שתפס בו בעזרת זרועותיו. דיגלט אחר התחיל לתלוש באיטיות את אחת מכנפיו. "לא!! אני לא יכול לסבול את זה!" קרא פלייגון. רצתי לכיוונו, והתעלמתי מכל הזרועות שהתקרבו אליי. לפתע, אחת מהם תפסה בי.

'אני לא אוותר, לא עכשיו!' חשבתי, ונשכתי בחזקה את הזרוע, שנרתעה ממני במידיות. המשכתי לרוץ, והגעתי אליו.הכיתי את הדיגלט שהחזיק את פלייגון בעזרת רגלי, הבעיטה פגעה הישר באפו והוא נפל, מת.

"תודה" קרא פלייגון וניער את כנפיו, אחת מהם הייתה שבורה. "החולשה שלהם זה האף!" הוא קרא בקול, ושאר חברי הצוות הסתכלו עליו, והנהנו.

לפתע שמעתי קול צועק. הקול נשמע כמו… וייפלום. "לא!!" היא קראה. הסתכלתי לכיוונה, ורצתי במהירות ישר אליה. הגעתי אליה, וראיתי המון זרועות שנכרכו סביבה. "ת…תעזור לי…" קראה וייפלום בקול חנוק.

"לא!" קראתי והתחלתי להכות בזרועות, אבל הם לא הרפו.

"אני… אני לא רוצה… למות" קראה וייפלום בחולשה, "לא… עכשיו". היא נשמה חלושות.

לפתע, בפרץ של כעס, התחלתי להכות בחזקה רבה מאוד את הזרועות, שמיד נרתעו. התחלתי להכות בעצמה כל דיגלט שהתקרב. העצמה הזאת הייתה חדשה ולא מוכרת לי. לא האמנתי שאני עושה את זה. נתתי אגרופים ובעיטות לכל הדיגלט שהתקרבו, ולפתע, כולם בבת אחת נכנסו לאדמה.

הסתכלתי על וייפלום וקראתי "לא! אסור לך למות!"

אבל היא אמרה "מאוחר מדי… אמרתי לך שמישהו ימות כאן… מצטערת…" ועצמה את עיניה.

"אולי אני יכול לעזור לכם" נשמע לפתע קול. כולנו הסתכלנו לכיוון ממנו נשמע הקול, ולפתע גם וייפלום פקחה את עיניה בחולשה והסתכלה.

מה שראינו היה דאסטוקס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.