ראשי / יצירה / הסיפור של סנדשרו / פגישה חוזרת עם המגמה

פגישה חוזרת עם המגמה

"בואו מהר", קרא דאסטוקס, והראה לנו פתח באדמה, דרכו יכלנו לעבור.

"מי אתה?" שאל סוויפר.

"אני הרפתקן" ענה דאסטוקס, "כל ההרפתקנים מחפשים מקומות כמו זה, הגעתי לפה כדי לחקור את המערה, אבל דיגלט לכדו אותי כאן ואמרו שאני אשמש כקרבן בשבילם. לכן בלי לבזבז עוד זמן, מיד כשכולם הלכו, ניצלתי את הרגע וברחתי". דאסטוקס נכנס אל תוך הפתח וקרא "בואו, אסור לנו לבזבז זמן!"

הקמתי את וייפלום, ורצנו מהר אל תוך הפתח. הגענו למערה אחרת, מלאה בקריסטלים. "זה מעיד שיש מתחת מגמה" קרא דאסטוקס, "יש פה מישהו אמיץ מספיק כדי לעבור את זה? אני צריך לדעת האם הקריסטלים האלו יחזיקו מעמד במגמה".

"אני מוכן" קראתי.

דאסטוקס הסתכל עלי, וקרא "יש פה גיבור אמיתי! כל הכבוד, אני רוצה שתלבש את הקריסטלים האלו עליך, ותיכנס למגמה. תצא מהצד השני".

"יש צד שני?" שאלתי, ודאסטוקס הנהן. הוא הביא לי כמה קריסטלים, וביקש ממטאגרוס ללטש אותם כך שיתאימו לי.

"ברצון" ענה מטאגרוס, וליטש את הקריסטלים בעזרת ארבע גפיו. לאחר הליטוש, הקריסטל נראה בדיוק כמו הגוף שלי, רק קצת יותר גדול.

"כנס פנימה, לקריסטלים שגדלים במערות כאלו יש יכולת שמאפשרת ליצורים חיים לעבור דרכיהם" אמר דאסטוקס. הנהנתי בהתרגשות, ונכנסתי אל תוך הקריסטל.

ההרגשה הייתה כמו להיכנס אל תוך ג'לי. מוצק, אך גם נוזלי במידה מסוימת. בהתחלה היה קצת קשה להיכנס, אך לאחר שראשי נכנס, שאר גופי החליק פנימה. מצאתי את עצמי בתוך הקריסטל. יכלתי להזיז את גופי כרגיל, למרות הקריסטל הקשיח מבחוץ, אבל זו לא הייתה הבעיה שלי. "תנסה לנשום" קרא דאסטוקס. החדרתי אוויר לתוך נחיריי. האוויר היה צלול, אפילו יותר מהאוויר שמעל לאדמה. "עכשיו," קרא דאסטוקס, "תיכנס אל תוך האדמה, תחפור פנימה. תוך כמה רגעים תמצא את עצמך בתוך מגמה רותחת".

"אני יכול לשרוד בתוך מגמה גם בלי החליפה!" קראתי.

"מעניין…" אמר דאסטוקס במבט מסתקרן, "אבל אנחנו צריכים לבחון את הקריסטלים, כדי שכולם יוכלו להיכנס. תיכנס אל תוך המגמה, ותצא כעבור כמה שניות. תספר לנו מה עבר עליך". הנהנתי, והתחלתי לחפור במרץ.

למרות ההרגשה שכפותיי עומדות להחליק תוך רגע ולצאת מהקריסטל, הם לא יצאו. להפך, כל כוחותיי התחזקו בתוך הקריסטל. הרגשתי חזק יותר מהרגיל, וחפרתי כמו שלא חפרתי מעולם. תוך שניות ספורות, הגעתי לעומק של כמה מטרים.

"זה מספיק?" קראתי.

דאסטוקס, שעופף מעל הבור שיצרתי, קרא "לא, תחפור עד שתיכנס אל תוך המגמה!"

פניתי אל האדמה, והמשכתי לחפור. הבנתי שאני לא מספיק זריז, צריך להגביר את הקצב. חשבתי על שיר שאני אוהב. התחלתי לזמזם אותו, ולחפור לפי הקצב. גיליתי שזאת דרך הרבה יותר יעילה. התחלתי להרגיש פרץ עז של חום. חייכתי. נמשכתי אל הסוג הזה של החום. הרי זאת בעצם 'אמא אדמה'. התחלתי לחפור במרץ, ותוך רגע מצאתי את עצמי בבריכה כתומה וחמימה. התענגתי על ההרגשה הזאת, של החום העז שחודר בין עורקיי. עצמתי את עיני, ונרגעתי.

"היי!" נשמע לפתע קול. פקחתי את עיני וראיתי את דאסטוקס מעופף מעל הבור העמוק, "מה קורה שם? הקריסטל מתחמם?" הוא שאל.

"לא!" עניתי, "הוא בסדר גמור!"

"מצוין!" ענה לי דאסטוקס, "תשחה שמאלה ותחפור למעלה!" התחלתי לשחות באיטיות, נהנה מכל רגע. הרגשתי את עצמת הלבה בתוכי. זאת הייתה ההרגשה הכי נעימה שאי פעם חוויתי. לאחר ששיערתי שפניתי מספיק שמאלה, התחלתי לחפור למעלה. בגלל תמריץ הלבה שקיבלתי לפני רגע, תוך כמה שניות כבר הייתי למעלה. נעמדתי על רגליי. הייתי במערה ריקה. לא היה שם כלום. חייכתי, 'הצלחתי' חשבתי לעצמי. יצאתי בקלילות מהקריסטל, וצללתי אל תוך הלבה, דרך הבור שיצרתי לפני רגע. שחיתי אל הבור השני, ועליתי למעלה. טיפסתי במעלה הבור, והוצאתי את ראשי החוצה. ראיתי את כל חברי הצוות, כשהם יושבים בלא מעש. "הצלחתי" קראתי במרץ, "יש שם חדר ריק!"

"בדיוק מה שחשבתי…" אמר דאסטוקס, "כולם! לבשו את הקריסטלים שמטאגרוס הכין לכם, והתכוננו להיכנס לבפנים!". כולם הנהנו, ולקחו את הקריסטלים ממטאגרוס. הם נכנסו לתוכם במהירות, והסתכלו עליי.

"מה?" שאלתי.

"קדימה," קרא פלייגון, "תוביל את הדרך!" חיוך רחב התפשט על פניי. לוקחים אותי ממש ברצינות בצוות הזה.

נכנסתי אל תוך הבור, וקראתי "כולם אחרי, לא לפחד מהמגמה!" ובאמת כולם נכנסו אחרי. סימנתי להם עם היד לעקוב אחרי, וכך הם עשו. הבטתי למעלה לאחר כמה מטרים של שחיה, וראיתי את פתח המערה. עליתי למעלה במהירות, וכולם עלו אחרי. הורדנו את הקריסטלים.

"כדאי שנשאיר אותם פה" קרא דאסטוקס, "למקרה ששוב נצטרך אותם".

"אני מחבב את הבחור הזה!" קרא מטאגרוס, "הוא ממש חכם!" הוא טפח על שכמו של דאסטוקס.

"עכשיו, מה אמורים לעשות?" שאלתי. תוך רגע קיבלתי תשובה. אבל היא לא הייתה ממטאגרוס, מפלייגון, היטמונלי, וייפלום, סוויפר או מדאסטוקס. הקול היה צורמני וחזק.

"להיאכל" קרא הקול. הסתובבתי לכיוון ממנו נשמע הקול, וראיתי שלושה גבעות קטנות וחומות. לפתע, הגבעות החלו להתרומם, ועיניים שחורות ומנופחות צצו מתוכן. אף גדול ואדום ניצב מתחת לזוג העיניים, אך לכל גבעה היו עיניים ואף משלה. למרות זאת, הגבעות המשיכו להתרומם עוד קצת, והסתיימו במקשה אחת. נראה שהם היו מחוברים. היצורים הגדולים המשיכו להתרומם. זרועות תמנון ענקיות, הרבה יותר גדולות מזרועות של כל דיגלט שפגשנו, עשרים וארבעה במספר, יצאו מתוך המקשה.

היצור הגדול התרומם. "שלום לכם" קרא היצור בקולו הצורמני, "קוראים לי דאגטריו. אני משער שהשם שלכם הוא… ארוחות?" לא היה לו פה, אבל מהמבט בששת עיניו ניתן היה להבחין במבט המרושע שנעץ בנו. הוא הניף כמה זרועות למעלה, והיכה באדמה בכח. לפתע, האדמה החלה לרעוד. "נראה אתכם מסתדרים עם זה" קרא דאגטריו, וצחק בנימה מרושעת. הוא התקרב יותר ויותר, ושלח את זרועותיו לכיוון חבר הצוות שחששתי ביותר מכולם שיפגע.

הוא שלח את זרועותיו לעבר וייפלום.

2 תגובות

  1. Avatar
    חתול מחותל

    גם זה מוזר

  2. Avatar
    חתול מחותל

    ואין פוקימון שקוראי לו וייפלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.