ראשי / יצירה / הסיפור של סנדשרו / כוח בלתי מוסבר

כוח בלתי מוסבר

"לא!" זעקתי וזינקתי לעבר וייפלום, אבל זה היה מאוחר מדי. דאגטריו תפס את וייפלום בכמה מזרועותיו, והידק את אחיזתו. "כבר הרבה זמן לא אכלתי יצור כזה עסיסי", אמר דאגטריו, וקירב את וייפלום לעבר פיו, מסתבר שהפה שלו נמצא מתחת לכל הראשים שלו.

"שחרר אותה!" קראתי,

אבל דאגטריו נענע את ראשו, וקרא "רוצה אותה? נורא חבל, היא תהיה מאוד טעימה…" ואז… הוא התחיל להכניס אותה לפיו.

"עזור לי!!" קראה וייפלום בנואשות.

"אני בא!" קראתי והתחלתי לרוץ לעבר דאגטריו, אבל הוא העיף אותי אחורה בעזרת אחת מזרועותיו.

"מצטער, קטנצ'יק", הוא אמר לי, "מי שלא אוכל- נאכל".

"אני… אני כל כך מצטערת", קראה וייפלום במבט מושפל. דאגטריו הכניס את כל גופה של וייפלום לתוך פיו, וסגר את הפה.

"לא!!!" קראתי. הדמעות החלו לזלוג ללא הפסקה מעיני. דאגטריו לעס קצת את הטרף, וירק את הפרח האדום שהיה על ראשה- המזכרת האחרונה מוייפלום.

"אתה…" קראתי בזעם, "אתה עומד למות!!!" דאגטריו בתגובה העיף אותי אחורה בעזרת זרועותיו. שאר חברי הקבוצה, שגם כן החלו להזיל דמעות, הסתכלו עליי ברחמים.

"רוצה לנהל את הקרב הזה לבד?" שאל אותי פלייגון. הנהנתי.

"עכשיו…" קראתי, "תתרחקו ממני". רצתי לעבר דאגטריו.

הכוח שהרגשתי היה בלתי מוסבר. כאילו התחזקתי פי אלף ממה שהייתי לפני כן, פי אלף ממה שהייתי כשהקריסטל היה עליי. "אני…" קראתי לעבר דאגטריו, "אני הולך להרוג אותך!" דאגטריו התחיל לצרוח, אך לפתע, השתתק. התחלתי להתמתח. ציפורניי נעשו עבות יותר וארוכות יותר, והפכו לטפרים עצמתיים. אבל הטפרים המשיכו לגדול, ונהיו ממש ארוכים וחדים. על גבי החלו להזדקר קוצים חדים, שהתארכו יותר ויותר, ללא הפסק. זנבי התארך, ועל ראשי צמחה קרן גדולה וחדה. לא הייתי סתם עוד סנדשרו. גם לא הייתי סנדסלאש. הייתי משהו הרבה יותר גדול, מפחיד ומפלצתי מזה.

"אתה עומד למות!!" קראתי ורצתי לעבר דאגטריו, שבלע את רוקו. הוא הניף לעברי כמה מזרועותיו, ובתנועה חדה ומהירה עם טפריי שיספתי את כולם. דם החל לצאת מהמקום בו הזרועות היו לפני רגע.

"מה… מה עשית?!" קרא דאגטריו בכעס, ושלח אליי חצי מזרועותיו. העפתי אותם בכוח בעזרת זנבי, ושיספתי את כולם. זרוע אחת הצליחה לתפוס אותי, אבל דיממה ללא הפסקה, כתוצאה מהקוצים שהיו על גבי. לבסוף היא נקטעה, ונפלה.

דאגטריו היה אובד עצות. "איך עשית את זה?!" הוא קרא, "לפני שניה היית חלש כל כך!".

"אולי הייתי" קראתי, "אבל לא היית צריך להתעסק עם הדבר הכי יקר לי!". רצתי לעבר הזרועות הנותרות של דאגטריו במהירות על, ולפני שהוא הספיק להרים אותם, שיספתי אותם במהירות. דאגטריו צווח מכאב, ונפל. כל זרועותיו נקטעו. הוא הסתכל עליי במבט מסכן, וקרא "הבסת אותי… תהרוג אותי, עכשיו!" הוא השפיל את מבטו.

"לא…" קראתי, "פסיכולוגיה הפוכה לא תעבוד עליי! אתה רוצה שארחם עליך, נכון? תחשוב שנית!!" קפצתי מעליו, ולפתע הקרן שניצבה על ראשי גדלה אפילו עוד יותר. נעצתי אותה בראש האמצעי של דאגטריו. עם שני ידיי, שיסעתי את הראשים האחרים שלו. "לא כל כך מיוחד עכשיו, אה?!" קראתי בכעס, וזינקתי מדאגטריו. הצלבתי את טפריי בתנועת מספריים, ובתנועה אחת חדה, שיספתי את ראשו האחרון. דם עף לכל עבר, וכך גם איבריו… והאיברים של וייפלום.

חברי הקבוצה שלי הסתכלו עליי בתדהמה. לרגע הם שכחו מוייפלום, שנגרסה למוות על ידי הפה של דאגטריו. גם כל הדיגלט שהיו במקום, וקודם לא שמתי לב אליהם, הסתכלו עליי בהשתעות. הסתכלתי עליהם בזעם. "אתם… אתם גם רציתם להרוג אותנו!"

הדיגלט קראו "או-או" והתכוונו להיכנס לאדמה. אבל מרוב המהירות שלי באותו רגע, כל דבר נראה בהילוך איטי. הצלחתי לשסף כל ראש שהיה שם, אפילו ראש אחד לא הצליח לברוח מטפריי. נעצרתי. נשמתי עמוק. הטפרים החלו להתכווץ, והקרן שהייתה על ראשי התכווצה. הם נעלמו. זנבי התקצר, והקוצים שעל גבי נכנסו לתוך עורי. כעת הייתי סנדשרו רגיל.

"אני… אני לא מאמין!" קרא פלייגון, וטפח על שכמי. לפתע, הוא ראה את אשרת מבטי, והשפיל את מבטו גם כן.

"אני… אני לא מאמין שהיא מתה…" קראתי בקול שבור. "לא!!!" הייתי בהלם. לא האמנתי שזה באמת קרה. הדמעות החלו לזלוג מעיני במידיות. התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם. יותר ממה שבכיתי על הורי, יותר ממה שבכיתי כשפחדתי. כל חברי הצוות הצטרפו לבכי, חוץ מהיטמונלי, אבל אני בכיתי יותר מכולם. "למה זה קרה??" קראתי בקול אובד עצות, "למה?" הדמעות המשיכו לזלוג ולזלוג, ללא הפסק. "אני לא מאמין שזה קרה לי" קראתי בקול שבור, "אני לא מאמין שהיא מתה!!!"

"ואתה חושב שיש לך משהו לעשות בנידון?!" נשמע קול. הרמתי את מבטי, והבנתי שהיטמונלי אמר את זה. "תענה לי! לבכות יעזור לך במשהו?!"

עצרתי את הדמעות. קמתי על רגליי, והסתכלתי לתוך עיניו. "אתה פשוט יצור ללא רגשות…" אמרתי, "נכון??". קמצתי את אגרופי.

"תפסיק כבר להתנהג כמו תינוק!" קרא היטמונלי, "קרה מה שקרה, ואין מה לעשות!". בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. אבל לא הייתי מוכן לשבת בשקט ולתת לו לרדת עליי, לא אחרי מה שקרה.

התקדמתי לכיוונו. שאר חברי הצוות הפסיקו לייבב, והסתכלו עליי. כעת, עמדתי מול היטמונלי. "ומה את עומד לע—" קרא היטמונלי, אך לפני שהפסיק לדבר, הוא קיבל אגרוף לפרצוף ממני.

"חתיכת חסר לב!" קראתי, ובשעה שהיטמונלי הסתחרר במקומו, נתתי לו עוד אגרוף. "אתה חושב שאין לי רגשות, כמוך?!" הייתי ממש מעוצבן עליו. נתתי לו עוד אגרוף. "מהרגע שהפלת אותי אל תוך הר הגעש, ירדת עליי בלי סוף, תמיד היית בצד, בלי להתייחס למה שכולם אמרו… ועכשיו…". התכוונתי לתת לו עוד אגרוף, אבל ראיתי את פניו. הוא הושפל עכשיו בפני כולם, ונראה אומלל.

"מה הקטע שלך? מישהי מהצוות מתה, ולך לא אכפת?" שאלתי בכעס.

"אכפת לי", ענה היטמונלי.

"אז למה אתה לא מצטער על מה שקרה?!" שאלתי.

"אני מצטער," ענה היטמונלי, "אבל הרגשות שלי והרגשות שלך לא פועלות באותה דרך. אני חושב כל הזמן על הישרדות, מלחמה, ולא חושב על שום דבר בשביל הפנאי. אתה לעומת זאת חושב על אחרים, איך ליהנות וכולי. אתה ואני הפכים, למרות ששנינו די חזקים". הוא סתר לי בחזקה, ועפתי אחורה. "גם לי יש כוח, אני לא רוצה שתכריח אותי להשתמש בו לרעתך". הנהנתי בשקט. באמת אולי עדיף שלא לחמם עוד יותר את האווירה, לא ברגע הקריטי הזה.

"אזזז מה עכששיו?" שאל סוויפר.

"עכשיו… חוזרים, לבסיס העץ" ענה לו פלייגון, "אתם באים?". הוא הלך לצד, לבש את חליפת הקריסטל וצלל אל תוך הלבה. כולם באו אחריו.

מטאגרוס, שהיה האחרון שירד, שאל אותי "אתה בא?".

"תן לי רגע לבד" אמרתי לו. הוא הנהן, ונכנס אל תוך הבור.

התיישבתי ליד הפרח האדום והגדול, המזכרת היחידה שנותרה מוייפלום. התחלתי לבכות. "למה זה קרה?" שאלתי את עצמי בקול, "חשבתי שהכל יהיה מושלם, חשבתי שנהיה יחד לנצח… והכל נהרס!"כעבור כמה דקות של בכי, הפסקתי. נעמדתי, והלכתי לצד. לבשתי את חליפת הקריסטל שלי, ועמדתי להיכנס. הסתכלתי אחורה, ולפתע, לאחר רגע של היסוס, צעדתי לכיוון הפרח. לקחתי אותו והכנסתי בקושי לחליפה. הסתובבתי, וצללתי אל תוך הלבה, כשאני מותיר מאחורי זיכרון כואב.

זיכרון אחד יותר מדי.

5 תגובות

  1. Avatar

    זה עצוב! פליז שוילפלום יודעת להשתמש בהחלפה (Substitute). או שבכלל לא משתמשים םה בהתקפות וסוגים וכאלה. כי אם כן אז באסה.

  2. Avatar

    סמוך עליי שהיא לא מתה,אני אפילו אספר לך אם תרצה

  3. Avatar

    יופי אייל סייפלרתי לא ספויילר כל הכבוד
    היטמן בבקשה אל תאשר ספוילרים

  4. Hit Man

    יונתן – אל תדאג, אשים לב לזה בעתיד.

    אייל – בבקשה אל תגלה לאנשים שעדיין לא קראו את הסיפור מה קורה. תודה.

  5. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    זה כואב מאוד אבל העובדה היא שויפלום מתם אבל עוד תהיה לסנדסלאש אהבה חדשה בקרוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.