סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

הפרח הקטן והפרח הגדול

בשלושת הימים לאחר המשימה במערת הדיגלט הייתי מדוכא. לא הסכמתי לצאת מגזע העץ הקטן שקיבלתי לאחר המשימה. כמובן שאמבואר הצטער שוייפלום מתה, ואמר "חבל, הבלרינה תחסר לי…", אבל זה לא נשמע מספיק טוב. נשמע שלא כל כך אכפת לו. אמבואר אמר שהמשימה הבאה שלנו תהיה לצרף חבר לצוות, מכיוון שוייפלום מתה. הוא אמר שלא משנה מאיפה נצרף, זאת אומרת שהמשימה יכולה להתבצע באופן חפשי. אבל אני לא יצאתי לחפש חבר כמו כולם. נשארתי בתוך גזע העץ, בהיתי בפרח של וייפלום שתליתי עליו, ואכלתי תולעים שזחלו שם.

בחלוף שלושת הימים התחלתי להתעודד. 'מסכנים החברים שלי', חשבתי לעצמי, 'הרי גם הם עצובים על מותה של וייפלום, ובכל זאת הם ממשיכים לחפש עוד חבר לצוות. למה אני שונה מהם?' אחרי כמה דקות של מחשבה, שכנעתי את עצמי. 'אני לא שונה מהם! אני גם צריך לחפש! וזה מה שאעשה!' יצאתי מגזע העץ. האוויר היה קריר, והשמיים היו שחורים. 'אז מה אני אמור לעשות…' שאלתי את עצמי, 'אה, נזכרתי! לחפש עוד חבר לצוות!'

בשעות הבאות ביליתי בחיפוש אחר יצורים שיסכימו להצטרף לצוות, כמובן בתוך היער. אבל אחרי שכולם שמעו על המשימה שלנו במערת הדיגלט, ועל מה שקרה לוייפלום, כולם פחדו להצטרף. כבר הייתי מיואש. התיישבתי על האדמה. "למה אף אחד לא רוצה להצטרף?!" שאלתי את עצמי בקול. לפתע, הבחנתי בפרח אדום שצהוב במרכזו. יכלתי להישבע שהפרח זז לרגע, בדיוק כששאלתי את עצמי למה אף אחד לא רוצה להצטרף.

התקרבתי אל הפרח. "וואו, זה פרח מיוחד!" קראתי, והתקרבי אליו בשביל לקטוף אותו. החזקתי באחת מעלי הכותרת של הפרח, ומשכתי. אבל העלה לא נקטע מהפרח. משכתי יותר חזק, ויותר חזק, עד שבאמת הצלחתי לשלוף את הפרח, אבל יחד איתו שלפתי גם דבר אחר… שלפתי פוקימון.

"שלום" אמרה היצורה הקטנה במבט נבוך. היא הייתה ירוקה, בעלת חצאית העשויה מעלים בצבעי ירוק וצהוב. על ראשה היו שני פרחים, מסתבר שניסיתי לשלוף אחד מהם. עיניה היו תכולות ועגולות, ומתחתיהם ניתן היה להבחין בסומק קל. היא נראתה כמו מלאך.

"שלום" עניתי לה, "מה שמך?"

"בלוסום" ענתה לי היצורה במבט נבוך, "אתה… אתה הצלת את חיי!" היא התקרבה אליי במהירות, וחיבקה אותי.

"מה… מה את עושה בדיוק?" שאלתי בלחץ.

בלוסום הרפתה ממני, ואמרה "אני חייבת לך את חיי. רק תגיד לי מה לעשות, ואהיה חייבת להסכים!"

הזמנתי את בלוסום לשבת איתי קצת בגזע העץ, ולשוחח."איך בכלל נתקעת באדמה?" שאלתי אותה.

"היו כאן חבורת בריונים," ענתה בלוסום בקול מתוק, "הם… הם אמרו שאני יפה ושאני חייבת לבוא איתם ולהיות החברה של ה'מנהיג' של החבורה שלהם. סירבתי, והם דחפו אותי אל תוך הבור. לא הצלחתי לנשום. רק הפוטוסינתזה שקיימת בי הצילה אותי ממוות, אבל לא יכלתי להחזיק עם זה עוד הרבה". דמעות התחילו לזלוג מעיניה.

"זה בסדר…" עניתי, "לא צריך לבכות…". אבל היא בכתה. הבנתי שצריך לעשות משהו בנידון. ליטפתי את ראשה בעדינות, ונתתי לה לבכות עליי.

לאחר שהפסיקה, אמרתי לה "אז אמרת שאת תעשי כל דבר למעני…".

"כן!" קראה בלוסום, "כל דבר!".

חשבתי קצת, ולפתע עלה לי רעיון מדהים, "אז מה דעתך להצטרף לצוות שאני חבר בו, צוות הגיבורים? בדיוק וייפלום, חברה בצוות והחברה שלי, נהרגה, ואנחנו צריכים חבר חדש שיצטרף לצוות".

"היא… מ..מתה?" שאלה בלוסום בטון לחוץ. הנהנתי.

בלוסום נלחצה. "אז… אם אני אצטרף לצוות הזה שלכם… יכול להיות שאמות?" היא שאלה.

"יכול להיות", אמרתי. "לא, בעצם לא יכול להיות," שיניתי את דעתי. "אני לא עומד לעשות את אותה הטעות פעמיים. במקום לזנק לעבר וייפלום ולהציל אותה, התנהגתי כמו אידיוט ונשארתי במקום. הפעם, אם יקרה לך משהו, תהיי בטוחה שאקפוץ להציל אותך!"

בלוסום הסמיקה, ואמרה "אני עדיין מפחדת… אבל אני בכל זאת חייבת לך את חיי, אז אני משערת שאין לי ברירה. קיבלת חברה חדשה לצוות!"

"מצוין!" אמרתי, ולפתע נזכרתי שאמבואר אמר שנצטרך לחלוק את הגזע שלנו עם השותף החדש, מכיוון שנגמר המקום ביער. כל העצים תפוסים. "אבל יש בעיה קטנה…" אמרתי.

"מה?" שאלה בלוסום. "נגמרו המקומות לשינה, אז תצטרכי למצוא מקום לישון. את חיה פה ביער, אני צודק?"

בלוסום הנהנה.

"אבל כל מי שבצוות חייב לישון בכזה גזע, כי למקרה שתהיה משימה דחופה, יש מתחת לגזעים צינורות שישאבו אותנו לבסיס של הצוות. תהיי חייבת לחלוק גזע יחד עם עוד חבר צוות".

בלוסום הסתכלה עליי, ואמרה "אני יכולה לבחור איזה שותף שאני רוצה?"

הנהנתי. "אז… אני משערת שכבר בחרתי!" היא אמרה וחייכה אליי. הבנתי שהיא בחרה בי. הסתכלתי עליה, וחשבתי 'השותפה החדשה שלי…'. היא הייתה מדהימה ביופיה, ובלי בושה אני יכול לומר שהיא הייתה יפה אפילו יותר מוייפלום. המבט שלה הקסים אותי. החזרתי אליה חיוך.

"רק… יש בעיה אחת" אמרה בלוסום.

"מה הבעיה?" שאלתי.

"הפרח הזה שפה…" אמרה בלוסום, והצביעה על הפרח האדום, המזכרת מוייפלום, "הפרח הזה מסריח את כל החדר שלך…". הרחתי את האוויר, והבנתי שהיא צודקת. "אני לא חושבת שאוכל לשרוד כזה סוג של אוויר, זה לא טוב לבריאות שלי…"

"אז נצטרך להוציא את זה מכאן" אמרתי, "זה באמת התחיל להסריח, אפילו יותר ממה שזה היה קודם". בלוסום צחקקה, ועזרה לי להוציא את הפרח הגדול אל מחוץ לגזע העץ. תוך כמה רגעים הגיעו כמה ווידלים וקאטרפי, וסתם זחלים, והחלו לכרסם את הפרח בהנאה.שמחתי בשבילם, 'הנה החתיכה האחרונה של וייפלום, ויש לה תועלת, במקום להיזרק לפח'.

"עכשיו," אמרתי לבלוסום, "כל מה שצריך זה ללחוץ על הכפתור האדום שנמצא כאן". הראיתי לה כפתור אדום וקטן, שהיה על קיר הגזע. לחצתי עליו, ותוך רגע הרצפה נפלה, ואנחנו יחד איתה, בדיוק כמו במעלית. "ברוך הבא לצוות הגיבורים", אמרתי בשעה שנעצרנו בתוך בסיס העץ.

"אני שמחה להתקבל" אמרה בלוסום, וחייכה אל שאר חברי הצוות, שעמדו ובהו בה בפיות פעורים.

פוסטים קשורים

4 תגובות

  1. אני לא מאמינה שככה הוא נוטש את ווילפלום ועוד נותן את הפרח שלה לפוקמוני תולעת.

  2. תכנית זה כאילו מחזור החיים של פוקימון.. ווילפלום מתה ואפשר להגיד שבלוסום זו הגילגול של ווילפלום לסאנדשרו

  3. הריסת הפרח של וויפלום אומרת שסנדשרו התגבר על וויפלום ומוכן להמשיך בחייו
    חוץ מזה וויפלום הייתה רוצה שיהיה מאושר ולא שיתאבל עליה לנצח
    גם עדיף שלסנדשרו תהיה מישהי מאשר שיהפוף למדוכא רוב הזמן
    וגם בלוסום ו וויפלום הם התפתחויות של גלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *