ראשי / יצירה / פוקימון; במהירות החושך / פוקימון; במהירות החושך – פרק 146: הכול או לא כלום / איידן סוייר

פוקימון; במהירות החושך – פרק 146: הכול או לא כלום / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: http://www.pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

ריק, לאנס ואיגנציו נפגשו בראש מגדל האוויר באקרוטיק. המגדל הצר והגבוה היה כל מה שנשאר באקרוטיק מהדת האקרוטית העתיקה, לאחר שתאומו, מגדל האש, עלה בלהבות לפני כ-150 שנה וכיום נותרה ממנו רק חורבה. איגנציו ריחף בעזרת צ'ריזארד של לאנס אל משקופי המגדל, שבקומה העליונה ביותר לא הייתה מעליהם תקרה, ותלה בכול אחת מהפינות את אחד מפעמוני הקריסטל, שדנדנו ברוח העזה. כשלא היה רכוב על צ'ריזארד, איגנציו נעזר משום מה במקל הליכה, שמעולם לא הזדקק לו עד כה.

"מה קרה לרגל שלך?" שאל ריק.

"שום דבר לעומת מה שקרה לרגל שלך".

במילים אלה הוא הפנה אליו את גבו והמשיך לתלות את הפעמונים, מבהיר שלא ידבר עוד על כך. אפילו כשלא לבש את גלימת הגנרל שלו, העורב לבש רק בגדים שחורים לחלוטין; ריק אמנם הביא לו בחזרה את הגלימה שלקח מבילי, אבל איגנציו סירב לקבל אותה, משום שאם תוחזר אליו, זה עלול להוכיח ששיתף פעולה עם ריק ולאנס במה שקרה לבילי.

"האקרוטים השתמשו בפעמונים במטרה לזמן את הו-הו, ציפור האש האגדית", הוא העביר נושא, "במשך 500 שנה התקיים קשר נאמן ויציב בין הו-הו לאקרוטיק. הו-הו החזיקה בכוח האלמוות – עם מותה, היא הייתה עולה באש ונולדת מחדש מתוך האפר, ועם כוחותיה היא העניקה שפע וברכה לאקרוטיק. אבל כשהמלך לורנס השני ניסה להשתמש בה למלחמה, הו-הו לא הסכימה לשתף פעולה, ושרפה את המגדל בזעמה".

"האב היקארו", תיקן ריק.

"סליחה?"

"מי שניסה להשתמש בהו-הו למלחמה היה האב היקארו, ראש הכוהנים האקרוטיים, ולא המלך לורנס".

"תזכיר לי לשאול אותך על זה בהזדמנות. עכשיו יש דברים חשובים יותר".

איגנציו בדיוק סיים לתלות את הפעמון האחרון, וירד בחזרה אל רצפת המתכת. לרגע אחד לא נשמע דבר מלבד משב הרוח ודנדון הפעמונים.

"מה קורה עכשיו?" שאל ריק.

"עכשיו מחכים. הו-הו תגיע עוד מעט".

"איפה היא הייתה עד עכשיו?"

"אף אחד לא יודע. מאז שהפעמונים פוזרו ברחבי ג'וטו עם הסערה שגרמה הו-הו, איש לא ראה אותה. אבל אומרים שבכול פעם שהאקרוטים ניסו לזמן אותה, היא פשוט…"

צל גדול חלף מעליהם ואיגנציו השתתק. הוא, ריק ולאנס נשאו את עיניהם מעלה, וראו אותה מעליהם.

ציפור הקשת האגדית נראתה יותר מכול כמו עגור גדול ומלכותי, נוצותיה אדומות, אבל ירוקות בקצות כנפיה וזהובות בזנבה, כתר זהב על ראשה וכל אחת מכנפיה בגודל אדם. היא הותירה מאחוריה מעין שובל שנראה כמו קשת בענן, ושירתה מילאה את לבו של ריק במין שלווה בלתי מוסברת. הו-הו המשיכה לחוג במעגלים גדולים מעליהם, עד שנחתה על משקוף מגדל האוויר, כמעט במרחק נגיעה מריק. הוא היה כל כך מרותק לפוקימון הפלאית הזו, שבקושי שם לב למעשיו של איגנציו לידו.

"הגיע הזמן", חייך.

איגנציו קשר חבל אל ראש מקל ההליכה שלו, ואז הסיר את קצהו השני, שמתחתיו התגלה להב חד. בתנועה מהירה הוא השליך את המקל לעבר הו-הו כמו חנית, והלהב ננעץ בבשרה. צווחתה של הו-הו הפרה מיד את השלווה. ריק כמו התעורר מחלום ישר לתוך סיוט.

"מה עשית?!" צעק.

"כדאי שתשחרר את ופוריאון שלך, כי לא הולך להיות כאן נעים".

כעבור רגע הם היו בלב הגיהנום – ראש המגדל התלקח באש. הו-הו המריאה וצללה שוב לעברם תוך כדי שהיא ממטירה אש ישר אליהם. כשהמריאה, המקל השתחרר מגופה וחזר לידיו של איגנציו בזכות החבל שהחזיק, אבל זה לא הרגיע את הו-הו כלל. ריק שחרר את ופוריאון, שניסתה להשתמש במים שלה לכבות את האש, אבל המים פשוט התאדו עוד לפני שהספיקו לפגוע בלהבות ששרפו כל מה שנקרה בדרכם. פעמוני הקריסטל עפו באוויר ונפוצו לכול עבר.

"למה אתה מחכה? בוא נעוף מכאן!" צעק העורב.

ריק מיהר לתפוס בזנבה של ופוריאון. איגנציו ולאנס אחזו בו, ויחד הם נעלמו מן התופת. כעבור רגע הם שוב היו במשרדו של איגנציו במוזיאון המדע בפיוטר.

"מה זה היה?" שאל ריק, "למה היית חייב לתקוף ככה את הו-הו?"

אבל העורב התעלם ממנו. במקום לענות הוא התפעל משתי הנוצות שהיו משופדות על המקל שבידו. כל אחת מהן אדומה בבסיס וירוקה בקצה, והאמצע אמנם היה לבן, אבל מבט בוחן היטב יכול היה לראות בו את כל צבעי הקשת.

"שתי נוצות", אמר ביראה, "הצלחה למעלה מהמצופה".

"אתה מוכן להסביר לי מה חשבת לעצמך…"

"אתה חושב שאכפת לי מאיזו ציפור? זה בדיוק מה שניסיתי להשיג", אמר כשהפריד בזהירות את הנוצות, "נוצה אחת הייתה יכולה להספיק, אבל אין סיבה לבזבז את השנייה. אני אכין עוד מנה".

"מנה של מה?"

"הגנרל שלך לא סיפר לך? מה שעזרת להשיג עכשיו היה המפתח לחיי-נצח!"

– – – – –

בעת קרב מכריע בין גנגר לקלפייבל, צלילי השירה המרגיעים חדרו גם אל המכון של מורטי, ולשניות בודדות הפסיקו את הקרב. מורטי היה שקוע בפיקוד על הפוקימון שלו וחזר לצלילות דעתו מיד, אבל בכול זאת לא יכול היה להתעלם מהקול הערב. הייתה יכולה להיות לזה משמעות אחת בלבד, אבל זה לא יכול להיות, חשב…

"מצטער", אמר למאמנת שמולו, "אני חייב להפסיק את הקרב".

"אבל…"

"אני אחזור מיד. זה בטח שום דבר".

מורטי רץ החוצה, בדיוק בזמן לראות את הלהבות מכות בראש מגדל האוויר. הו-הו הייתה שם, זועמת בדיוק כפי שהייתה כנראה ביום שהחריבה את מגדל האש. סביבו התקהלו עוד אנשים רבים שיצאו מבתיהם לחזות בפלא, וכעת זעקו באימה למראה המגדל הנשרף.

"גנגר", קרא, "תתכונן לקרב של חייך!"

– – – – –

ריק בהה באלם באיגנציו כאשר פתח את הארון של משרדו, הוציא משם כמה מבחנות, תיקיית מסמכים, ולבסוף מכתש ועלי. הוא החל לכתוש בעדינות את אחת הנוצות בזמן שהחווה בראשו על התיקייה.

"רוצה לעזור? לך תשיג עוד מהחומרים האלה", אמר.

ריק הביט במסמכים שבתיקייה. מה שהיה כתוב בהם נראה כמו מתכון פשוט, שבקלות יכול היה להיות הוראות להכנת עוגה, אבל לריק היה ברור שזה לא המקרה.

"זו אלכימיה?" שאל.

"לא, זו שירה. בטח שזו אלכימיה, גאון!"

"אבל חשבתי שהאלכימיה נעלמה".

"האלכימאים נעלמו, האלכימיה לא", אמר העורב, "הם השאירו אחריהם ספרים ומחקרים, גם אם אף אחד לא ייחס להם חשיבות. אבל אני עבדתי כל חיי על שחזור פיסות הידע. הרכבתי אותו מילה אחרי מילה. זו הייתה עבודה קשה, אבל היום היא השתלמה".

"אני לא מבין", אמר ריק, "כשאני חיפשתי חומר על אלכימיה, לא היה כלום. זה היה כאילו מישהו דאג להעלים את המידע הזה בכוונה".

"זה לא כאילו. מלכת השלג העלימה את כל הידע, בפקודתו של הבוס".

ריק הביט בלאנס, מתכוון לשאול אותו אם הוא ידע את זה, אבל לאנס הנהן לאישור. נראה שהוא כבר ידע את כל הסיפור.

"כשהעורב הפך להיות גנרל, הבוס ראה שהוא מתעסק יותר מדי באלכימיה ומזניח את המשימות הרגילות. במהרה גם אני התחלתי להתעניין בנושא כדי להתחרות עם העורב. זה לא מצא חן בעיניו, והוא החליט להיפטר מהידע".

"אבל זה לא עזר לו כלום", המשיך איגנציו, "בזכות העבודה שלי במוזיאון, היו לי מספיק כלים לגבות את כל החומר. את מה שהיה חסר לי השלמתי בעזרת כתבי המחקר של ביל. שום דבר מזה לא היה ברשת, והבוס לא יכול היה לגעת בחומר שאספתי".

"אם כך, אתה יודע גם למה כל האלכימאים מתו פתאום אחרי המלחמה?"

"התאבדות המונית", ענה, "רבים מהם לא ראו טעם להמשיך לחיות כשמפעל חייהם עלה באש, תרתי משמע, עם היעלמותה של הו-הו. המעטים שנשארו לא ראו סיבה להעביר הלאה את המידע. ספרים רבים וחשובים נשרפו מרוב תסכול".

"אבל למה?" שאל ריק, "הם יצרו דברים מדהימים גם בלי הו-הו".

"מה הטעם ליצור דברים מדהימים, אם לא תהיה בחיים להנות מהם?"

"מה זאת אומרת? אף אחד לא הכריח אותם להתאבד".

"נכון, אבל חייהם היו מסתיימים בסופו של דבר. האלכימאים שאפו לחיות לנצח. בהשוואה לאינסוף, אפילו מאה שנות חיים הן הבל הבלים".

"חשבתי שהאלכימאים שאפו ליצור את אבן החכמים", אמר ריק.

העורב נחר בבוז. "אתה בכלל יודע מה זו אבן החכמים?"

"אבן שמייצרת זהב?" הוא כבר לא היה כל כך בטוח.

"ואתה באמת חושב שאם הם רצו להתעשר, לא היו להם דרכים הרבה יותר פשוטות?" שאל איגנציו, "הרבה אנשים חושבים שאבן החכמים אמורה לייצר זהב. היא לא. מדובר בטעות תרגום, משום שהקשר הראשון של הו-הו היה עם התרבות האקרוטית, ושם המילה זהב היא בסך הכול מטאפורה".

"באקרוטית עתיקה, זהב היא מילה שמייצגת את הדבר היקר ביותר לאדם", נזכר ריק.

"בדיוק!" עיניו של העורב נצצו, "ומהו הדבר היקר ביותר לאדם?"

"אהבה? כוח? חברים?"

"אתה בעצמך, וכל מי שטוען אחרת משקר! מה חשוב לך יותר מהחיים שלך? מי לא היה רוצה שיימשכו לנצח?"

"זה לא בהכרח טוב לחיות לנצח", אמר ריק, "אתה תיאלץ לראות את כל היקרים לך מתים לפניך".

"ואם לא תחיה לנצח, זה לא יקרה? כולנו איבדנו אנשים יקרים. גם אתה, כמדומני. הדרך היחידה לא לאבד אף אחד היא למות קודם, ואז מישהו אחר יצטער עליך. כשאנחנו מאבדים מישהו, אנחנו יכולים לשקוע בדיכאון ולרצות למות, או לחיות ולהתחשל. אדם חכם יודע להוציא את המיטב אפילו מחיים שנמשכים לנצח".

הוא סיים לכתוש את הנוצה, ומזג את האבקה שנוצרה אל מבחנה שהכילה נוזל חום. הנוזל התחיל מיד לתסוס ברעש ושינה את צבעו לאדום בוהק.

"זהו זה. אם זה יתמצק תוך שעה, סימן שהצלחנו, ואבן החכמים בידינו".

– – – – –

גנגר ריחף, נעלם והופיע ליד ראשה של הו-הו, ממלא את מוחה באשליות מרגיעות. קשת הופיעה בשמיים, בדיוק מול עיניה של הו-הו, אבל גנגר לא יכול היה להחזיק אותה לאורך זמן – הוא לא היה רגיל ליצור אשליות חיוביות כל כך. כשהו-הו נעצה בו את מבטה, הוא נמלא פחד, והקשת הפכה לחיוך הפוך מלא שיניים חדות. גנגר הצליח להתחמק משלהבת זועמת ששיגרה אליו הו-הו, והחליט לנסות משהו אחר. המנגינה הנעימה ששמע לפני רגע שוב התנגנה כמו משום מקום, אבל גנגר לא יכול היה לחזור עליה בדיוק, והיא נשמעה צורמת. לא נראה שהייתה לה השפעה חיובית, אם בכלל, על הו-הו או על מי מהצופים, וגנגר הותקף שוב בסילון להביור. גנגר הספיק להיעלם רגע לפני שעלה באש.

"זה לא יעבוד", צעק מורטי, "אל תנסה לחקות את הו-הו, תעשה מה שאתה יודע!"

במקום לזייף צלילים ששמע, גנגר ליצור מנגינות שהכיר היטב. את האוויר מילאו צלילי עוגב, קסילופון ומסור מוזיקלי, אבל כל אחד מכלי הנגינה, יחד או לחוד, רק הרגיז את הו-הו יותר. הפעם היא ניסתה לשסף את גנגר בכנפיה, אבל גנגר נעלם והופיע במהירות כה עצומה, עד שהתחמק מכול מכות הכנף.

עיניו של מורטי אורו לפתע. "תמשיך ככה, גנגר!" קרא.

"מה אתה עושה?" שאלה המאמנת שנגדה נלחם עד לפני רגע, "אתה רואה שזה רק מרגיז את הו-הו".

"זאת בדיוק המטרה".

צלילי המוזיקה המשיכו להישמע, אבל כעת גנגר אפילו לא ניסה יותר להיות מרגיע. המנגינה הלכה ונהייתה איומה יותר ויותר, עד שנשמעה ממש כמו חדר עינויים. צללים מפחידים הופיעו באוויר, והו-הו עפה כעת בין ענני ערפל בהם שטו עיניים בוהקות, שיניים וציפורניים חדות, טיפות גשם חומצי וגלימות מרחפות של כוהנים אקרוטיים, ידידיה הבוגדניים. הו-הו תרה אחר גנגר במבטיה, אך בכול פעם שהוא הופיע, יותר ויותר רחוק מהפעם הקודמת, הוא נעלם שוב כהרף עין. היא רדפה אחריו בזעמה, אבל נדמה שאין למרדף הזה סוף.

"הוא הצליח להרגיז אותה כהוגן", אמרה המאמנת.

"כן", מורטי מחה דמעה, "זה הפוקימון שלי".

הם הביטו בהו-הו הולכת ומתרחקת בעקבות הצללים, עפה הלאה מאקרוטיק בעקבות גנגר עד שנעלמה מן העין. תוך דקות ספורות, אף אחד מהפוקימונים כבר לא נראה באופק, ורק העשן שהיתמר ממגדל האוויר נותר כזכר למה שהתרחש באקרוטיק באותו יום.

– – – – –

בשעה שחלפה, איגנציו הספיק לרקוח שיקוי נוסף בעזרתם של ריק ולאנס. בינתיים השיקוי הראשון התחיל להתקשות והתכווץ מאוד, עד שנראה כמו אבן אודם קטנה יחסית למבחנה שהיה מונח בה. העורב הביט בו ולא יכול היה לכבוש את חיוכו.

"אבן החכמים", אמר.

"זה לא נראה מסובך במיוחד", אמר ריק, "למה לקח לאלכימאים כל כך הרבה זמן ליצור אותה?"

"אתה רואה רק את התוצאה הסופית. לקחו שנים של מחקר למצוא את הנוסחה המדויקת, ואני מניח שהכישלונות היו משמעותיים ביותר. שלא לדבר על זה שהסיכוי לזמן שוב את הו-הו הוא קלוש ביותר. שתי האבנים האלה הן כל מה שתראה בחייך".

"ואיך הן אמורות לפעול?"

"בקלות".

העורב הוציא את האבן הארגמנית מן המבחנה אל כף ידו וקירב אותה אל פיו הפעור.

"מה אתה עושה?!" זעק ריק.

"מה נראה לך?" איגנציו נראה כועס על שהפריע לו לאכול, "זה אמור לפעול כמו גלולה. כתבי המחקר ציינו את זה בבירור".

"ואם זה לא יעבוד? אתה לא יודע מה זה יעשה!"

"לא הקשבת למילה ממה שאמרתי? אם זה לא יעבוד, מה הטעם לחיות עוד כמה עשרות שנים של חיים חסרי משמעות?"

"זה מה שעושים רוב האנשים. לא כולם רודפים אחרי דברים כמו חיי-נצח או יכולת לשנות את העבר או להחיות את המתים! זו לא סיבה לסכן את עצמך, איגנציו!"

"רוב האנשים טיפשים. הם מתים ונשכחים כאילו לא חיו מעולם, ואפילו מי שההיסטוריה זוכרת, לא נמצא בסביבה כדי להנות מזה. אתה חושב שהמלך לורנס נהנה להיזכר כגיבור שאיחד את ג'וטו? לא, הוא מת!"

"אז אם השנים הבודדות שנותרו לך הן כל מה שיש לך בעולם הזה, אתה באמת מוכן להמר עליהן?"

"לעומת הנצח? בהחלט", אמר העורב והכניס את האבן לפיו.

איגנציו אפילו לא נזקק למים כדי לבלוע את אבן החכמים, שהחליקה במורד גרונו כמו סוכריה. ריק הביט בו מזועזע, ואז בלאנס.

"אין לך מה להגיד?" שאל.

"הפעם נתתי לדברים לקרות. גם אני סקרן לראות את התוצאות".

העורב נראה כאילו הוא מנסה לומר משהו, אבל רגע לפני שהספיק, פיו התעוות בכאב. בהתחלה זה לא נראה נורא כל כך, אבל כעבור כמה שניות, כל גופו התחיל להתפתל ולהתעוות. הוא נאנק לשניות ספורות, וכעבור רגע האנקות הפכו לצרחות של ממש. הוא כבר לא יכול היה עוד לעמוד על רגליו, צנח על ברכיו ואז גם על ידיו, צורח ומתפתל בפראות – עד שבמהרה, כל גופו התלקח באש.

"איגנציו!" נבהל ריק, "תעשה משהו!"

"גרידוס, אני בוחר בך!"

גופו הענק של גרידוס מילא חצי חדר, ומפל המים האדיר שירק מפיו הציף אותו במהרה, אבל האש לא מיהרה להיכבות. נראה שהיא מאדה את המים ממש כמו האש של הו-הו, כאילו הדפה אותם ממנה. אבל בסופו של דבר, כשהמים כבר ליחכו את כפות רגליו של ריק מבעד לנעליו, האש שככה ונכבתה מעצמה.

"לאנס, תראה…"

גרידוס הפסיק את זרם המים, ודבר לא נשמע עוד מלבד צווחות גבוהות ודקות. ריק הביט בתדהמה לעבר שלולית של אפר שצף על המים כמו חול. במקום שבו שכב עד לפני רגע העורב, כעת צרח ובעט ברגליו תינוק.

7 תגובות

  1. שרון מלטר/בלבזור

    היתאדות של מים מאש יכולה להיות אחלה יכולת…

  2. הו-הו היא בת? אוקיי. תמיד דמיינתי אותה בתור בן.

  3. יובל תכנית הו-הו הוא חסר מין פשוט מתייחיסים עליה פה בתור נקבה

  4. ושרון מלטר היכולת הזאת היא בערך כמו היכולת המיוחדת של פרימל גראודון שמוגן ממתקפות מים

  5. Hit Man

    רגע, אני לא הבנתי, עכשיו הוא הפך להו-הו אנושי, וכל פעם שהוא יגיע לגיל זקנה, הוא יעלה באש ויוולד מחדש? והאם הידע שהוא צבר כמבוגר בחיים הקודמים שלו ישאר איתו כשהוא נולד מחדש? או כל פעם הוא מתאפס?

    גם אהבתי במיוחד את המשפט "גנגר לא היה רגיל ליצור אשליות חיוביות כל כך."

    אחד הפרקים החזקים.

  6. אני מנחש שהוא לא ציפה לזה

  7. וואו גריי, אתה גאון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.