פוקימון; במהירות החושך – פרק 153: לילי / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

גלים נמוכים התנפצו על דפנות הסנט טיידל, אחת האוניות הוותיקות של נמלי הוואן, שכעת הפליגה בדרכה לקאלוס. שני נוסעים עמדו על הסיפון והביטו אל האופק, היא בהירה עם שיער חום קצר ועיניים כחולות, הוא כהה ומגולח מלבד זיפים שחורים בני כמה ימים.

"סלחי לי", הוא ניגש אליה, "לא יכולתי שלא לשים לב שאת לבד".

"ואם זה נכון, מה זה עניינך?"

"יש לנו עוד הפלגה ארוכה לפנינו, ושנינו לבד. חשבתי שאולי תרצי להעביר אותה יחד".

"לא מעוניינת", היא הסיטה את מבטה ממנו.

"אני ג'ון. אם תחליטי שאת בכול זאת רוצה…"

"לא יקרה, אז אני מציעה לך לרדת ממני".

"אני רק…"

היא הסתובבה אליו ושלפה פוכדור מחגורתה, אצבעה כבר על הכפתור, מוכנה לפתוח אותו. האיום הרתיע אותו מעט והוא נסוג שני צעדים לאחור.

"עוד מילה אחת ואתה מוצא את עצמך בקרקעית הים. אני לא צוחקת".

"בסדר", הוא הרים ידיים, "לא צריך לעשות עניין".

הוא התרחק משם, משאיר אותה על הסיפון, להמשיך לצפות בגלים באפס מעשה.

שעתיים מאוחר יותר, חדר האוכל של האוניה היה מלא בקבוצות קולניות של משפחות וחברים. הוא שוב ראה את האישה שפגש מוקדם יותר על הסיפון, וכשסיים להעמיס על הצלחת שלו, התיישב ליידה. היא הרימה את עיניה.

"עוד פעם אתה?" רטנה.

"לא עשיתי כלום. כל הכיסאות תפוסים, רק כאן יש מקום".

"מה שתגיד. רק תדע שזה לא אומר שאנחנו חייבים לדבר".

היא תקעה את מבטה בצלחת שלה והתחילה לשאוב ספגטי אל פיה בקולניות, מתיזה טיפות של רוטב לכול עבר.

"לפחות תגידי לי איך קוראים לך?"

"אמרתי לך, אם לא תניח לי…"

"זה לא רעיון טוב להתחיל קרב פוקימונים במקום צפוף כל כך".

"אתה חושב שזה מה שיעצור אותי?"

כהרף עין, נחש ענק הופיע מאחוריה ונעץ מבט משתק בגבר שמולה. הנוסעים שישבו בסמוך ראו את הפוקימון האימתני והחלו לצרוח ולהתרחק ככול יכולתם, ואחד המאבטחים ניגש אליהם.

"מה קורה כאן?" שאל.

"הגבר הזה מטריד אותי".

"גבירתי, לשחרר פוקימון כזה בין אנשים זה מסוכן מאוד!"

"גם לתת לאנשים כאלה להסתובב חופשי", ענתה, "אתה צריך להודות לי, עשיתי בשבילך את העבודה, נשאר לך רק לשים אותו במעצר".

"אני מבקש שבפעם הבאה לא תקחי את החוק לידיים. יש כאן צוות, את יכולה לפנות אליו אם…"

"ארבוק, מבט".

כשהשפעת השיתוק פגה, הוא מצא את עצמו כבול לעמוד במחסן. מולו הוא ראה אותה כבולה לעמוד אחר.

"מה קרה?" שאל.

"גרמת לי להיענש בגלל התנהגות דוחה שלך, זה שקרה!"

"אני לא אמרתי לך לשחרר פוקימון בחדר האוכל".

"אבל לא עזבת אותי בשקט!" היא הרימה את קולה, "אם הייתי יודעת שאתה לא יכול להתחיל עם נשים בלי להטריד אותן ובלי שהן ימצאו את עצמן במעצר, הייתי אומרת לארבוק לנשוך לך את ה…"

אבל לפני שסיימה את המשפט, הדלת נפתחה בכוח. בפתח עמד המאבטח שעצר אותם.

"לילי, ג'ון, אנחנו צריכים את כל מאמני הפוקימונים על הסיפון", אמר, "תעזרו לנו ונשחרר אתכם".

"אין בעיות, בתנאי שהדבר הזה יישאר כאן", החוותה על שותפה לתא.

פניו החווירו. "מה קורה שם?"

"צוות אקווה, אלא מי? זה לא הזמן לוויכוחים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אף מאמן".

"זה בסדר", מלמל, "אני אשאר".

"פחדן", היא ירתה לעברו.

"לפחות גיליתי את שמך, לילי".

היא שלחה לעברו מבט חמוץ. המאבטח שחרר אותה מהאזיקים, ויחד הם רצו לכיוון הסיפון.

עשרות מאמנים ופוקימונים כבר חיכו על סיפון האוניה, בזמן שספינה לבנה התקרבה אליהם במהירות עצומה, מלווה בלהקת ווינגולים מעופפים סביבה. אבל הם לא תקפו. הספינה חסמה את דרכם מבלי להתקרב יותר מדי, ואישה במדי צוות אקווה עמדה על תורן הספינה האופקי וצעקה לעברם:

"צוות אקווה מברך אתכם. אל דאגה, אין לנו שום כוונה לשדוד את האוניה שלכם הפעם".

"אז מה אתם רוצים?" קראה בחזרה קפטנית הסנט טיידל.

"שמענו שמועה שאדם חשוב מאוד נמצא על הסיפון שלכם. אם לא אכפת לכם שנעיף מבט, זה יחסוך לכולנו המון עבודה".

"מי האדם החשוב הזה?"

"ארצ'י, מנהיג צוות אקווה לשעבר. הוא בגד בצוות ובמטרותיו. חיפשנו אותו במשך הרבה זמן".

"אם כך, אתם מוזמנים לחפש. לא יותר מחמישה מכם. כשתמצאו אותו, תביאו אותו אליי קודם, שאוכל לברר את העניין. אם תפגעו באחד מאנשי הצוות או הנוסעים על האוניה הזאת, ההסכם מבוטל וכולנו נתקוף".

"אני שמחה שאנחנו מבינות זו את זו".

ארבעה ווינגולים תפסו שודדים בטפריהם והעבירו אותם מהגורביס לאוניה. גם את מוריאל הנחית ווינגול חמישי באותה דרך, והיא הובילה את חברי הצוות שלה אל בטן האוניה.

בזמן שצוות אקווה חיפשו את מנהיגם לשעבר, אישה אחת ששמעה את השיחה ידעה בדיוק לאן ללכת. היא חזרה אל המחסן, שם מצאה אותו בדיוק איך שהשאירה אותו, כבול באזיקים לעמוד.

"התגעגעת אליי?" שאל אותה.

"לא כל כך, ג'ון. או שמא עליי לקרוא לך ארצ'י?"

הצבע אזל מפניו. "למה את אומרת את זה?"

"שמעתי עליך הכול ממישהו שהכיר אותך. אני מודה שלקח לי קצת זמן לזהות אותך, אבל ברגע שגיליתי שארצ'י נמצא באוניה הזאת, זה לא היה קשה. במקומך הייתי שוקלת שינוי דרסטי יותר מאשר סתם להתגלח".

"בסדר", אמר ארצ'י, "מה את רוצה?"

"כמו שבטח הבנת, החברים שלך לשעבר נמצאים כאן ומחפשים אותך. תן לי סיבה אחת למה לא להסגיר אותך".

"מה ייצא לך מזה שתסגירי אותי?"

"אני אראה אותך סובל. זה מספיק טוב בשבילי".

"יש לי כסף. חלק גדול מהשלל של צוות אקווה מאז שהוקם. הוא לא עליי כרגע, אבל אם אני אגיע בשלום לקאלוס, הוא שלך".

"עכשיו אתה מדבר. אני אדאג שאף אחד לא ייכנס למחסן".

"תודה! אני לא אשכח את זה!"

היא לא ענתה ורק טרקה את הדלת בפניו. ארצ'י נשאר במחסן, משתדל שלא לזוז ולא להשמיע כל רחש, ואפילו נזהר כשנשם. דקות ארוכות חלפו עד שהדלת נפתחה שוב, ובפתח היא עמדה שוב יחד עם דמות מוכרת נוספת: דליס, אותה הכיר היטב מהתקופה שעבדה עמו באלפא.

"נחמד לראות אותך שוב, המפקד", אמרה דליס.

הוא הביט בשתיהן בעיניים קרועות. "לילי, את הבטחת!"

"נכון", ענתה, "אבל לא הבטחתי לקיים".

"יכולת להיות עשירה! מיליוני קרדיטים יכלו להיות שלך!"

"אבל הם לא שלך, הם של צוות אקווה. ועכשיו אתה תחזיר להם את כל מה ששייך להם".

"מה אכפת לך מהכסף של צוות אקווה?"

"אני שמחה ששאלת".

מעט מאוחר יותר, השודדים על סיפון הגורביס צפו בסנט טיידל מתרחקת, פחות שני נוסעים על סיפונה. ארצ'י היה קשור לתורן, ומוריאל ניתקה את שני הפוכדורים שלו מחגורתו.

"אז את רוצה להיות חלק מצוות אקווה", אמרה לאישה שעמדה מולה, "למה שנצרף אותך?"

"מה זאת אומרת? בזכותי תפסתם את ארצ'י".

"היינו מוצאים אותו גם בלי עזרתך".

"בזכותי גיליתם על הכסף שהוא מסתיר מכם".

"ידענו שהכסף קיים, והתכוונו לקחת אותו בתור הצעד הראשון שלנו. ארצ'י יוביל אותנו אליו אם החיים העלובים שלו יקרים לו".

כשאמרה זאת, מוריאל לא הסתכלה כלל לכיוון ארצ'י, כאילו הוא לא שם בכלל.

"אני אשאל בפעם האחרונה, לילי, למה שנצרף אותך לצוות שלנו?"

"עליתי על הסנט טיידל במטרה לברוח, להתחיל חיים חדשים בארץ אחרת. ברגע שנתקלנו בכם, הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. חיי הפשע קוראים לי. אין טעם לברוח מהם, ואם זה יהרוג אותי, לפחות חייתי את מי שאני באמת".

מוריאל חייכה. "זה כבר יותר מוצא חן בעיניי", אמרה, "עכשיו נותר לך רק להוכיח את עצמך".

"איך?"

"את גנבת-פוקימונים, לא? קרב פוקימונים יהיה הכי פשוט. אני מקווה שטיפלת יפה בפוקימונים שלך, ארצ'י".

"מה?!" נזעק, "את לא תשתמשי בפוקימונים שלי!"

"אתה תגיד להם לציית לי מעכשיו, ולא…"

היא העבירה אצבע על גרונה, ודליס הניפה את חרבו של ארצ'י לעברו.

"בסדר, בסדר!" צעק, "שחררי אותם ואני אגיד להם מה שתרצי".

כריש ענק בלי זנב הופיע מייד ליד הגורביס, ומעליו ריחף עטלף סגול בעל שני זוגות כנפיים.

"עשו מה שמוריאל אומרת", אמר ארצ'י בהכנעה.

"יפה", אמרה מוריאל, "עכשיו, לילי, יש לך כאן שני מבחנים: מים ואוויר. אלה סוגי הפוקימונים שאנחנו מתמחים בהם, כמו שבטח הבנת. ממה תעדיפי להתחיל?"

"אני חושבת שאתחיל עם המים", ענתה, "קאבוטופס, אני בוחרת בך!"

השודדים הביטו בפליאה בפוקימון שלא הכירו, ואלה מהם שכן הכירו אותו, נדהמו אפילו יותר. קאבוטופס שחה היטב בעזרת זרועות הלהבים שלו, וירה פרץ של סלעים לעבר שארפדו.

"שארפדו, צלול!"

הכריש הענק נעלם במים. הוא הגיח בחזרה כששיסף את קאבוטופס בסנפיריו, וקאבוטופס השיב לו מלחמה שערה. השניים שיספו זה את זה ללא רחמים, ונראה שאם ימשיכו כך, יהרגו זה את זה.

"קאבוטופס, יניקת אנרגיה!"

שני הפוקימונים כבר היו פצועים מאוד, אבל כעת קאבוטופס הצמיד את זרועותיו לצדדיו של שארפדו, ופער את פיו כאילו מתכוון לנשק אותו. מתקפת יניקת האנרגיה לא הייתה כל כך חזקה, משום שהיא הייתה מסוג עשב וקאבוטופס לא ידע להשתמש בה כהלכה, אבל הפעם ליריבו הייתה חולשה לעשב. קאבוטופס ריפא את עצמו כשפגע בו, ומכאן, מכה אחת נוספת מכוונת היטב הספיקה כדי לסיים את הקרב.

"יפה", אמרה מוריאל, "קרובאט, תורך".

"פירו, אני בוחרת בך עכשיו!"

ציפור גדולה ומכוערת המריאה החוצה מהפוכדור, ושני היריבים צללו זה לעבר זה. המתקפות שלהם התנגשו באוויר, כשפירו קדח בגופו של קרובאט ונפגע מכנפיו, והוא פנה באוויר להתקפה נוספת.

"קרובאט, עזוב אותו. עוף מהר!"

קרובאט עף יותר ויותר גבוה באוויר, מתחמק מהתקפותיו של פירו, נוסק וצולל בתמרונים מושלמים. פירו היה איטי ממנו ולא הצליח להשיג אותו. הוא ניסה להשתמש במתקפת רוח-תער, אבל קרובאט עף גבוה אפילו יותר, מתחמק מכול סיכוי להיפגע. פירו הפסיק את הרוח כשהתעוות בגל של כאב.

"מה עשית לפירו שלי?"

"מתקפת רעל צולב. הרעל יחסל אותו לאט לאט, אבל אין סיבה להשאיר את קרובאט בקרב תוך כדי כך".

פירו אכן המשיך להתפתל בכאב, כשקרובאט נשאר הרחק מהטווח שלו. לה עצמה כאב לראות זאת.

"בסדר", אמרה, "אני נכנעת. אין סיבה שפירו ימשיך לסבול. ניצחת".

פירו שכב על הסיפון בזרועות המגדלת שלו, וכל כמה שניות עדיין חלף בו רעד בלתי רצוני.

"הייתי מציעה לפירו שלך טיפול, אבל לצערי החובשת שלנו הבריזה לנו ועד היום לא מצאנו לה תחליף ראוי", אמרה מוריאל, "הוא יסבול, אבל תני לו כמה ימים והוא יבריא".

"אפשר לפחות להישאר בספינה עד אז? הוא לא ישרוד מסע ארוך אם הוא צריך לנוח".

"כמובן. את הרי חלק מהצוות עכשיו".

היא פקחה את שתי עיניה לרווחה. "באמת? אבל נכשלתי במבחן השני".

"מי אמר שהיית צריכה לנצח?" שאלה מוריאל, "ניצחת בקרב אחד, וזה מוכיח שאת מאמנת מוצלחת, והפסדת בקרב השני, וזה מוכיח שאת לא חזקה מדי למקרה שתנסי למרוד. זו התוצאה המושלמת. ברוכה הבאה לצוות אקווה, לילי".

"תודה רבה", קראה, "אני לא אאכזב אתכם".

ארצ'י הביט במחזה בלב כבד. הוא איבד את חירותו, את הפוקימונים שלו, וברגע שיגיעו לחוף יאבד גם את כספו. כבר אין לו מה לעשות בנדון אם הוא רוצה להישאר בחיים. אבל מה שהרגיז אותו אפילו יותר היה מראה התוספת החדשה לצוות: הוא הבין מה אמרה כשרצתה לראות אותו סובל. לראשונה הוא הרגיש שהוא רוצה לפגוע במישהי, לא למטרת אידיאולוגיה או רווח אישי, אלא רק כדי שתסבול. הוא לא ישכח אותה, הבטיח לעצמו. יום יבוא ואת תשלמי על זה, או ששמך אינו לילי.