בלוסום מתקבלת לצוות

"אז…" שאל אמבואר את בלוסום, "מה את יכולה לעשות?"

"תסתכל ותלמד!" קראה בלוסום, והחלה בתצוגה מרשימה ביותר של מהלכים. היא יצרה עלים באוויר וכיוונה אותם לעבר שק האגרוף שניצב במקום. העלים עפו לעבר השק, ופגעו בו. השק עף אחורה ונקרע. בלוסום יצרה חוטים העשויים מצמח מטפס, וקשרה אותם סביב לשק, שהתחבר. לפתע, השק החל להתקמט. בלוסום שאבה ממנו כוח. לאחר המהלך הזה, בלוסום נגעה באדמה, ולפתע צמחים טורפים ופראיים יצאו מהאדמה, והחלו לנגוס בשק האגרוף, כשהם קורעים אותו אפילו עוד יותר. בלוסום נגעה שוב באדמה, והצמחים חזרו אל בטן האדמה. לאחר מכן, בלוסום התרכזה בפרחים שעל ראשה, ולפתע אנרגיה נוצרה בתוכם. לאחר שכמות האנרגיה הייתה מספקת, בלוסום כיוונה את הפרחים לעבר שק האגרוף, וכל האנרגיה נפלטה עליו. לאחר מכן, שק האגרוף נעלם כלא היה. "השתמשתי באנרגיה שצברתי מהמהלך השני שלי כדי לייצר אנרגיה, מאחר ואין כאן שמש", אמרה בלוסום. היא חייכה חיוך קורן, והסתכלה על אמבואר.

"אולי תמשיכי עוד קצת?" שאל אמבואר, "אני מאוד נהנה לראות את המהלכים שלך!" בלוסום הנהנה, והמשיכה להראות כל מיני מהלכים מיוחדים.

לפתע, עלה לי דז'ה-וו, מאותו יום בו התקבלתי לצוות. הסתכלתי מהצד על וייפלום, שלא התקבלה. לפתע, היא הזיזה את היד שלה, וזרקה אבק ורדרד. לפתע, אמבואר הסכים שתתקבל. 'זאת הייתה רמאות…' חשבתי לעצמי, 'ולעומתה, בלוסום התקבלה בלי שום בעיה. למרות מה שמטאגרוס אמר, שבכל זאת וייפלום השתמשה ביכולות שלה, היא רימתה'. התחלתי לתהות, 'למה בעצם אהבתי אותה? כי היא הייתה יפה?'. מסתבר שהתאהבתי בה רק בגלל יופייה, והקשר בינינו כבר בטח היה נשבר מתישהו. 'גם ככה, וייפלום ניסתה להרשים כל אחד, חוץ ממני… למה כל כך אהבתי אותה? מסתבר שלא…' חשבתי. אבל למרות זאת, עדיין הרגשתי נורא על מה שקרה לה.

הסתכלתי על בלוסום ועל המהלכים שעשתה. 'וואו…' חשבתי לעצמי בהתפעלות, 'לא ידעתי שבחורה יכולה להשתמש ביכולות כאלו…'. בלוסום התאמצה מאוד כשהראתה לאמבואר את כל מהלכיה, אך חייכה כל הזמן. לאחר שסיימה, השתחוותה בלוסום בפני אמבואר, ואמרה "זה היה טוב?" בקול מתנשף.

אמבואר החל למחוא כפיים, וכך גם שאר חברי הצוות. התחלתי למחוא כפיים בהתרגשות, "כל הכבוד!" קראתי לעבר בלוסום.

היא הסתכלה עליי וחייכה במתיקות. היא התקדמה לעברי, וקראה בהתלהבות "התקבלתי!"

"מזל טוב!" אמרתי לבלוסום, ורציתי לחבק אתה, אבל לפתע הסמקתי כולי, כאשר הבנתי מה עמדתי לעשות. לחצתי את ידה בעקשנות, אך בלוסום הייתה רגועה וחייכה אליי. לאחר מכן, היא קיבלה ברכות מכל חברי הצוות.

"מה תהיה המשימה הראשונה שלי?" שאלה בלוסום את אמבואר.

"תיקון טעות", ענה אמבואר, "זאת המשימה של כולם. הפעם, זאת תהיה משימה שתתאים דווקא לפוקימוני עשב ואדמה. לדוגמא, שילוב של בלוסום וסנדשרו בקרב יהיה נחמד". אמבואר עצר לרגע, והראה לנו מפה גדולה, שבמשך כל הזמן הזה החזיק מקופלת בידו. על המפה נראו הרבה מקומות, ואני אישית דווקא זיהיתי את המקומות האלו. הדיגלט שהיו מתחת לאדמה סיפרו לי על חלקם.

אמבואר הצביע על מערה גדולה שנראתה במפה, וקרא "זאת מערה הידועה בשם 'מערת הירח'. המערה הזאת מכילה בתוכה פוקימונים מיוחדים, שידועים בזכות עצם היותם עשויים מאבנים בלבד". כולנו התפעלנו לשמע הדברים. "כמו כן, יש במערה גם פוקימונים רגילים, ולאחד מהם קוראים קלפיירי. לקלפיירי יש אבן מיוחדת, אבן ירח, אותה הוא רוצה לשמור אצלו. אבל שאר הפוקימונים שבמקום רוצים לקחת ממנו את האבן. המשימה שלכם היא להגן עליו, עד שיגיע לפסגת ההר, ושם הוא אמור להתפתח. כאשר יתפתח, תושלם המשימה שלכם". אמבואר הפסיק לרגע בדיבורו, כחכך בגרונו, וקרא "תתחילו להתארגן, המשימה הזאת עומדת להיות קשה יותר מהקודמת".

נבהלתי לרגע. 'יותר קשה מהקודמת?!' שאלתי את עצמי, 'אז יכול להיות שיהיו עוד מתים?!'.

"כמובן שהמשימה לא יותר קשה בקשר לסכנת החיים שבה" אמר אמבואר, "אבל המשימה קשה בגלל אורכה. מערת הירח ידועה בשל גדלה הרב, היא יותר גדולה מכל מערה שתתקלו בה באיזור הזה. בהצלחה". אמבואר סיים את דבריו.

נאנחתי, 'מזל' חשבתי לעצמי.

יצאנו מבסיס העץ. כולנו התפצלנו, כל אחד אל העץ שלו. בלוסום הלכה איתי, ואמרה "אני ממש שמחה שאתה נותן לי להיות איתך באותו עץ! בלעדיך לא הייתי מסתדרת!" היא הסמיקה ואמרה "כולם שם גדולים מדי, אם הייתי ישנה איתם הם בטח היו מועכים אותי…". "אבל אתה נחמד!" המשיכה בלוסום וחייכה אליי. חייכתי בחזרה. נכנסנו אל תוך גזע העץ.

"אז מה כדאי לקחת?" שאלתי.

"אולי ניקח קצת אוכל!" קראה בלוסום, ויצאה לרגע מהעץ. כעבור כמה רגעים, היא חזרה עם קבוצת דשא בידה. בתוך הדשא, התפתלו המון תולעים. ליקקתי את שפתיי בתיאבון.

"קלעת בדיוק לטעם שלי!" קראתי. מצאתי שקית קטנה בחוץ, והכנסתי לתוכה את האוכל. קשרתי את השקית, והכנסתי לתיק קטן.

"אני לא חושבת שצריך עוד משהו…" אמרה בלוסום.

"עכשיו אנחנו צריכים לחכות שהרצפה תיפול" אמרתי, "ואז נתחיל את המשימה!".

בלוסום חייכה, ואמרה "אז בינתיים, יש משהו קטן שאני צריכה לומר לך…" אמרה בלוסום במבט נבוך וסמוק.

"מה זה?" שאלתי.

"בקשר לזה שהצלת אותי ממוות…" אמרה בלוסום.

חייכתי אליה, ואמרתי "זה היה שום דבר!"

"לא נכון, זה היה דבר ממש גדול!" קראה בלוסום, "כל אחד היה יכול לחשוב שזה פרח רגיל, וגם לא להתייחס לזה בכלל". מבטה היה נפול.

נגעתי בסנטרה בעדינות עם ידי, והטיתי את ראשה כלפי מעלה. מבטינו נפגשו. "למה את נבוכה?" שאלתי.

"כי זה מביך לדבר עם הגיבור שלי פנים מול פנים…" אמרה בלוסום במבוכה. הסמקתי במבוכה.

"אני רוצה לשאול אותך משהו", אמרה בלוסום.

"מה השאלה?" שאלתי את בלוסום.

"אני רוצה לבקש ממך…" היא אמרה, "אם רק תוכל להיות ה-וואוו!!" היא קראה, ולא הצליחה לסיים את המשפט, מכיוון שהרצפה תחתינו נפלה, ואנחנו יחד איתה.